בתום רצף הפעולות היעילות, כשמה שהתבקש היה לחפש קיצור דרך לכביש הראשי שיוציא אותי מהשכונה הזאת, חיפשתי מדרגה. תמיד זה ככה. בדיוק כשמסע דחוס, תכליתי, מתקצר לקראת סופו, אני בבת אחת צריכה מדרגה.
מצאתי חמש, משיש חד זווית, בכניסה רחבה מדי לבניין ישן מדי, בשמש הקופחת. שמטתי את התיק ואת השקית עם הכנפיים ההולכות ומפשירות והתיישבתי. יום שישי, המרכז המסחרי שלהם הלך והתרוקן. החנות של הקצב כבר נסתמה בקיר פח גלי, הירקן התקפל והותיר חלל גדול ריק, נטול חזית, משתי המכולות נשארה פתוחה אחת, כמה ילדים פישפשו במקרר הארטיקים ואמא אחת צעקה שוב ושוב, זה הגלידות הקטנות חמש בעשר? תענה לי יצחק, זה הגלידות הקטנות חמש בעשר? יצ–חק, זה הקטנות חמש בעשר?
בסוף שמטה ידיים ועמדה בוהה מול המקרר, סביבה חמש-שש שקיות ניילון גדושות. הנערים נסעו משם בצחוקים משתנקים על אופניהם, ובבת אחת הבנתי שעם השמש הזאת וסיגריה ראשונה זה שעתיים אני עלולה להקיא פתאום, אבל היה מאוחר מדי. כלומר, לא הקאתי, רק לא זזתי.
מתחנת המוניות אמרו שאין נהג באזור, תתקשרי עוד כמה דקות, נסדר לך משהו. מפתח בניין אחר, שמונה קומות מתקלפות, עם חלונות ממצמצים כמו עיניים דלוקות, כתמי רטיבות הולכים ומעבישים סביבם, יצאו שתי פיליפיניות. כמה קל להגיד פיליפיניות, כאילו אמרתי הכל. אבל האמת שבתחילה ראיתי שתי נשים חסרות גיל, כבדות ירכיים, וכשהתקרבו נבהלתי מהעיניים שלהן, שהיו ריקות מהבעה עד שלרגע חשבתי שהן עיוורות.
הן הלכו זו לצד זו בצעדים מתואמים, כל שניים-שלושה צעדים נעצרו ודיברו זו אל זו בהנפות ידיים רחבות, סיבובים עוויתיים של הראש, מצמוצים, בטישות. אף מלה. מהכניסה לבניין שממנו יצאו ועד לראשי יש פחות ממאה מטר, ונראה שלקח להן נצח לעבור אותם. רק במונית, בדרך הביתה, חשבתי, פיליפיניות.
הגעתי לשכונה הזאת כי קבעתי פגישה עם מכשפה. קומה שמינית, להיכנס במעלית הימנית, זאת שנפתחת רק בקומות הזוגיות. הריח, מתוק של זיעה ותבשילים ועוד משהו, משהו עומד, עומד אבל תוסס, כמו ממעמקי מכולת זבל, אבל לא של זבל, או שזה היה משהו במרצפות השבורות ליד האינטרקום, על פניו דברים פשוטים, נוף ילדותי, כמו שאומרים, אם כי מעולם לא גרתי מעל מרכז מסחרי, אבל לא זה העניין, משהו אחר, ההעדר הגמור של פאר, לא, לא פאר, העדר של משהו שבמרכז העיר ניכר בכל פינה, איזה סוג של ניקיון מתוחזק שעושה את כולם טיפה תיירים, למה כולם, אותי, אותי עושה תיירת, וכאן שום דבר מזה.
אולי בגלל זה היה לשכונה הזאת טעם של ילדות, זמן עבר, חטיבות גדולות ונטולות פרטים של זמן-עבר תמיד רוויות בדבר הזה, הכללי ועם זאת היחידאי, חיים, והנה כאן אני בתוך העבר הזה ממש, גופי כאן ועכשיו, וגם העבר כאן ועכשיו, אבל הזיקה העמוקה, הכמעט מבהילה, אל המרכז המסחרי הזה משבשת לגמרי את ההווה, כלומר אותי, כלומר ברגע שהתיישבתי על המדרגה היה נדמה שמאז ומעולם אני שם, ולמה הפחד, כי פתאום הייתי, ישבתי, עם הכנפיים המפשירות שלי, בתוך חטיבת זמן שאני לא חדלה להימלט ממנה, ולא הצלחתי לזוז.
אלמלא פתאום עצרה מונית, לאן את צריכה מותק, נו כנסי בואי בואי עוד מעט השבת נכנסת ואני בכלל סגרתי את הבסטה להיום אבל איך אפשר להשאיר אותך כאן ככה, בואי, שלושים שקל ואני לוקח אותך עד הבית, לא חשוב איפה הבית.