מדברים בידיים

"הגורם האנושי: הגוף בפיסול העכשווי", התערוכה הענקית בגלריית הייווארד, מקיפה את 25 השנים האחרונות ומציגה 47 עבודות של 25 אמנים בינלאומיים שהחזירו את גוף האדם למרכז הבמה בפיסול העכשווי. גוף האדם הוא אחד הנושאים השכיחים ביותר בהיסטוריה של האמנות, והפיסול הפיגורטיבי הוא אולי בן גילו של האדם, אך מה שמעניין הוא החדשנות והחיוניות שכל גישה חדשה תורמת לנושא מבחינת רעיונות, חומרים וטכניקות.

שש העבודות שנבחרו למאמר זה העניקו לי את ההנאה והזעזוע האסתטיים הגדולים ביותר בתערוכה, ומכולן עולה גם השאלה הפיסולית המעניינת, שלא נהוג לדבר או לכתוב עליה: מה תפקידן של הידיים?

אין צלב, אין זקן ואין גלימה סגולה

Mark Wallinger, Ecce Homo, 1999. Photo: John Riddy (c) The artist, courtesy the artist and Hauser & Wirth

הפסל מייצג את ישו הנוצרי, או כפי שוולינגר קורא לו, "זה הוא האיש", על-פי הביטוי המפורסם בברית-החדשה שבעזרתו הציג הנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס את ישו (האסיר הפוליטי) לאספסוף הירושלמי שדרש את מותו.

הפסל תוכנן לעמוד על "הבסיס הרביעי" החשוף בכיכר טרפלגר, כאחד האירועים לכבוד שנת 2000. בכיכר ניצבים, בין הפסלים, בריכות הנוי והמזרקות, ארבעה בסיסי פסלים מגרניט אפורה. על שלשה מהם ניצבים פסלי ברונזה של גנרלים חשובים. הבסיס הרביעי נשאר חשוף בערב המילניום, ללא גנרל. וולינגר בחר בישו כנושא לעבודתו כדי לציין גם את חגיגת שנת ה-2000 לנצרות, אולם גם כתזכורת לחובה הרוחנית האזרחית כלפי כל מיעוט דתי ואתני וכמחווה להשמדת העם שהתחוללה בזמנו בבוסניה.

הפסל נוצר מיציקת חומר פלסטי (Resin) עם אבקת אבן שיש לבנבנה. הדמות שמייצגת את ישו אינה כוללת את כל הפרטים המקובלים בנצרות ובאמנות לייצוגו: אין צלב, אין זקן ואין גלימה סגולה. שער התלתלים הגולש גולח, לפי וולינגר, כדי להזכיר את התעללות הנאצים באסירים ובאסירות היהודים. במקום זר הקוצים המסורתי מופיע זר מחוט תיל מוזהב. הידיים שנשאו את הצלב ונשארו חופשיות נקשרו בחבל מאחורי הגוף. הדמות עומדת זקופה בעיניים עצומות, כמעט עירומה, למעט פיסת אריג צרה קשורה בצד שמכסה את המבושים.

המודל ליציקת הפסל היה סטודנט לאמנות לשעבר, אבל זאת אינה יציקה מדויקת. וולינגר רצה בישו עכשווי, אבל גם קלאסי-רנסנסי מבחינה סגנונית פיסולית, לכן הראש והחזה עברו עיבוד בהתאם. הפסל עמד בכיכר על בסיס האבן הגבוה פי ארבעה מקומתו, מה שגימד מעט את גודלו הטבעי. המבט מהכיכר או ממרגלות הבסיס הגבוה נתן את ההרגשה שהפסל נחצב מאבן שיש, אבל בתערוכה, במבט מגובה העיניים ומקרוב, ניכרת העובדה שחומר היציקה, למרות צבעו והחלקתו המקצועית, חסר את הגוונים היפים של אבן שיש טבעית. למרות הידיים הקשורות, העיניים העצומות וזר התיל, יש בעמידה ובדמות שילוב מעניין של גאווה ועצב כאשר היא חשופה לגורלה.

מתפלל שיינתנו לו עוד שישה מיליון

Maurizio Cattelan, Him, 2001 Photo: Linday Nylind (c) The artist, courtesy the artist.

עבור עבודת פיסול הזאת נבנה בתערוכה חדר מלבני מאורך שבקצהו האחד פתח כניסה רחב מהרצפה עד התקרה, ובקצה האחר דמות שגודלה כגודל ילד, כורעת על הברכיים וגבה אל המבקר. החדר הלבן והדמות הכורעת רומזים על תפילה בקאפלה כנסייתית.

