אנשי הסוד הירושלמים של האמנות יהנהנו בראשם בהתלהבות למשמע שמו של דוד רקיע. הם גם יוסיפו אנחה על היעלמותה של הדמות הממושקפת, הצנומה והנמוכה, בעלת האנרגטיות העצומה וכושר הדיבור המכונן. דמות שהיתה נדבך חשוב בנוף הירושלמי בדור האמנים הוותיקים, ותערוכה מיצירותיו, "אותיות פורחות", מוצגת בבית אבי חי באוצרות אליק מישורי.
אין זו תערוכה רטרוספקטיבית ואין היא מונומנטלית כל עיקר, אך היא מציגה נושא מרכזי ומהותי ביצירתו של רקיע: האותיות – המקום שבו עזב רקיע את הפיגורטיביות לטובת האבסטרקט הטמון בצורה האלוהית של האותיות. רקיע המיר את האבסטרקט הנוקשה לשפת האותיות העבריות, שבניגוד לכתבים אחרים בעולם, מורכבות מצורת הריבוע לסוגיו השונים.
דוד רקיע
שטרנפלד היה שמו המקורי, משמעו שדה כוכבים, אולי קוסמוס. האמן הקנה משמעות רבה למלה העברית והחליף, ברוח התקופה, את שמו לרקיע, כרקיעים שבהם היה קוטף כוכבים ואותיות. אלא שאת מצבתו, שעיצב עוד בחייו, הרכיב דווקא מהאות שי"ן, שעיצב בצורת פמוטי שבת, חזרה אל צור מחצבתו. המצבה מתכתבת באופן מובהק עם פסלו של ז'אן ארפ "סף ירושלים", העומד מול בניין התערוכה כבר משנות ה-70. מרחב המחיה של האמן, בביתו, בסטודיו ובגלריה שלו, מתנהל במשולש של שערי-חסד–נחלאות–שלומציון המלכה.
אין תימה שהאמן ביקש לראות בפסל המופשט הזה את מה שביקש לראות כל חייו: את האות העברית ואת כוחה המטפיזי. הוא אייר את ספרו של ש"ז כהנא, "סודות האותיות", ולא רק בגלל האופציה שנפתחה בפניו, אלא בגלל החיבה היתרה שלו לנושא. כך היה שנים בין לומדי התורה בבית-הכנסת יקר בירושלים, ועוד קודם לכן בקבוצה ירושלמית קטנה שלמדה תיאוסופיה.
רקיע לא היה אורתודוקסי במובן הרגיל והסטריאוטיפי של המונח. כבוד רב היה לו למסורת ולאוצרותיה, ולמעשה את מרבית רעיונותיו לציורים שאב ממנה. הוא היה יהודי מהדור הקודם, שהקיטוב והשיפוט הקלאסיים של דתי וחילוני לא היו רלבנטיים עבורו. יראת הכבוד שחש לכתבים היתה מעוררת השתאות וקנאה גם בקרב אנשי הקהל הדתי מבית.
דוד רקיע
אהבת נפש אחרת שלו היתה ירושלים. סדרות שלמות הקדיש לה רקיע וציירהּ כשהיא מורכבת כולה מאותיות. זאת, על אף שירושלים היתה המגרש הביתי הקונקרטי שלו במשך יובל שנים, והפיתוי לצייר אותה כתמונת טבע דומם, על אבניה וקשתותיה, היה גדול. מאחורי פרשנותו הייחודית לעיר מסתתר פתוס אמיתי. שום ציניות ישראלית, ובמיוחד זו של קהילת האמנות, לא הצליחה לצנן אותו ולנתק ממנו את ירושלים של מעלה, שהיתה קשורה בחוט של חסד אל טבורו של רקיע.
רקיע היה מסוגל להתבונן על עצמו מן הצד בהומור. כך בדיוקן עצמי שלו בתערוכה – ראשו כלוא בתוך מבנה ירושלמי בצורת האות מ"ם, מעוטר כתר מלכות בצורת שי"ן, והוא אוחז שרביט מלך בצורת שי"ן. לתמונה קרא "מלכות". ניתן להבין כי רקיע הזדהה עם דמותו של דוד המלך, שעל שמו נקרא. ספירת המלכות האחרונה בסולם הספירות מזוהה עם דמותו של דוד המלך, שידע לחבר עולמות עליונים עם תחתונים והיה זה שאיפשר לבנות את בית-המקדש בעולם הגשמי הזה. האמן אינו מהסס לראות בעצמו חלק דומיננטי בתפקיד הורדת המלכות וחיבורה אל השטח כפי שמקובל בתורת הקבלה.
