יציאת מצרים של זויה צ'רקסקי

"הגדת אאכן" שאיירה ועיצבה האמנית זויה צ'רקסקי הוצגה לראשונה בגלריה רוזנפלד בתל-אביב בשנת 2002. היא נרכשה על-ידי מוזיאון ישראל, והיא אחת ההגדות המאוירות המקוריות והמעניינות ביותר.

צ'רקסקי נולדה בקייב שבאוקראינה ב-1976, ועלתה ארצה עם משפחתה ב-1991. היא למדה בבית-הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין, ובשנים 1996–1999 למדה בבית-הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובמדרשה לאמנות במכללת בית ברל. צ'רקסקי הגיעה לאאכן שבגרמניה במסגרת חילופי סטודנטים ב-2002, ושם החלה לעבוד על "הגדת אאכן", הנקראת על-שם העיר שבה נוצר כתב-היד.

"הגדת אאכן" כתובה באותיות המיוחדות לכתבי יד יהודיים-אשכנזיים של ימי-הביניים. עיצובה מתאפיין בכך שהקווים המאוזנים של כל אות עבים ומודגשים והקווים האנכיים דקים, כפי שאפשר לראות בתמונות 1 ו-2.

"הגדת ראשי ציפורים", גרמניה, סוף המאה ה-13

שתי ההגדות דומות לא רק בטיפוגרפיה, אלא גם בתיאור דמויות היהודים כציפורים. "הגדת ראשי הציפורים" היא כתב-יד מגרמניה מן המאה ה-13. יש סברה שהדמויות צוירו עם ראשי ציפורים בגלל איסור הלכתי לצייר פני אדם. בהגדה זו חובשים כל הגברים כובעים מחודדים – כיסוי ראש שיהודי אשכנז היו חייבים לחבוש באותה התקופה. הכובעים הללו היו אות קלון וצורת ביזוי של היהודים, אבל ב"הגדת ראשי ציפורים" נושאות הדמויות את כובעיהן בגאון במעמד הר סיני, בליקוט המן, וגם בתמונות המתארות את המשפחה מסבה לשולחן סדר פסח.

גם באיוריה של צ'רקסקי מופיע היהודי בדמות של ציפור, אך הוא חובש כובע המיוחד ליהדות החרדית, השנואה על גויים רבים כמו גם יהודים מודרניים. זאת דמותו של היהודי החרדי שאינו מתבייש בלבושו הארכאי ונושא את כובעו הכבד ככתר. מבחינה זו דומה "הגדת אאכן" לפרוטוטיפ העתיק. ההבדל בין שני כתבי היד נובע מכך שבהגדה העתיקה ראשי הדמויות הם של ציפורים והגוף הוא גוף אנושי, בשעה שב"הגדת אאכן" פני הדמויות הן אנושיות, אך הגוף הוא גוף של ציפור. היהודי בעל גוף הציפור חופשי יותר משום שהוא יכול לנוע בקלות ממקום למקום. הוא יכול לרדת למצרים ברגליו האדומות, הנפוחות והיחפות כאשר זהו רצון האל, והוא יכול לעוף "כאשר ירעו" אותו שונאיו.

דמות היהודי ב"הגדת אאכן" היא דמותו של היהודי הנודד כציפור ממקום למקום ומארץ לארץ. דמות כזאת מעוררת בישראלים רבים רגשות אמביוולנטיים. רבים מהם אינם רוצים לראות את עצמם בדמות הציפור השחורה, בעלת הרגליים האדומות, חובשת כובע ספודיק ומגודלת זקן. מצד שני, כך התלבשו אבות אבותיהם, והלבוש הזר הזה מבטא את הזדהותם של יהודים רבים אחרים עם מורשת ארוכת שנים.

