זה התחיל מסיור גלריות של שבת בבוקר, מקבוצת הגלריות באזור דרום שדרות רוטשילד בתל-אביב ועד אלו של רחוב גורדון ולידו. מה שהפתיע אותי בסוף הסיבוב הזה היה הזיקה שגיליתי בין סדרת התצלומים העכשווית של שי קרמר בגלריה ג'ולי מ. לבין סדרת ציורי השמן על בד של משה קופפרמן משנות ה-90 באוסף האמנות של שמואל ותמרה גבעון בגלריה גבעון.
אינני יודע אם קרמר הושפע מעבודותיו של קופפרמן המנוח; השם קופפרמן אינו מופיע בחומר ובקטלוגים קודמים של קרמר, אבל לא זה מה שמעניין כאן. שתי הסדרות המדוברות נוצרו על-ידי שני אמנים שהושפעו, בין היתר, מאסונות, קטסטרופות שהתרחשו בימי חייהם, והשיקום החיובי לאסונות הללו: הרס מגדלי התאומים ב-9 בספטמבר 2001 אצל קרמר, שנולד בישראל וחי בניו-יורק – והשואה באירופה אצל קופפרמן, ששרד את שבע שנות נעוריו בתוכה עד שעלה לארץ.
שי קרמר, World Trade Center: Concrete Abstract, 16, 2014
הסדרה החדשה של קרמר, הכוללת שבע עבודות צילום, מורכבת משכבות של תצלומים שיצר במרכז הסחר העולמי בניו-יורק בשנים 2011–2013 ותצלומים של צלמים אחרים מהריסות מגדלי התאומים. שכבות הצילום יוצרות את אחד הקשרים החזקים לעבודות של קופפרמן. מבין העבודות בחרתי שתיים (13 ו-1), המעניינות במיוחד. כל העבודות הודפסו בשני גדלים – 48×64 מ"מ ו- 60×80ס"מ.
בעבודה הראשונה בולטים שני מבטים: המבט הפנימי אל תוך שלד גורד השחקים בהקמה, ומעליו מבט חיצוני לעבר מבני העיר. שני קווי הרצפה האלכסוניים בחלקה התחתון של העבודה הושלמו בעזרת שני קווים אלכסוניים של קורות פלדה בחלקה העליון. ארבעת הקווים הללו, שכל אחד מהם נמשך מקצה אחר של העבודה לעבר מרכזה, בונים את הגריד הקלאסי של פרספקטיבה מרכזית.
הקווים הללו מתכנסים לעבר שני מלבנים אדומים במרכז, שיכולים להיות כיסוי לתא הפעלה של מנוף הקמה ענק. ייתכן גם ששני המלבנים האדומים הללו הם צבע שקרמר הרגיש צורך להוסיף להשלמת הקומפוזיציה הצבעונית.
שי קרמר, World Trade Center: Concrete Abstract, 1, 2014
מבין שבע העבודות בתערוכה, צילום מס' 13 תופס מיד את תשומת הלב מבחינת הפרספקטיבה המרכזית, הקומפוזיציה הכללית והצבעוניות שלו. הוא נראה גם המגובש ביותר. יש בו חלוקה לשלוש רצועות אופקיות: רצועת הבסיס, שמודגשת בשלוש דמויות של פועלי בניין; רצועת אופק בהירה, שבה נראה גם קו הרקיע של מנהטן עם גורדי השחקים שבו; והרצועה העליונה, שכוללת קומות אמצעיות של גורדי שחקים. מבחינה צבעונית בולט האדום ברצועה התחתונה, באמצעית הלבן ובעליונה האפור.
התבוננות ממושכת מדגישה את השכבות של התצלומים השונים, שנראים מלוכדים יחד בעזרת קווים אלכסוניים של קורות פלדה יצוקות באפור ובאדום וסולמות בניין ממתכת באדום וצהוב, שמדגישים את הפרספקטיבה המרכזית. מבין שני השלבים של הרס ובניין, אפקט הבנייה הוא השולט בעבודות.
משה קופפרמן, "די קרי'עה", 1997, שמן על בד, 162×130 ס"מ, אוסף גבעון, גלריה לאמנות
בתחילת שנות ה-90 נענה קופפרמן, לאחר שנים רבות של סירוב, להזמנה של מנהל בית קצנלסון בקיבוצו, קיבוץ לוחמי-הגטאות, לצייר סדרת ציורים על השואה. קופפרמן העניק לסדרה את השם "די קרי'עה", "הקריעה" ביידיש, על שם החתך שקורעים בבגד ביום ההלוויה לזכרו של המת על-פי המסורת היהודית. מאוחר יותר זכתה הסדרה לשם "השבר והזמן".
הסדרה התחילה בשמונה ציורי שמן גדולים, ששלושה מהם נועדו עבור יד-לילד, מוסד להוראת השואה לילדים ונוער שנבנה סמוך לבית קצנלסון. הסדרה הוצגה לראשונה בגלריה גבעון בשנת 2000, בליווי קטלוג עשיר ומעניין עם מסה מאת בנימין הרשב (קטלוג זה שימש מקור חשוב למאמר זה).