יש משהו מסתורי, דתי ודרמטי מסביב. לאט-לאט, תוך כדי התקרבות, מתגלה שלדמות שיער אדם שחור, נעליים שחורות גבוהות וז'קט ומכנסי צמר. מכנסי השלושת-רבעי רכוסים מתחת לברכיים בכפתורים, וגרבי צמר אפורים כהים מפרידים בין הנעליים למכנסיים. עם הרמת המבט נראות כפות ידיים משולבות לפנים, ורק כשהמבט נופל על פרופיל הדמות עם שפם המברשת הקטן והשחור שלה, עובר בצופה גל של צמרמורת. הוא מתבונן למטה, לעבר תיאור ריאליסטי מדויק של אדולף היטלר. הפנים אינן עוטות הבעה מוגדרת, אבל סך-הכל מביע מחשבה עמוקה והרהור.

קטלאן כותב: "שאינך יודע אם 'הוא' מתפלל שיינתנו לו עוד שישה מיליון אנשים להשמדה, או ש'הוא' מבקש סליחה'". בהמשך הוא מתאר את העבודה כדמות שהמסכות ותפקידיה השונים מתקלפים ממנה לאט-לאט. אמן אחר שמשתתף בתערוכה, אורס פישר, שואל: האם הפסל קטן או גדול? ועונה: עבורי הוא גדול, מפני שהשאלה אינה על העבודה עצמה, אלה על החלל שמסביב לה.

בדיחה מקאברית מימי המהפכה הצרפתית

Yinka shonibare MBE, Girl Ballerina, 2007 (c) Yinka shonibare MBE . All Rights Reserved, DACS 2014

נערה צעירה בעמידת ריקוד בלט קלאסי בסיסית, רגל שמאל מעט אחורה, רגל ימין בצעד קדימה כאשר כף הרגל פונה ימינה, ידיים לאחור והראש… אין ראש! אם חשבת לרגע שאתה מכיר את מקור העבודה מאדגר דגה של סוף המאה ה-19, למרות "הלבוש האפריקאי" הרעשני והמצועצע ולמרות הראש החסר המופנה כלפי מעלה של הנערה בת ה-14, בא שוניברי לומר לך שעדיין לא התבוננת מספיק. בעיניו, אובדן ראשה של הדמות שעורה בצבע הקפה מונע את הגדרתה הגזעית ואת זהותה האישית והמעמדית. זה רעיון המבוסס על בדיחה מקאברית מימי המהפכה הצרפתית על השימוש בגיליוטינה ביחס לאריסטוקרטיה.

בנוגע ללבוש הססגוני, גם כאן מתברר שאנחנו טועים בהגדרתו כ"אפריקאי". לאריג הצבעוני יש היסטוריה מורכבת בגלגולו המסחרי. הוא תוכנן לראשונה כאריג אינדונזי, יוצר על-ידי ההולנדים ונמכר לשוק האפריקאי על-ידי הבריטים. כאמן, שוניברי רואה את אחד מתפקידיו ליצור דמויות כלאיים שאינן מאפשרות הגדרה מדויקת של טיפוס, גזע או מוצא.

הפתעה נוספת מחכה למבקר כאשר הוא מתבונן בדמות מאחור: במקום כפות ידיים משולבות בתנוחת הבלט הקלאסי, הנערה מחזיקה בידה השמאלית אקדח מתקופת המהפכה כשאצבעה על ההדק. במקום הדמות הצייתנית והממושמעת היא הופכת לדמות מורדת ומאיימת. אולי היא מאיימת על האחראי על דלת הבמה באופרה בפריז, יוהניס, שהיה ידוע כנצלן ורדה בנערות הבלט.

הרקדנית ירדה מהבסיס והיא יושבת לעשן

Ryan Gander, Come up on different streets.., 2009 Photo: Peter Hauk (c) The artist, THE EKARD COLLECTION, Courtesy Annet Gelink Gallery, Amsredam

מאז 2008 יצר ריאן גאנדר, כמו שוניברי לפניו, שורה של פסלי ברונזה בהשראת העבודה של אדגר דגה "הרקדנית הקטנה בת ה-14", שיציקת הברונזה ממנה נוצרה בערך ב-1922.

בעבודות אלו מנסה גאנדר לדמיין מחדש את אופייה. הוא משתמש באשתו כמודל בלבוש רקדנית באימונים. הוא צילם, פסל אחר יצר את הדמות בשעווה, ובית-יציקה יצק אותה בברונזה בגודל מוקטן, 60% מגודלה הטבעי.