היהודי בעל גוף הציפור חופשי יותר. זויה צ'רקסקי, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". מתוך הגדת הפסח של אאכן, 2002-2001. באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד

צ'רקסקי, כיהודייה בת קייב, רואה בדמות היהודי חובש הספודיק את דמותו של היהודי האותנטי, שאינו מתבייש בהופעתו הזרה. בלבושו הוא מצהיר בגאווה על היותו יהודי ולא אוקראיני, וברור שבעת מהפכה או צרה אחרת "יפרוש כנפיו" ויתעופף.

אלא שכדי להבין את איורי "הגדת אאכן" לא די בהבנת משמעותן של הדמויות. אין להתעלם מן הסמלים הלא פיגורטיביים המקיפים אותן; הבנת שני המרכיבים, הפיגורטיבי והמופשט, והאינטראקציה המתרחשת ביניהם הכרחית להבנת עומק היצירה.

"הגדת אאכן" בנויה במידה רבה על הגותו ויצירתו של קזימיר מלביץ', מייסד הזרם הסופרמטיסטי. מלביץ' היה קומוניסט ואידיאליסט שפעל ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה. כאשר פרצה המהפכה הבולשביקית הוא האמין ביכולתם של המנהיגים החדשים לשנות את העולם ולעשותו טוב יותר, וראה באמנות המהפכנית, הטהורה והנעלה, הסופרמטיסטית, כלשונו, כלי חיוני לתיקון העולם הישן. הסופרמטיזם ביטא בעיני מלביץ' רגש טהור, רוחניות צרופה שאינה קשורה בדת או מסורת תרבותית מקובלת. מראות העולם ה"אובייקטיביים" היו בעיניו חסרי משמעות, ורק הרגשות נחשבו בעיניו כמושאים ראויים לתיאור פלסטי.

מלביץ' המציא שפה שונה של ייצוג הנושאים הרוחניים, שפת צבעים טהורים – השחור, הלבן, האדום והצהוב; ושפת הצורות הגיאומטריות – הריבוע, המלבן, העיגול והמשולש. בעולם שבו האמנות שירתה את הדת, את השלטון ואת הממלכה, כך טען, היה צורך לספר סיפורים דתיים, היסטוריים או כאלה הלקוחים מספרות ומיתולוגיה; כדי לספר סיפור היה צורך לתאר דמויות, נופים ואובייקטים. הסגנון הסופרמטיסטי שיחרר את האמנות מכבלים אלה והעניק לאמן כלי הבעה שבהם יבטא את עולם הרגש הטהור. המתבונן בציוריו של מלביץ' ימצא המחשה לתיאוריה שלו.

לפי מלביץ', הריבוע הריק הוא מלא תחושה, הוא חלון ביקום הנראה לעין המבטא ממשות חדשה. הריבוע=רגש, הרקע הלבן = החלל שמעבר לרגש. הריבוע הסופרמטיסטי הוא סמל לרוחני שאין לו דמות ולא דמות הגוף, הוא מעין חלון לממשות שאינה נקלטת בעין, אך יש לה נוכחות שאי-אפשר להתעלם ממנה.

קזימיר מלביץ – קומפוזיציה, 1916-17. מקור תמונה

בקומפוזיציה מ-1916 אנו מוצאים כמה צורות גיאומטריות המתייחסות זו לזו. בין הצורות נוצרת דינמיקה, הן פועלות זו על זו, כפי שהרגשות השונים בלבנו פועלים על עולמנו הרוחני. הצורות מבטאות את המורכבות ואת התואם של עולם רוחני שאינו קשור לשום דת ספציפית ולשום תרבות מוגדרת, אלא לעולמם הרוחני של בני-אדם.

ב"הגדת אאכן", כמו ביצירותיו של מלביץ', התמונות מורכבות מסמלים גיאומטריים, אך בניגוד למשנתו הטהרנית של מלביץ', איורי "הגדת אאכן" מכילים גם סמלים פיגורטיביים הלקוחים מן המסורת היהודית. השילוב בין שני מרכיבים אלה הרחוקים וזרים זה לזה הוא שעושה את פירושה החזותי של האמנית למקורי ומעניין ביותר.

