כפוף לתנאים: על אודות ובין קורות "כמיטב יכולתנו"

"יותר מכל היו חביבים עלי סיפורים שסיפרה לי לפעמים מתוך ספר שליד מיטתה ששם מחברו פרוסט, מרסל פרוסט… מדי שנה בשנה יצא ספר חדש שלו… אחד מהם נקרא 'בעקבות הזמן האבוד'. שאלתי את אמא אודות השם. היא אמרה שאין זה הזמן שמאבדים כאשר מתבטלים, אלא סוג אחר של זמן, שנשאר בתוך האדם, כמו בשעה שהיא מספרת לי סיפורים על הימים שבהם היתה ילדה קטנה בתוניס. שכן הזמן ההוא איננו עוד, לעולם לא יוכל לשוב. אבל כאשר את מספרת עליו לילדייך הוא 'נמצא מחדש'…"
(ז'קלין כהנוב, "בין שני עולמות")

איני רוצה להוריד מעלי את הווסט. כך חשתי בעוצמה מיד בתום המיצג. מבחר של וסטים שחורים שעוצבו באופן אחיד, ושעל גבם הודפסו מלים, סודרו על מתלה, ולנו, שעומדות לקחת חלק במיצג "כמיטב יכולתנו", נאמר לבחור אחד. מצטופפת בתור המשתתפים, בחרתי ב"body". ואולם אני, בגופי, איני מבינה, ומרגע שהווסט נצמד אליו, כאילו התבטל איזה מרווח, איזו נפרדות, וכמעט הצליח המסמן למשמע את המסומנת.

נותרתי בחלל עוד זמן מה בתום המיצג, משתהה, מבקשת לשוחח עוד עם אותן א/נשים שהכרתי במהלכו, עד שאשת הצוות שהורתה על בחירת הווסט הורתה על החזרתו, ולפיכך על תום עידן הבחירה המצווה. נדמה לי שאז כבר התגנבה לה ההבנה שיש לי עכשיו: אני הכרתי אותן עוד לפני שהמיצג החל.

הכוונות הטובות ביותר

מאז אותו ערב במנהטן בנובמבר האחרון, אני חושבת ומנסה לכתוב על החוויה שהעניקה לי העבודה של עינת עמיר, "כמיטב יכולתנו", שהוצגה במסגרת "פרפורמה 13", הביאנלה לפרפורמנס בניו-יורק (וכן במוזיאון פ״ת). אך מלותי, בניגוד לאלו המוטבעות בפונטים בהירים על הווסטים, לא מיהרו להתלכד לכדי עצמן ובין עצמן לניסוח נהיר.

כמיטב יכולתנו, עבודתה של עינת עמיר, תיעוד הצבה במוזיאון פתח תקווה. צילום: אלעד שריג

אני מנסה לנסח את מה שההשתתפות באירוע נתנה לי, עד שאני מבינה שהיא בעצם נטלה ממני משהו חשוב: העבודה קיפחה ממני את היכולת להשקיף מהצד וכך לייצר הבנות מהימנות, קונקרטיות וקוהרנטיות, של עדה. במקום חוויית ההתבוננות התבונית נותרתי עם שברי זכרונות של משתתפת במיצג, שהפכה כך למעשה לחלק מהמיצג עצמו.

זהו חוסר היכולת שלי להפריד את עצמי מן המיצג שמקשה לייצר מלות התרשמות על הדבר בכללותו ובנפרדותו. כאן טמון היופי הגדול של העבודה: היא נותנת מקום לצופות, ובכך שהיא הופכת אותן למשתתפות, היא נוטלת מהן את חוויית הצפייה המוגנת והמענגת.

מחד, היא נולדת מן "הכוונות הטובות ביותר" (שם העבודה באנגלית הוא "Our Best Intentions"), מבקשת לחזק את הצופה ולתת לה חוויה של שליטה במתרחש, ומאידך היא כופה על הצופה את ההשתתפות והשליטה הזו במצבים, כפייה שמעצם הגדרתה שוללת שליטה, ואף יותר מכך: היא אינה מאפשרת אף את הזכות והפריבילגיה הגלומות בלהיות נתונה לשליטה.

אירוע ארוג רוחות

כיצד אשחזר מיצג שלא רק ראיתי, אלא גם השתתפתי בו? כיצד אמלל את הרצון המפתיע שחוויתי לדבר, לשחק ולהיות, שהיה מבוסס כולו על הנחיות, כלליות אך מדויקות ואולי מדויקות בכלליותן, שהיו למעשה הנחיות לרצות, לרצות על מנת לרצות? כיצד אמחיש חוויה מורכבת שאופפת ועוטפת מכל כיוון את הווסט ואת ה-vesting, את פעולת הבחירה העוקבת אחר הוראה ואת הרפלקסיביות התחובה בין כל שכבות ההתרחשות הללו?

ראשית אקרא למיצג "כמיטב יכולתנו" אירוע, כזה שחד-פעמיותו אוצרת בחובה את הממדים המרחביים והזמניים המרובים והמורכבים שלו, כזה הארוג רוחות, משאלות, חזרות, נבואות. בהתאם אנסה לספר ולשחזר את החוויה שלי אותו בלשון ההווה, כך שאוכל לא רק לתארו, אלא ממש להימצא עימו, בשעת הכתיבה, וכדי שתימצאו אתן עימו, בשעת הקריאה, ושוב, וחוזר חלילה.

