דודיק אופנהיים, שלום. לפני שניכנס לתוך העבודה שהצגת בפרויקט הגמר של התואר השני, ספר על עצמך.
"נולדתי בירושלים ומעולם לא הסתדרתי עם המערכת. לא סיימתי תיכון ולא היתה לי בגרות, הייתי בעניין של פאנק, של מוזיקת פאנק, לא חשבתי שזה יישאר איתי עד היום. וזה מפתיע אותי שזה איתי עד היום. זה אולי משהו שמצביע על מי אני. איפשהו בצבא, אני ממש זוכר את הרגע הזה, ישבתי בש"ג וראיתי ציור של 'עין בוכה לחופש מצפה', של חייל דרוזי שידע לצייר נורא יפה. זה עיניין אותי. שנתיים אחרי זה עדיין הייתי בצבא, למדתי רישום אצל דורון ליבנה, לצייר על אותו נייר אותו כיסא במשך שלוש שעות. חשבתי שאני הולך להתעלף, אבל אני ממשיך לצייר אותו כיסא, מודד את הקווים".
עבודה של דודיק אופנהיים
מה גורם לפאנקיסט לפנות לרישום?
"רציתי ללמוד, זה דיבר אלי, זה ריגש אותי, הבנתי שזה נוגע בי עמוק. התחלתי לצייר. נסעתי לאנגליה די מהר אחרי הצבא, ומצאתי את עצמי עובד אצל רון ארד. ראיתי צורות אחרות וחומרים אחרים. התקבלתי שם לבית-ספר, הבנתי שזה יקר מדי, חזרתי לארץ, ניסיתי להתקבל לבצלאל לאמנות, והתקבלתי לעיצוב גרפי. בלי בגרות. רציתי ללמוד, הרגשתי שזה בוער בעצמותי. עשיתי אמנות באינטראקטיב מתוך זה שלא קראתי לזה אמנות ולא חשבתי שאני עושה אמנות, חשבתי שאני עושה לעצמי מה שבא לי. אנשים אחרים קראו לזה אמנות. עשיתי אמנות אינטראקטיבית בארה"ב, השקעתי באיזה אתר שאני בונה לעצמי, איכשהו האתר הגיע למומה, אמרו שהם רוצים את זה לתצוגת הקבע שלהם, איזה כיף. קרו דברים שהחזיקו אותי כל הזמן פעיל בתחום הזה, עד שזה נהיה לי יותר מדי ואמרתי שאני לא יכול יותר עם המסך הזה. אני רוצה שזה יהיה פיזי. הרגשתי שאני יכול לחזור לציור".
בינתיים גם עשית ואתה עדיין עושה מוזיקה.
"כן, גם את המוזיקה שלי אפשר להגדיר כאמנות, אני מגדיר אותה ככה בגלל שהיא קיצונית, לא מאוד מתקשרת, לא מנסה להתחנף. אבל אתה יודע, זאת מוזיקה, אז היא קורית במועדונים קטנים ויש לי כמה הרכבים פעילים כל הזמן, שזה די קשה לשמור עליהם. זה לא משתלב ממש עם חיי משפחה, אבל זה משהו שהנפש חייבת, אז you do it, אתה מוצא את הזמן איכשהו".
אני קולט בין השורות שציור זה לא מספיק רדיקלי.
"לא, זה לא זה. לא הרגשתי שאני וירטואוז, לא הרגשתי שיש לי מה לעשות בעולם הזה. למה אני, ואיך אני יכול להרשות לעצמי לעשות עוד משהו שלא מכניס כסף, שהוא לא פרנסה. ויש לי את המוזיקה, אז מספיק. אמנות אינטראקטיב היתה יותר זמינה ומיידית. הרבה שנים ישבתי בניו-יורק באיזה סטודיו קטן, ואז אני מקבל מייל ממישהו שכותב שהוא מאיראן. הוא ראה את העבודה שלי מאיראן. ואני רואה שנכנסו לאתר מדרום אמריקה, מי אלו? איך הם הגיעו? מה הם חושבים? זה מה שעשה לי את זה. הנטוורקינג. מה שהיום הוא מיינסטרים, אז הוא לא היה קיים כמעט. באינטרנט פתאום זה קרה ככה, נורא פשוט, נורא ישיר".
דודיק אופנהיים – פרט מעבודה
ולא מעניין אותך שגם מה שאתה עושה עכשיו יופץ ככה?
"שהרבה אנשים יראו את זה? בטח שאני רוצה. רק שהמדיום כבר לא מרגש אותי. ציור לעומת זאת, כן. כי הוא הכי פשוט. אין בו סאונד, אין בו תנועה ואין בו את כל הדברים שהיו לי באינטראקטיב, וזה עובד, וזה יופי. אני מרגיש כאילו זה עיסוק נעלה".
ספר איך אתה עובד.
"חלק מהחומרים, חלק מהצילום הזה מהמספרה, נמצא אצלי כבר חמש שנים במרתף, אני שומר עליו, מסתכל עליו, חושב לשים שמה תמונה של המשפחה או משהו, או איזו סקיצה למשהו, זה תפור, הגודל של המסגרת. לא היה לי מושג מה הולך להיות עם זה או שאצייר על זה. זה מה שקרה עכשיו, בחודשיים-שלושה האחרונים".
איך זה קורה?