צ'רקסקי עצמה מספקת את המקרא לסמלים, והוא מופיע בקטלוג שיצא לרגל הצגת ההגדה בגלריה רוזנפלד ב-2004. בתמונה אנו רואים את הדף המכיל את ההקדמה למדרש "ארמי אובד אבי". הדף מחולק לשלושה חלקים. כל פסקה מתחילה במלת מפתח הכתובה באותיות גדולות כתובות בצבע אדום. הדגשת מלות מפתח ואותיות הפותחות פסקה היתה מקובלת בעיצוב כתבי יד בימי-הביניים, והאמנית פועלת לפי אותה המסורת.

ההקדמה הפותחת את המדרש "ארמי אובד אבי" מתחילה במלים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". באיור, בחלקו הימני של הדף, מופיעה מחצית פרצופו של היהודי חובש קולפאק וצורה זהובה המזכירה את עגל הזהב מכסה את עיניו – סמל לעבודת אלילים המסמאת את עיני הדור שקדם לאברהם אבינו, לפני שקירב אותו אלוהים לעבודתו, ואולי גם בימינו יש המשועבדים לו.

בחלקו האמצעי של הדף מופיעה המלה המודגשת "ואקח", אך האיור מתייחס לסופו של הפסוק, "ויעקב ובניו ירדו מצרים", ואנו רואים בתחתית הדף את המשולש המסמל את מצרים. הצורה הסגורה של המשולש מסמלת לא רק את האירוע ההיסטורי השייך לעברו של עם ישראל, אלא את ה"מיצר" שבו עלולים בני-אדם למצוא את עצמם, לפעמים בגלל כוחות דיכוי חיצוניים ולפעמים מפני שהם עצמם אינם מסוגלים לפרוץ את מחסומי השעבוד – לעגל הזהב, לייצרי ולתוקפני שבאופי האנושי, לנוחות שיש בהטלת כל עבודת פרך על החלשים בחברה והשתמטות מחובות מסוכנות ולא נעימות. הסימבוליקה הסופרמטיסטית לעולם אינה מתייחסת רק אל הקונקרטי, היא שואפת לתת ביטוי למובנו הרחב של מושג השעבוד – ל"מצרים" של כל פרט וכל חברה.

חלקו השמאלי של הדף מתחיל בטקסט מודגש, "ברוך שומר הבטחתו לישראל", ומסתיים ב"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". באיור לטקסט זה אנו רואים את היהודי, ציפור אדומת רגליים, צועד בכפות רגליו האדומות והנפוחות בארץ לא לו, אך מעל לדמות מצוירת צורה גיאומטרית מורכבת ממרובעים, שבמרכזה ארבעה ריבועים לבנים על רקע שחור ואדום, מעין חלון לממשות אחרת שאינה נראית לעין. האמנית רואה בסמל זה את שם השם הנכתב בארבע אותיות שאסור לבטאן – לכן היא מסמלת אותן בארבעה ריבועים לבנים ריקים, הלקוחים ממילון הסמלים של מלביץ', צורה המבטאת את הטהור והנעלה.

תמונה נוספת מהווה מדרש חזותי לפסוק האומר: "וירעו אותנו המצרים ויעננו". המשולשים השחורים דמויי הפירמידות המסמלים את מצרים והשעבוד מכים ביהודי-ציפור ומורטים את נוצותיו. אך גם במצב זה הוא יודע כי "לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", כפי שנראה בדף הבא. כאן סמל השכינה מקבל אופי דינמי ומלווה את שיירת היהודים הצועדים בשורה עורפית בתחתית הדף.

מניתוח שלושת הדפים של "הגדת אאכן" אנו לומדים כיצד לקרוא את הטקסט כולו על פירושו החזותי, כיצד להבין את סגנונה של האמנית השואבת ממקורות אמנותיים שונים, יהודיים ורוסיים מודרניים, ומגבשת את סגנונה הייחודי כדי לתת פירוש חדש, אישי וגם אוניברסלי להגדה של פסח.