בקטלוג כותב הרשב על העבודה שלעיל שהיא "שקופה וממוזגת בנוף הנראה כהצטלבות של גשרים רבי-צבע". בהשוואה לעבודות אחרות מאותה הסדרה, העבודה פיגורטיבית מאוד וברורה, כאשר הגשרים בה הם האובייקטים המרכזיים. לא ידוע מהיכן הגיעו הגשרים. הם יכולים גם להיות האקוודוקט הרומאי-טורקי שנמצא בשולי קיבוץ לוחמי-הגטאות. בעיני הם מסמלים גם המשכיות ויציבות.
הגשרים-אקוודוקט בונים פרספקטיבה מרכזית ומעניקים ליצירה קצב מרגיע. שתי קבוצות הצבע האופייניות לקופפרמן, הסגול והאפור, שולטות גם כאן. השכבות השונות מובלטות באופן רישומי ובגוני הסגול השונים לכל שכבה. נוסף לפרספקטיבה מודגש עומק הציור על-ידי בהירות השמים בין שורות עמודי הגשרים המצטלבים.
משה קופפרמן, "די קרי'עה" מס' 3, 1999, שמן על בד, 2×2 מ', אוסף הגלריה גבעון
דרגת המופשטות של העבודה הזו גבוהה ביותר ואין בה שום שרידי אובייקט שניתן לזהות. השכבתיות צפופה וקשה להפרדה. אחת הדרכים להבחין בין השכבות היא לראות בצבע מסוים שחוזר בכמה מקומות כהמשך של אותה שכבה, כמו במיפוי גיאולוגי ראשוני בשטח. הירוק שנוסף לקבוצות הסגול והאפור המוכרות מוסיף אפקט אופטימי; הוא נראה כאילו נוצר הראשון, אבל כמו בגיאולוגיה של אזור שעבר זעזוע טקטוני, הוא יכול גם לרמוז על ההרס והמהפך שהשואה חוללה.
רק שלוש פינות שרדו מהשכבה הירוקה. עבודה זאת דורשת הרבה פתיחות, סבלנות וזמן התבוננות ואינה מבטיחה אפשרות להתקרבות. יש להתבונן בה בדומה להאזנה למוזיקה ולנסות להרגיש משהו אישי אל מול העושר שהיא מציעה ועומק הקומפוזיציה שלה.
שי קרמר, World Trade Center: Concrete Abstract, 13, 2014
עד לפני שנה שכן האוסף של האמנות הבריטית משנת 1545 ועד היום בטייט גאלרי בבריטניה, מסודר בחדרים שונים, כל חדר והנושא או הגישה שלו. אחד היתרונות של הסידור הזה היה האפשרות לראות, זו לצד זו, יצירות משנים שונות וזרמים שונים. הסידור חשף בין העבודות קרבה שהיה קשה לגלות בסידור כרונולוגי.
נזכרתי בסידור הזה בעקבות הביקור בשתי התערוכות שלעיל, ובעקבות הרכישה החדשה של עבודת הצילום Concrete Abstract מס' 13 על-ידי מוזיאון תל-אביב. אין ספק שזו העבודה הטובה ביותר בתערוכה של שי קרמר.
לו היה הדבר בידי, הייתי תולה את התצלום שנרכש ליד ציור השמן של קופפרמן, "די קרי'עה" מ-1997, עד ליום שבו ירכוש אותה המוזיאון או ישאל אותה. כפי שנכתב בתחילת המאמר, איני יודע אם קרמר הושפע מעבודותיו של קופפרמן, אבל לפחות מבחינה איקונוגרפית, העבודות הללו קשורות לאותו מקור.
***
התערוכה World Trade Centre: Concrete Abstract, של שי קרמר, הוצגה לאחרונה בגלריה ג'ולי מ., תל-אביב. הסדרה "די קרי'עה" ("השבר והזמן") של משה קופפרמן מוצגת באוסף בגלריה גבעון, תל-אביב.
כדאי להתבונן גם בתחריטי בתי הסוהר הדימיוניים של פיראנזי (Giovanni Battista Piranesi).
עפרה
| |הערה לתגובה של עפרה (11/12/2014)
את בהחלט צודקת, יותר מזה, במשך זמן רב פיראנזי הופיע אצלי בראשי הפרקים למאמר. בסוף, בשלב האחרון ובעריכה החלטתי להיתרכז רק בשני האמנים המרכזיים, גם מתוך הידיעה שקורא שלא ראה את התערוכות יוכל לראות עבודות חשובות של שניהם במוזיאון תל אביב. אני לא יודע עדין היכן תלה המוזיאון את העבודה של שי קרמר, ( Concrete Abstract No 13, 2011-2013).
רם אהרונוב
| |מאמר מרתק.
אני לא הייתי רואה את החיבור שעשה רם בין היצירות של שני היוצרים, הייתי מתרשמת מהיצירות כי הן מרשימות אבל המאמר עזר לי להיכנס יותר פנימה.
תודה
חגית
| |