הוא ידוע קודם כל כקולנוען – במאי, ממייסדי החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, ומי שעבודתו המונומנטלית-מינורית-לאומית-פרטית "יומן" הפכה לציון דרך בתולדות הקולנוע המקומי והבינלאומי. הוא תמיד צילם ולפני עשר שנים הוצגה תערוכה מתצלומיו, אולם כעת מתברר שדוד פרלוב בכלל התחיל את דרכו כצייר, ושגם לאחר ש"חדל" לצייר, בין השאר בציור תקיף לתפארת שבו הוא מצהיר על פרישתו מן המלאכה, ליוו הציור והרישום את עבודתו במשך עשרות שנים. התערוכה "דוד פרלוב – רישומים, תצלומים, סרטים" שאצרה גליה בר-אור במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד מציגה את העבודות לראשונה.
דוד פרלוב, קוסם, 1962. דיו וגירים צבעוניים על נייר, 32.5/23 ס״מ
היכרותו של פרלוב עם אמנות נעשתה בנערותו בברזיל, כשלמד אצל הצייר היהודי האקספרסיוניסט לזר סגל. משם המשיך ללימודי אמנות בפריז. הוא הגיע לעיר כצייר, ויצא ממנה כעבור 6 שנים כקולנוען. ציוריו מאותן שנים מציגים התנסויות אקספרסיביות ברוח סגל, לצד מתווים מעודנים ההולכים ונוטים לכיוונים איוריים וסוריאליסטיים. מבחינה היסטורית, על רקע ההתפתחויות האמנותיות בארה"ב שמעבר לים אפשר לומר שזה היה אנכרוניזם אופייני לנעשה באירופה המלקקת את פצעיה – כמו גם בישראל שאליה הגיע פרלוב בראשית שנות ה-50 – שאריות של אידיאולוגיות אמנותיות של העולם של אתמול, אך גם עדות לרגע של טלטלה יסודית בסביבה אמנותית מפוררת המתקשה, באותו רגע, להמציא את עצמה מחדש לנוכח השבר הגדול של המלחמה. מכל מקום, נדמה שמרגע שפרלוב מתחיל לצלם, המרחב הציורי שלו משתחרר מכבלי הייצוג הריאליסטי. הוא יוצר דיוקנאות גרוטסקיים, שובר פרספקטיבות ומשתמש בצבע ביתר חופשיות.
פרלוב המשיך ליצור גם בישראל, בקיבוץ ברור חיל שאליו עלה ומאוחר יותר בדירתו בת"א. בקיבוץ תרם פרלוב מנסיונו האמנותי, והתבוננות בדברים בדיעבד לא יכולה שלא להעלות חיוך הן בזכות הסגנון האיורי והמינימליסטי (הנע מאוחר יותר אל עבר הפרודי והגרוטסקי), והן בשל גישתו הספק רתומה למעשה וספק מביטה בו באירוניה. ״בקיבוץ, תוך הפנמה של תפקיד האמנות בחברה, התנדב פרלוב לצבוע את פחי האשפה ׳מכיוון שאני צייר׳, וצבע את הפחים בשחור ואפור במחווה אידיאליסטית״, כותבת בר-אור בקטלוג התערוכה.
דוד פרלוב, רישום, שנות ה-60. דיו על נייר, 33/24 ס״מ
התערוכה אינה מוצגת באופן כרונולוגי או תימטי. היא מדלגת בין תקופות, מדיות ותחומי התייחסות שונים, תוך הדגשת מוטיבים ודימויים מינוריים החוזרים ומופיעים בעבודות לאורך השנים ובר-אור מזהה עם חוויות אוטוביוגרפיות חזקות שפרלוב נמנע מלהציג בעבודתו הקולנועית. צפיתי ב"יומן" לפני שנים ואני לא זוכר את הסרט בפירוט, אולם זכור לי שעל אף שמו והעובדה שצולם בסביבתו הפרטית של הבמאי – בביתו, עם בני משפחתו, חבריו והקולגות, במסעותיו וכו' – הוא אינו מגלה הרבה על הביוגרפיה של יוצרו, חוויות הילדות וההתבגרות שעבר ועולמו הרגשי. אך אם "יומן" הוא סרט שמנכיח את הטענה שהאישי הוא הפוליטי, התערוכה מראה כיצד הפוליטי הוא גם אישי. בעוד פרלוב הקולנוען מתבונן בסביבתו הקרובה והיא מהדהדת את הציבוריות, פרלוב האמן – כפי שהוא מוצג ע"י בר-אור – מתבונן בפוליטי ובציבורי ואלו מעוררים בהלמות תופים את זכרונותיו הפרטיים. כך קומפוזיציות גיאומטריות של גשרים ונופים עירוניים מהדהדים את צמד סימני האיקס ששימשו את אימו האנאלפבתית של פרלוב בחתימתה, ומעשה הקסמים הקולנועי אינו אלא שחזור של מעשי הקסמים של אביו של פרלוב, שנטש את ילדיו, עבד כקוסם וחי עם קרקסים נודדים, וחזר מדי כמה שנים לביקורים בהם שלף ארנבות מן הכובע, פשוטו כמשמעו.
עבודותיו של פרלוב צנועות אך עמוסות, טעונות ומגוונות, וברבות מהן ניכר ההומור העדין שאפיין גם את סרטיו. חלקן מרשימות ואחרות פחות, והן אינן מצטברות לגוף יצירה לכיד ובוגר אלא לאוסף שוטטויות, נגיעות ונסיונות. זהו תיעוד של מהלך חיים שמקביל לתיעוד ה"רשמי", כהערת שוליים על הערת שוליים שהפכה לסיפור מרכזי, המפקיעה מחדש את היומן מציבוריותו ומשיבה אותו לעולם הפרטי.
דוד פרלוב, מתוך הסרט ״בירושלים״, 1963
אין לפרלוב קרובי משפחה באמנות הישראלית. לא מורים משפיעים, לא שותפים לדרך ולא תלמידים ממשיכים, והוא לא יזכר מעתה כאמן, אלא לכל היותר כבמאי שהותיר אחריו גם ציורים ותצלומים. האם יש טעם בהצגת גוף עבודות שמלכתחילה נתפס ע"י יוצרו כעבודה שולית? התשובה נעוצה בזווית המבט הפסיכואנליטית המוליכה את התערוכה, שאינה מתחרה בעבודה הקולנועית ובפרשנויותיה, אלא יוצרת עבורה מהלך משלים.
דוד פרלוב – רישומים, תצלומים, סרטים
המשכן לאמנות ישראלית, קיבוץ עין חרוד
אוצרת: גליה בר-אור
אין תאריך נעילה
פורסם בנוסח מקוצר ב״טיים אאוט״