אל ליסיצקי – הכה את הלבנים בטריז אדום, 1919. מקור תמונה

לא אראה את מלאכתי כגמורה אם לא אזכיר את שמו של אליעזר (אל) ליסיצקי כמקור השפעה נוסף שהעשיר את פירושה החזותי של צ'רקסקי. אמן יהודי זה, כמוהו כמלביץ', פעל ברוסיה בתקופת המהפכה הבולשביקית, הושפע ממלביץ' והפיץ את המניפסט שלו בגרמניה ובארצות המערב. אך ליסיצקי היה יהודי בן "תחום המושב". שפת אמו היתה יידיש, הוא חקר את האמנות היהודית, את הטיפוגרפיה העברית ואת תשמישי המצווה היהודיים. כמלביץ' קיווה לגאולה משלטון הצרים הרוסים, אך קודם כל קיווה לגאולתם של היהודים מן האנטישמיות והאפליה. הוא האמין שהמהפכה הקומוניסטית תהיה מבחינתם של יהודי רוסיה ואוקראינה מעין "יציאת מצרים" – יציאה מעבדות לחירות. ליסיצקי צייר ופיסל בעיקר בסגנון סופרמטיסטי.

אל ליסיצקי – חד גדיא, 1918. מקור תמונה

בתמונה מופיע למשל פלקט קומוניסטי מעשה ידיו, הקורא למלחמה בצבא הצר הנקרא "הצבא הלבן". הפלקט הוא עממי ופשטני יותר מיצירותיו ה"טהורות" של מלביץ', אך הוא מאוד ברור ומשכנע. כל אחד יכול לחוש בפגיעת הטריז החד, הקומוניסטי, האדום, בגוף הלבן העגול, ואם במקרה עדיין לא התברר לו המסר התעמולתי, הרי שההסבר מופיע גם בכתב בגוף היצירה.

אבל בבואו לאייר את "חד גדיא", ליסיצקי בוחר בסגנון אחר, עממי-יהודי. הוא משתמש באות העברית המסוגננת. הוא מתאר את דמויות היהודים, את העיירה ואת ההווי היהודי בתחום המושב. האיור ל"חד גדיא" לא פחות קומוניסטי ברוחו ולא פחות אקספרסיבי מן הפלקט המצויר בסגנון הסופרמטיסטי, אך הוא מדגיש את חלקו של הפרולטריון היהודי בהצלחת המהפכה: היהודי הקטן עוזר בכל כוחו לעשות צדק עם הרעים השורפים והמכים. מים רבים ניתזים מפי הלווייתן ומכבים את האש הבוערת, אך הלווייתן הגדול לא היה מצליח לכבות את האש ללא עזרתו של שואב המים היהודי (בצד ימין של התמונה), הרץ לעזרת המהפכה עם אסל וזוג דליים.

כל ציורי "חד גדיא" של ליסיצקי רוויי אהבה לעיירה, לבתיה המטים ליפול, לעזיה דלות הבשר, לילדיה חבושי הכיפה וליהודיה לבושי הקפוטה, מגודלי הזקן ודוברי היידיש (ר' כתוביות), שלרגליהם פרוש השטיח הסובייטי האדום ומעל ראשם זורחת קשת התקווה של הקומוניזם הנאור. היהודי של ליסיצקי גם הוא לבוש שחורים, אך במקום הקולפק המהודר הוא חובש קסקט פרולטרי פשוט. הוא היהודי העובד בכל עבודה קשה כדי לפרנס את בניו ואת עזו המספקת את המזון הבסיסי למשפחתו, מעין טוביה החלבן מסיפורו של שלום עליכם, יהודי תמים וישר שיש לו דיבור ישיר עם אלוהיו.

