"רמפה", תערוכת היחיד החדשה של עדן בנט בגלריה טמפו רובטו שביפו (נעילה: 19.7.14), משלבת עבודות על נייר ופעולות פיסוליות במרחב. חלל הגלריה נדמה קטן למידותיה של בנט, שעבודותיה מרוויחות מחללים מוזיאליים. אך חרף העובדה שההצבה בחלל צפופה, התערוכה משרה תחושה מהנה של משחק ים-יבשה, שבו כתמי צבע המתרוממים מן הרצפה ההומוגנית מזמינים שיטוט ביניהם.
בנט חוקרת את הפוטנציאל הגלום בשאריות חומרי גלם ושאר פריטים שהיא אוספת מהרחוב או מלקטת מפחים של בתי-מלאכה. אלו משמשות לה קרש קפיצה או "רמפה" – נקודת המראה לעבודותיה. הפריטים הללו הולמים היטב את עבודותיה, המדגימות את כוחו של הבריקולאז' (מהמלה הצרפתית bricoler, להטליא, לתקן כלי בית) – טכניקה פוסט-מודרניסטית המגייסת חפצים מן הנמצא ליצירת קומפוזיציות מקוריות בלי לטשטש את זהותם.
עדן בנט – ללא כותרת
בנט טורפת את עודפי הייצור כך שינכיחו את מה שמכונה בפיה "צורות חברתיות". גם כשנוצרת תצורה מקורית, המטען התרבותי המקודד ברדי-מייד מאפשר קריאה שלהאלמנטיםהפרגמנטריים,התחקות אחר מקורםוהכנסתם להקשר חדש.האלמנטים מסגירים בתכונותיהם הפיזיות את הטכנולוגיות שבהן נוצרו ואת השלם שממנו היו חלק. "סימני השיזוף" המעטריםמזרןשדהה בשמשמסגירים בסיס עץ שאיננו, וסימני הקורוזיה בתחתית כיסא שעמד בגשם מסגיריםבסיס אלומיניום שאיננו.אלה מגלמים את ההיסטוריה של האלמנטים וחושפים פרטים ביוגרפיים מעברם. "בלאי נתפס כתופעה שלילית בלבד ביחס לצורתו הפונקציונלית של הדבר, אך הפרגמנטציה וההתאבנות הטבעית של השימושים מאפשרות קומפוזיציה 'ארכיאולוגית'", כך מנסח זאת אדם אבולעפיה בטקסט יפה שכתב לתערוכה.
רבות נאמר על כך שהאמן אינו מתעסק בעבודה יצרנית, אלא ביצרנות אמנותית הנתפסת כמותרה של חברה שבעה. הצייד-לקט העירוני, שצרכיו הבסיסיים מסופקים, מפנה את משאביו לאתגר חדש – הצורך הקמאי השני במעלתו, והוא הצורך להכפיף את המציאות שבה אנו חיים להיגיון שבעזרתו נמצא בה את מקומנו. קלוד לוי-שטראוס זיהה את הקשר בין צורך זה לבין אמנות הבריקולאז', שהוא תיאר בספרו "החשיבה הפראית", כלוקחת מכל הבא ליד כדי למצוא פתרונות יצירתיים (זאת בניגוד להנדסה, שעושה שימוש ב"חשיבה מדעית" המסוגלת להרחיב את אמצעיה וכך לצמצם את מגבלותיה). כשהצורך למשול במשמעויות ובסביבה פוגש את הרגישויות האסתטיות של בנט, הוא מצווה עליה לחוס על מה שאיש אינו מעוניין בו, ואז לקטלגו, למחזרו ולמצוא לו תכלית חדשה, שאגב כך, תגדיר לה את תכליתה כאמנית.
הפסלים הם ללא כותרת, עובדה מפתיעה לנוכח הצורך לסווג ולהגדיר הכל כבפעולה טקסונומית. האם הסיבה לכך היא שבנט נזהרת מלהכתיב לצופה את אופן ההתבוננות בעבודותיה? מאחר שיש בכותרת כדי להעיד על פונקציה, היא עלולה למנוע מהצופה להכניע את ההיגיון ולהתמסר לפנטזיה שהפסל מציע, פנטזיה הנתמכת על-ידי המהימנות שבנוכחות תלת-ממדית.
על פניו, צבעוניותן של העבודות משדרת עליזות, ובחירות מסוימות מעידות אף על הומור בריא, אך מבט מעמיק חושף תוגה קיומית. כשהאלמנטים מנסים להיות משהו שאינם, הקושי משדר נכות-רוח המעניקה לתערוכה מימד מלנכולי חיוני. יש משהו מכמיר לב בכיסא פלסטיק כתוּם רגליים המוצב הפוך על שמיכה ורודה מקופלת שנדמית כקרביים. ההצבה מנטרלת את הרהיט, יוצרת היפוך בין תפקידי המושב והריפוד, וכך חותרת תחת ייעודם המקורי של החלקים.
עדן בנט – ללא כותרת
בנט מסרבת להשתחרר מהסנסביליות הפיסולית שלה גם בציוריה, המזכירים עבודות מופשטות של קנדינסקי או מירו. בשניים מהדימויים מתוארים אובייקטים המצייתים למוסכמות פיסוליות ומונחים על ייצוגים דו-ממדיים של פדסטל. בנט מפתחת שפה שבעזרתה היא מתקינה מכשירים לעשיית סדר. הפסלים, שעשויים להיראות לעין לא-משתהה כאקראיים, והציורים, שעשויים להתפרש כהערות שוליים או תרגום מדיומלי לפסלים, מנהלים דיאלוג המספק מילון של התכתבויות ומאפשר קריאה של המכשירים ורווח מתועלתם.
כאמנית, בנט יודעת להעריך את חוסר השימוש האינהרנטי של הפסלים ומתריסה כנגד היעילות המאפיינת מוצרי צריכה שבהם "הצורה עוקבת אחר הפונקציה". יעילות שכזו מאלצת את הצורה להיגזר מהפונקציה שהיא משרתת ושוללת מהאובייקט את החופש לבחור את צורתו. קל לכן לרכוש כבוד לדברים בעלי מראה "מגושם", כזה המאפיין עץ נפול שכעת מאפשר את חצייתו של נחל בלב יער. התערוכה מעלה שאלות הנוגעות לפורמליזם, תועלתנות והסאב-ורסיות השונות של הפונקציה. רכיבי הפסלים זוכים לחיים חדשים,ובכך מתעלים על ייעודם התועלתני ומשמשים אופוזיציה לתפיסה הקפיטליסטית-רדוקטיבית הגורסת שיש לזרוק (ולהחליף בחדש) חפץ שסיים את חייו.
עוד בנושא: חפצים כחיות מעבדה – יהונתן משעל
