אלהם רוקני היא אמנית צעירה שנולדה באיראן, עזבה את מולדתה עם משפחתה בגיל 9, ומאז אינה יכולה לשוב אליה. תערוכתה "יוסף אבאד" המוצגת במוזיאון ת"א (אוצרת: ענת דנון-סיון), מציגה אוסף עבודות וידיאו וטקסט הנובעים מסיפורה האישי. הגירה וגעגוע, גלובליזציה, שפת אם ונתק אמנותי ומדיני, הם החומרים המרכיבים את עבודתה, ובאים לידי ביטוי הן בניסיונות סמליים לחזור אל המולדת, והן בהחצנת המגבלות ואי האפשרות לעשות כן.
אלהם רוקני – יוסף אבאד (פרט מוידאו)
את הסקרנות והכמיהה לנופי ילדותה מספקת רוקני באמצעות מיני-ריגול. היא "מגייסת" אמנית איראנית אמריקאית שפגשה באקראי בביקור בארה"ב, ושולחת אותה למשימות צילום בשכונת ילדותה יוסף אבאד ובבי"ס סג'אדיה בו למדה. תיעוד הוידיאו החובבני מוקרן בתערוכה, כשברקע שומעים את הנחיותיה של רוקני המשוחחת עם שותפתה בפרסית ומנחה אותה כיצד לצלם. כך, הסרט מציג במקביל הן את הפן הנראה – נופי ילדותה של רוקני, קולות ההמולה בבית ספרה, מראות עירוניים ליליים וכיו"ב – והן את הפן הנסתר הנובע מן היחסים הבעייתיים בין איראן למערב בכלל ולישראל בפרט, המגולם בהכרח ליצור את העבודה בשלט רחוק תוך שיתוף פעולה עם "סוכנת" מקומית. לכך נוספת הידיעה כי לקראת סיום הפרויקט החליטה האמנית השנייה לפרוש ממנו, על רקע חילוקי דיעות על מידת הפוליטיות שלו וכנראה שגם חשש מזיהויה. בעקבות זאת, הסרטים וההתכתבות המופיעה בקטלוג בין רוקני לשותפתה לשעבר, מוצגים כשחלקה של השותפה מוסווה.
עבודה נוספת מציגה מוכר זקן בחנות מציאות עתיקה ומסתורית, המספר על עובד שנעלם לאחרונה לאחר שהסתבך, לא ברור לגמרי עם מי ועל מה, ולכן הצופה נאלץ להשלים פרטים בעצמו. בעבודה האחרונה מוצג סרט של סרט – תיעוד וידיאו שצולם באולם קולנוע בטהראן בשעת הקרנת קומדיית פשע מקומית. שלוש דרגות של גניבה מוצגות פה – הגניבה שסיפורה מתואר בסרט, גניבת הסרט מבית הקולנוע באמצעות צילומו בעת ההקרנה, וגניבת הגבול, שמאפשרת לצופה לא סתם לצפות בסרט איראני, אלא לצפות בסרט איראני המוקרן באיראן, וכל זאת בעודו יושב בת"א.
אלהם רוקני – רחוב 41 (פרט מוידאו)
גניבה, הצצה, הסתננות, התקה ובעלות, הם מושגים המאפיינים את התערוכה. אלו מושגים מרכזיים בעלי היסטוריה אמנותית וקולנועית ארוכה, ממרסל דושאן עד סופי קאל, אולם בניגוד למקוריות, ההפתעה וכושר ההמצאה שניכרו בעבודות הציור והרישום שהציגה רוקני בעבר, הפעם התמטיות לכשעצמה אינה מחדשת הרבה. למעשה, העיסוק התיאורטי הנרחב של התערוכה והטקסטים הנלווים לה בהיבטים כלליים של תחבולה וערטולה, הוא החלק הפחות מעניין בה. העבודות נשענות על בסיס מושגי יציב ומוכר הנוגע בתיאוריה של צילום ועדות, בהיסטוריה אלטרנטיבית, באמנות היומיום, ביחסי הקולנוע והאמת ובתקפותה של פעולה, ועובר התאמה לסיטואציה פוליטית ואישית ספציפית.
״יוסף אבאד״ היא תערוכה מעניינת, אולם לעיתים נדמה שהתיאורטיזציה מונחת כאבן על צווארה. אם להשתמש בז'רגון של עולמות הספרות והקולנוע, סיפור טוב כבר יש פה, אך התחושה היא שמרוב הסוואות והסתייגויות פנימיות – כפויות ו/או בלתי-נמנעות ככל שלא יהיו – הוא קצת הולך לאיבוד.
אלהם רוקני – יוסף אבאד
מוזיאון ת"א
נעילה: 26.4
פורסם בנוסח דומה ב״טיים אאוט״