בעמוד האחרון של "הגדת אאכן" מופיע כמובן אותו פזמון, "חד גדיא". במרכז האיור לדף זה עומדים אב וגדי ומעל ראשם מתנוסס שם השם. אבל ראו זה פלא, האב ב"חד גדיא" של צ'רקסקי אינו היהודי-ציפור שבכל שאר הדפים – הוא אחיו הצעיר של היהודי מן ה"חד גדיא" של ליסיצקי. כמוהו הוא לבוש קפוטה וקסקט שחור, ומחבק את הגדי הלבן בזרועותיו. השטיח האדום התחלף באדמת אוקראינה רווית הדם, ובמקום הקשת שהכזיבה מתנוססים ארבעת הריבועים הלבנים מעין צוהר לממשות טהורה, ואולי אם לא יתפתה לעבודת עגל הזהב ולא יכלא את עצמו במצרי האגואיזם, יזכה לתיקון ואף לגאולה שלמה.

זויה צ'רקסקי, חד גדיא. מתוך הגדת הפסח של אאכן

איור זה, כמו הפזמון עצמו, עממי וצנוע, ולי הוא מזכיר את שירו המלבב של נתן אלתרמן "הגדי מן ההגדה", וזו לשונו: "ואותה הגדה כה אמרה אז דומם:/ טוב, עמדו לכם גדי ואבא./ בדפי מהלכים העשן והדם,/ על גדולות ונצורות שיחתי נסבה./ – אך ידעתי כי ים ייקרע לא בכדי/ ויש טעם חומות ומדבר להבקיע,/ אם בסוף הסיפור/ עומדים אבא וגדי/ וצופים לתורם שיזרח ויגיע".

ההגדה של פסח מספרת את סיפור יציאתם של בני ישראל ממצרים, סיפור התגבשותם לעם חופשי הבוחר באלוהיו, בזהותו התרבותית ובארץ שאליה הוא רוצה להגיע כדי להתיישב בה כעם ולממש בה את זהותו כעם. במסגרת חברתית-אתנית זו חייב כל פרט לבטא את זהותו האישית בתוך עמו, כפי שנאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" .

הפסוק המצוטט מבטא את האמונה שהתגבשותו של עם אינה פעולה חד-פעמית המתחדשת באופן אוטומטי. כדי שהעם ימשיך להתקיים, לשמור על זהותו, תרבותו וחירותו – חייבים בני העם כפרטים וכציבור להגדיר את זהותם בכל פעם מחדש. הפירושים שניתנו להגדה של פסח על-ידי בני כל הדורות, בכתב, בציור ולפעמים על-ידי הוספת פיוטים וטקסטים, מעידים על כך שבני ישראל התייחסו אל ההגדה כאל טקסט חי, תמיד אקטואלי ורלבנטי לזמנם.

גל העלייה של יהדות ברית-המועצות בשנות ה-90 של המאה הקודמת הביא לארץ קהילה יהודית גדולה, משכילה ותרבותית, שנאסר עליה תחת השלטון הסובייטי ללמוד את שפת התרבות שלה, וכמובן גם את תרבותה. במשך למעלה משני עשורים אנו עדים לנסיונות העולים הללו, שזכו להיות שוב בני-חורין, להגדיר מחדש את זהותם כיהודים. הם מנסים למצוא את מקומם המיוחד בתוך התרבות המקומית כפרטים וכציבור. אנו פוגשים אותם כפרטים, כבני משפחה, כחברים בעבודה, ואנו עדים להתארגנות פוליטית של הציבור הזה, להשפעתם כאזרחים ותרומתם החשובה למדינת ישראל בתחום הרפואה, המוזיקה, התיאטרון, הספורט והאמנות.

"הגדת אאכן" היא לדעתי פירושה של צ'רקסקי ל"יציאת מצרים" של יהדות ברית-המועצות. זהו נסיונה של האמנית לתת ביטוי אישי לזהות המורכבת של העולה, שהתחנכה על התרבות הסובייטית הרשמית, גילתה את התרבות הרוסית האוונגרדית של העשורים הראשונים של המאה ה-20, למדה את המורשת האמנותית היהודית – ומתוך כל המקורות הללו גיבשה לעצמה שפה מקורית שבה פירשה לנו את יציאת מצרים בלשונה, ואולי בלשון המתאימה ליהודים רבים בני לדורנו.

עוד על הגדת פסח באמנות ישראלית עכשווית – דוד שפרבר