"אני אוסף, ויש לי רעיונות למשפטים שנראים לי מעניינים, ככה אני עובד, יש לי שולחן, מין דיקט שאני כותב עליו כל מיני משפטים קטנים, מלים, כל מיני דברים שבאים לי, לפעמים בספר סקיצות, לפעמים מעתיק מהספר סקיצות לדיקט. לא דיברתי על זה עד עכשיו, אבל אני מרגיש שכל העבודה שלי בעצם היא להסתכל על המצוי ולהתייחס אליו תוך כדי זה שאני גם מתעלם ממנו. זו כל העבודה שלי, במקביל להתעלם ולא להתעלם, כל הזמן להיות בפוקוס, להתעלם מהמסגרת שיש לי ולחשוב על המלה, ובמקביל קצת לשים לב למסגרת. זה כמו לעשות דווקא. אני מתייחס לחומר, ועדיין נותן לו להמשיך לחיות, או נותן לו להכתיב לי מה צריך להיות הדימוי".
דודיק אופנהיים – ציור
אתה נותן כבוד לחומר.
"כן, אני לא הולך וקונה קנבס לבן, אלא אני מוצא משהו שהוא היה זבל, ואם לא הייתי מצייר עליו הוא אולי לא היה מתמחזר, וככה אני ממחזר אותו. כמה מהציורים גם קורים ככה, הם לא באמת משהו שיש לי שליטה עליו".
זאת גם קריאה ליותר פשטות.
"בכלל, כן, וגם בחיים הפרטיים שלי. אני באמת לא איזה מטיף, אני לא בא לעמוד על פודיום ולצעוק את המשנה שלי, אבל כן, אני מעריץ את הבן-אדם הזה שעזב הכל וגר ליד הנהר לבד, בלי כסף ובלי טלפון. רוב האנשים קמים בבוקר, הולכים לעבודה שלא מעניינת אותם, חוזרים הביתה, וככה כל הזמן עם איזה חלום לעתיד שאף פעם לא מגיע, כי אין את העתיד הזה, ואז הם מתים".
טרגי, אבל אתה עשית אינטראקטיב הרבה זמן, שבלי הקפיטליזם שאתה יוצא נגדו לא היה קיים.
"אני ממש רוצה להראות לך עכשיו איזה משהו, נורא פשוט ונורא ברור, לי לפחות. צילמתי ברכבת את השקיעה, תופעת טבע מדהימה. זה מה שאני רואה מהחלון בצד אחד, ואני מסתכל לצד השני ורואה חייל עם איזה נשק עם כוונת וזה טבעי, זה העולם הטבעי שאנחנו חיים בו: שקיעה פה, הנשק שם. למה? ואנחנו מקבלים את הדברים האלו וממשיכים אותם".
Limited Edition – דודיק אופנהיים
זו מערכת שהיא לגמרי הומוגנית.
"כן, ופתרון הבעיות שלך בתוך המערכת לא לוקח בכלל בחשבון שהמצאנו משחק מונופול לפני לא יודע כמה שנים, ואנחנו עדיין משחקים את המונופול המפגר הזה, וכולם סובלים מזה. כולנו פה זמניים, גם אם יש לנו מיליון שקל, מחר אנחנו מתים, לא יישאר מזה כלום. ובמה התעסקנו? בלעשות כסף?".
העבודות שאתה עושה הן התמודדות עם התובנה הזאת? עיסוק פנימי שלך? מחאה?
"אנחנו יושבים פה בחיפה מול היופי של הנוף, והנה פה למטה המתחם המטורף הזה של בתי-הזיקוק. הם ניתנו במתנה למישהו שממשיך להפעיל אותם על חשבון התושבים. אתה מבין? הדברים האלה מטריפים אותי, ואז הם באים לידי ביטוי בעבודות. בסדרת העבודות 'כסף' ניסיתי באמת לחוות את זה. כמה עבודה זה לייצר 89 דולר, אם אתה רוצה לייצר אותם מדיקט, אחד-אחד? מובן שזה לוקח לי הרבה יותר זמן מהשווי, מהערך של הזמן שלי. הלוואי שהיינו יכולים לקפוץ כבר לשלב הבא, ולא להישאר תקועים בשלב הזה שהמצאנו לעצמנו לפני 200 שנה שבו Money is God".
אתה יכול להגיד שהחלפת מדיום?
"בתערוכה הקודמת שלי עוד היה אובייקט אחד שעושה רעש. לפני שנה לא הייתי אומר שאני אמן. אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שאני מעצב גרפי ומרצה ומוזיקאי, ואני עושה גם אמנות. ועכשיו אני משתדל לעמוד זקוף ולהגיד: אני אמן. מלמד גם ועושה קצת עיצוב גרפי בתור פרנסה. את המוזיקה לפעמים אני לא מזכיר בכלל, כי זה כל-כך אזוטרי. אם לא נתקלת בזה, כנראה שזה לא מיועד לך".
דודיק אופנהיים
אתה רואה את התערוכה בתור מין נקודה בדרך למקום אחר?
"חזרתי לצייר ממש לא מזמן, בקיץ האחרון. נכנסתי לסטודיו ואמרתי, עכשיו אני מצייר את הדברים שאני חייב לצייר אותם. מה הם הדברים האלו? יש לי אוסף ברכות שנות טובות עם מטוסי קרב. איזה דבר זה, שנת שלום וניצחון, what the fuck, מאיפה בא הניצחון הזה? מאיפה הצורך הזה למעוך מישהו אחר בתוך השנה טובה, בתוך הברכה של השנה טובה המיליטנטית הזאת? אני חייב לצייר אותן. התחלתי לצייר אותם והבנתי די מהר את היופי שבנגיעה נורא קטנה, במשהו נורא-נורא מינימליסטי, אפשר להצליח. זו אף פעם לא השאיפה שלי, להצליח. כשאני ניגש לאובייקט אני תמיד מרגיש שאני רוצה עכשיו שעות לעבוד על הדבר הזה, ואז פתאום אני אומר, לא, זהו, די ככה".