ביצירה אחרת, הנעדרת מהתערוכה, צייר רקיע מקובל המזכיר את דמותו שלו, המשחק באותיות (אוחז באות שי"ן) בבחינת "תורתך שעשועי". ברקע ירושלים נענית בארבעה שערי פרד"ס, בכחול רוחני, אל פניו של המקובל, המורכבות משערים גם כן.
וכך האמן כותב: "האות היא סימבול והסימבול ניחן בערך מאגי, המלה 'אות' אומרת בשורה. בטרם יתרחש דבר כלשהו קיימת האות, ישנו רמז לבאות. המלה אות היא בעצמה מורכבת. כל אדם מקרין אותו במובן של הקרנת סימן כלשהו – צבע או צורה או אאורה".
רקיע לא היה ייחודי בשדה האמנות. ארדון היה הראשון לפניו להכניס אל האבסטרקט הטהור של המודרניזם שילוב של אותיות עבריות וסמלים מן הקבלה. במקביל ברנט ניומן חשף את הסגנון שלו בארה"ב. רקיע מתכתב עם שניהם ויוצר תמהיל משלו בציורי-פעולה האורגים אותיות כשטיחים פרסיים מקצה אל קצה, ורק קוצר היריעה מונע מלהמשיכם.
יש בכך כדי להמחיש את הפרק הראשון ב"שער הייחוד והאמונה" בספר ה"תניא", המדבר על האותיות המחיות בכל רגע ורגע את העולם הגשמי, ובלעדיהן ישתלט הכאוס. ארדון לא החזיק מעמד בקהילת האמנות הישראלית ועזב לפריז. רקיע נשאר ומביא את הפאלטה הפריזאית הקודרת-משהו אל ציוריו.
דוד רקיע
רקיע שותף לדור אמנים כמו יצחק גרינפילד, יעל אבי יונה, דב לדרברג, ברוריה פינקל ומשה צבי ברגר ממוזיאון התהילים בירושלים, שהאותיות העבריות וכוחן הקבלי הפכו ליסודות אמנותם לא פחות מאשר קו, כתם וצורה; אמנים שהתעסקו בתורת הסוד בעומק זה או אחר וביקשו לתרגמה אל השפה הוויזואלית.
יש משהו בקבלה שמתחבר לסגנון האבסטרקט עוד בתרשימים המופיעים בספרים קדומים. סגנונם של האמנים אידיאליסטי-אוטופיסטי, ושונה מהאמנות העכשווית, שמטמיעה את הספק בתוכה עוד בטרם בריאתה. אני משערת ששמות האמנים שהזכרתי אינם מוכרים; כמו המקובלים, הם עדיין סמויים מעין, על אף שהקבלה היום היא בקדמת הבמה ונגישה לכל דורש. אמנים אלו יוזכרו יום אחד במגילת דברי הימים לתולדות האמנות היהודית העכשווית שמחכה להיכתב.
הסגנון שאימץ לעת זקנה היטיב עם רקיע. ניתן לראות את הקו החופשי והחספוס הצבעוני הלא מוקפד שלו כדיאלוג חופשי שהוא מנהל עם האותיות העבריות המסוגננות. הצבע עליז ומשוחרר, סגנונו חופשי מן הנימה האיורית-סיפורית שבשורש אישיותו של רקיע, שהיה קודם כל איש סיפור.
עם נעילת התערוכה, הערה אוצרותית: האם היה הכרח להקדיש בחלל המצומצם מקום לשטר הישראלי ולאנקדוטה המספרת על האותיות שמהן מורכבים דימויי השטר בעקבות איסורים דתיים? עניין זה הוא מתחום התמחותו של החוקר והאוצר המצוין אליק מישורי, אך אין לו קשר ישיר לאמן. הכסף התלוי צורם את אווירת הרוחניות שרקיע האמן טבל בה.
דוד רקיע – אותיות פורחות
אוצר: אליק מישורי
בית אבי חי, ירושלים
עד סוף מרץ 2014
הכתבה תופיע בגיליון ניסן של הירחון ״אדרבה״
