יהושע נוישטיין בסיור משולח רסן בביאנלה במוזיאון וויטני, ניו-יורק
תרגום מאנגלית: עמי אשר
אפשר שהפן המרתק ביותר בשיח האמנות העכשווי, והדבר משתקף היטב בביאנלה שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון וויטני בניו-יורק, הוא ההשתחררות מרסן הדעות הקדומות שרווחו באוונגרד לאורך רוב שנות המאה העשרים. כפי שניסח זאת המבקר ג'רי סייליז, גילם הממוצע של האמנים בקומה העליונה הוא בסביבות 55. בקומה השנייה, הגיל הממוצע הוא בסביבות 50. אבקש אפוא לטעון כי חדשנות, עכשוויות וראשוניות אינן קשורות כלל לגיל, או לגיל שבו מגיח האמן לאוויר העולם. לא היתה לי עבודה אם עולם האמנות לא היה כה רב-דורי ורב-שכבתי. אש האמן יכולה להידלק בפעם הראשונה גם בגיל 90. מדובר בעולם חדש ומופלא של אמנות ואוצרות. קיימות רק סצנות מעטות אחרות שמבינות את העכשוויות התלת-ממדית של גישה זו.
טרי אדקינס (צילום: וונדי שפיר)
זוהי הביאנלה האחרונה של מוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית במבנה השחור המדהים שתכנן מרסל ברוייר, שנראה כמו גרם מדרגות שיכור שהועמד על ראשו. הוא הוחכר לא מכבר למוזיאון המטרופוליטן לאמנות. ב-2015 יעבור המוזיאון מהאפר איסט סייד לעיר התחתית של מנהטן, לרובע אריזת הבשר שכבר מזמן לא נארז בו בקר שחוט, אלא רק בשר אופנה על עקבים גבוהים. בניין וויטני החדש תוכנן על ידי רנצו פּיאנוֹ.
לביאנלה הנוכחית שלושה אוצרים. סטיוארט קוֹמֶר היה אוצר הקולנוע במוזיאון טייט מודרן. כיום הוא עובד במוזיאון לאמנות מודרנית כאוצר ראשי במחלקה למדיה ואמנויות הבימה. אנתוני אֶלמס הוא אוצר במכון לאמנות עכשווית בפילדלפיה, וכן עורך White Walls. הוא עבד ב-Performa 11, לימד באוניברסיטת שיקגו, וממשיך להציג גם כאמן בזכות עצמו. האוצרת השלישית, מישל גראבּנֶר, היא פרופסורית ויו"ר המחלקה לציור ואיור במכון לאמנות בשיקגו, כמו גם מבקרת בכירה באוניברסיטת ייל. המוזיאון לאמנות עכשווית בקליבלנד ארגן לאחרונה תערוכה ניידת מציוריה של גראבנר, שנפתחה בסתיו 2013.
בעבר, ביאנלות וויטני היוו מאמצים אוצרותיים משותפים. הפעם שלושת האוצרים מחלקים ביניהם את הבניין, כשלכל אחד מהם קומה משלו עם תצוגה משלו. הביאנלה הזו מתנהגת בנימוס: יש גיחות מהוססות אל טקסט כאמנות, צליל ואור. קומר גורס כי החזותי, המילולי, הדיגיטלי או הקולי מהווים פונקציה של השפה. האוצרות של גראבנר מצטיינת באיתור אמנים אך פחות בתלייתם על הקיר. את הקומה הקלאסית אוצר אנתוני אלמס – וזה מרגיש כאילו נעשתה כאן מלאכת אוצרוּת.
רבקה מוריס – 2.5/2.5 מטר (צילום: וונדי שפיר)
יש בתערוכה ציירים מדהימים, אולי משום ששניים מהאוצרים הם ציירים. כמה מהיצירות הטובות ביותר הם פרי מכחולם של אמנים ותיקים: סוזן מק'לֶלנד, שרלין פון הֵייל, ז'קלין המפריז, אתל עדנאן, ולואיז פישמן חורשים או קוצרים בקצוות הציור המופשט, ופורסים כתמי צבע על הבד עם פרצים של קווים ורשתות, ופיגומים של קומפוזיציה. אפשר שהתגלית בה"א הידיעה של הביאנלה הם ציוריה של רבקה מוריס, וציוריה הדו-צדדיים הארוגים בכאוטיות של דונה נלסון. תמונתיים, מופשטים, ורעננים בתכלית, עם תחושה של קולאז'.
האמן הישראלי בתערוכה, אורי אָרָן, מציג שלל חפצים מן המוכן המפוזרים על שולחנות דבק. התצוגה מכופתרת באופן אסתטי, עכשווית ופדנטית, ומהווה ראש חץ של אמנים, אוצרים וצרכני אמנות מתוחכמים לעילא.
כל תערוכת ענק חייבת לכלול קרקסי ענק וברק. השנה זוהי זואי לנארד, צלמת שניכסה ביתן גדול לעצמה. היא הפכה את חלון המוזיאון לקמרה אובסקורה שמכניסה את מראה הרחוב במהופך לתוך החדר החשוך; המכוניות נוסעות על התקרה; חזיתות הבניינים נושקות לרצפה.
זואי לנארד
וילון נוצץ, שזור משריון קשקשים ומעוטר בכלים עתיקים לג'ואל אוֹטֶרסון. שני אמנים מציגים בובות בגודל טבעי שמזמינות את הקהל לתוך המיצב, בפרט סדרת בית הזונות של ביארנה מֶלגוֹר, שבה יכולים המבקרים לשבת על הספות ולהיראות כמו לקוחות. הקרמיקות המזוגגות הענקיות והמופרזות של סטרלינג רוּבּי שייכות למורשת הקדרות Fat Lava, כמו גם לתנועה של אמצע המאה העשרים בדרום קליפורניה. המאפרות האדומות כאש שגודלן כגודל רהיטים הן התצוגה המשעשעת ביותר בתערוכה.
אין לי מחשבה כלשהי לסיכום התערוכה. אולי גם זה מעיד על טבעה משולח הרסן.