לדמות בפוזות שונות מצורף תמיד אותו בסיס עץ לבן בגודל קבוע וקובייה כחולה בגדלים משתנים. בעבודה "צא לרחובות שונים" גאנדר מאפשר לרקדנית לרדת מהבסיס המסורתי ולעמוד על קצות האצבעות בקרבתו, על הקובייה הכחולה, ליד החלון, כדי להתבונן מה נעשה מחוץ לגלריה.

בעבודות אלה היא כבר אינה פסיבית כאובייקט שחושקים בו, אובייקט המציג עצמו לתענוג הצופים, אלא היא דמות בעלת תשוקות, סקרנות ורצונות משלה. בעבודה אחרת, המוצגת אף היא בתערוכה, הרקדנית ירדה מהבסיס והיא יושבת לעשן. הטוויסט המעניין בעבודות מושג מהחופשיות בניגודים שבין פסל ביציקת ברונזה קלאסית לצד העמדה היומיומית הבנאלית.

בין התבוננות להצצה בערוותן

Paul McCarthy, That Girl (T.G. Awake), 2012-2013, (detail) Photo: Linday Nylind (c) Paul McCarthy

שלושה פסלי עירום היפר-ריאליסטיים בגודל טבעי. ההבדל בין התנוחות השונות של הנערה מזערי. קשה להאמין ששלוש הנערות לא יזוזו אם תתעכב כמה שניות לידן. הנערות יצוקות מסיליקון צבוע בתוספת שיער אדם, יושבות בפישוק רגליים וידיהן תומכות את גופן באלכסון, נשענות. הריאליסטיות של הדמויות החושפות את ערוותן מכניסה לעתים את הצופה למבוכה, והוא נע בין התבוננות להצצה בערוותן לשאלות אתיות ולשאלות אסתטיות.

הצופה מובל תחילה לחדר לבן ובו שלושת משטחי התצוגה עם הפסלים, וממנו ניתן לעבור לחדר ובו ארבעה מסכים גדולים שמשחזרים את תהליך היציקה בכל שלביו. בתום הצפייה הצופה חוזר דרך חדר התצוגה של העבודות הגמורות לגלריה.

בביקור נוסף, אחרי ההתמודדות עם אפקט המבוכה הראשוני של העבודה, נראה לי שמקארתי (או אוצר התערוכה), שגה כאשר החליט להציג את פסלי העירום על שולחנות מורכבים מרגלי עץ הנושאים לוחות זכוכית על רקע לבן, וזאת כדי שתתקבל התחושה שהדמויות מרחפות. בעיני התקבלה תחושה של סטריליות, או תחושת בית-חולים. אולי קשה לי לקבל פסלי עירום חסרי אפקט ארוטי ודינמיות.

מונומנט מפלצתי, עצוב ואירוני

Installation view, The Human Factor, Hayward Gallery 2014, "לוחמים", תומס שוטה, 2012 (Thomas Schutte, "Krieger") Photo Linday Nylind

העבודה של תומס שווטה היא מונומנט מפלצתי, עצוב ואירוני, של זוג לוחמים אגרסיביים וחסרי פשרות, שלמרות הפגיעות הקשות שספגו במערכות הקודמות, שהפכו אותם לבעלי מום, נכונים להמשיך במלחמה הטרגית לפחות עד לניצחון משמעותי, או עד כניעה מוחלטת של האויב.

הרמז לגודל האוריגינלי של העבודה שהולידה את ה"לוחמים" טמון בקסדות, שהתחילו את תפקידן כפקקי מתכת המוברגים בבקבוקי משקה ומזון. גודלן של הדמויות היה קרוב לגודל הבקבוקים. העבודות האוריגינליות נוצרו בסוף שנות ה-90, לאחר התמוטטות הקומוניזם באירופה, כאשר גרמניה התנסתה בתקופה של אי-ודאות פוליטית. שווטה התחיל ביצירת קבוצת פיגורות בקנה-מידה קטן כהצעה לאירוניה של זכרונות תקופת המלחמה הקרה והמלחמות הגרמניות שקדמו לה.

העבודה הנוכחית נוצרה מהדמויות הראשונות על-ידי צילום, הגדלת קנה-המידה וייצור מגוש המורכב מלוחות עץ המודבקים יחדיו. השלב הסופי היה צריבה ומריחה בשמן. קשה לעמוד למרגלות "הלוחמים" שמתנשאים מעליך ולא לחשוב על התכונה הגברית-לאומית השלילית של אין-פשרות.

"הגורם האנושי: הגוף בפיסול העכשווי"
("The Human Factor: The Figure In Contemporary Sculpture")
אוצר: ראלף רוגוף (Ralph Rugoff)
גלריית הייווארד (Hayward Gallery), לונדון