כמה מעט הבנתי כשאך נכנסתי לחלל רחב הידיים, לבושה ב"גוף" ובגופי, והתבקשתי להתיישב בכל מקום שאחפוץ. מולי עמדו ארבעה חללים, נפרדים אך בלתי תחומים, שכל אחד מהם מדמה חדר בבית, או אולי חלל תצוגה בחנות רהיטים כלשהי: אלו נדמו כסלון, חדר עבודה, חדר שינה וחדר אוכל החופפים לחדרים שלצדם ומתערבים בהם. גם אחרות נכנסו, לבושות בdesire" ,"mother" ,"pain ווסטים נוספים שכאלו.

התיישבתי מראש ובמכוון בקצה החלל, מאחורי שולחן שהוא אולי שולחן עבודה, במנותק מכולן, בעמדה שבה אני רגילה להיות מוצבת, ושבה אני מוצבת גם עתה, בעת הכתיבה. ישבתי והתבוננתי. החדרים קיבצו א/נשים, מולן עמד/ה מנחה, הן שמעו הוראות, הן ביצעו פעולות, אמרו דברים למנחה, לרהיטים, זה לזו.

ההתרחשויות החלו על-פי הזמן שהוקצב להן. עם תום הזמן הוחשך החלל והואר שוב לפני ההתרחשות הבאה. על חדר העבודה, או אולי חלל, שבו התמקמתי כמו כדי להתחבא, האיר הזרקור אחרון. לשמע ההוראות רקדתי. רצתי. נהמתי. הבטתי באחרות, ידעתי שאני מכירה אותן, אולי ידעתי בערך מאיפה, לא ידעתי את שמותיהן.

אמרו לך, נתנו לך, רקדו איתך

הניסיון שלי לצפות מבחוץ היה מועד לכישלון עוד הרבה לפני שהזרקור שמעלי האיר ולאורך כל ההתרחשויות הסמוכות למקום מושבי בזמן ובמקום. זאת כיוון שגם המקום שזיהיתי כשולי החלל כבר היה חלק מן החלל עצמו. מצד אחד, יכולתי לשבת בנינוחות היכן שרציתי; מצד שני התבקשתי, אולי אפילו נצטוויתי, לשבת בנינוחות, והיתה זו נינוחות תחומה בזמן והקשר – כזו שידעתי שתסתיים כעבור שעה, בתום המופע, ועל כן אין בה נינוחות כלל.

מצד אחד, חלצתי נעליים ברצון; מצד שני, הייתי חייבת לחלוץ אותן בתחילת האירוע ולנעול אותן בחזרה בתומו, כי כך הורו לי. יכולתי להתנגד, אבל לא רציתי: אין דבר נעים יותר ממישהי שאומרת לך מה לעשות, ועוד אומרת לך להרגיש שכיף לך, לפחות לזמן מה. ומאידך, בדיוק הכניסה הזו לתפקיד שהלבישו עלייך היא שמרגישה כואבת כל-כך בתום האירוע: אמרו לך, נתנו לך, רקדו איתך, נגעו בך, ליטפו אותך, את היית שם, את חלצת נעליים, את יצרת קשרים מילוליים וגופניים, האנרגיות שלך השתוללו בין המרפק של מישהי לספה של אף אחד.

ואז, לוקחים ממך הכל. האור כבה לצמיתות, המסך יורד. ולאן מכאן? כמובן: עכשיו את הולכת הביתה, למקום שבו, בדיוק באותו האופן, הרהיטים עומדים יפה ובמסודר, ואת מוזמנת לחלוץ נעליים. ומצד שני, אם תחלצי אותן והאצבעות ינשמו לרווחה בנעימים, זה יכאב עוד יותר כשיגידו לך שאת צריכה לעזוב.

עכשיו אני יודעת: העיצוב של חלל האירוע כפנים של בית המחולק וגם אינו מחולק לחדריו הפעים בי מיד עניין בעל תוקף כאוב מאוד, שאת לחצו אני חשה על עורי בחיי בניו-יורק מדי יום ביומו: הבית, הביתיות, העדרם של אלו, והאופן שבו התשוקה, היכולת ואי-היכולת שלנו לייצר לנו אותם מוכרע על-ידי התנאים הפוליטיים ונסיבות החיים המכוננים וממקמים אותנו.

כאירוע דרמטי האוסף למרחבו חד-פעמיות ספוגה ברב-זמניות, כוחו של "כמיטב יכולתנו" בהצפת תעתועיו של הזמן עצמו, בערעור של סמכותנו על ההווה שלנו ובחידוד ההבנה כי תנאי ונסיבות החיים היו כאן לפני רצונותינו: או במלים אחרות, תנאי ונסיבות חיינו מעגנים, מכוננים ומסכלים את מיטב יכולתנו.

האם זה פלא, אם כן, שבאירוע עצמו הבחנתי מרגע מסוים ואילך, ובאופן לחלוטין בלתי מטפורי, שלא אחרת מהשותפה הקודמת שלי בדירה בוויליאמסבורג ובת-הזוג שלה יושבות מולי על המיטה שבחלל המדמה חדר שינה, בדיוק כפי שהיו יושבות (ושוכבות, ומצחקקות) כשחלקתי איתן דירה לתקופה קצרה, לפני שהעיפו אותי ממנה כי רצו לגור יחד לבד?

כמיטב יכולתנו, עבודתה של עינת עמיר. צילום פרט: דן חיימוביץ

הזמן השב מן המקום שבו נרקמים רצונותינו

את הפרק הראשון בספרה החשוב "Performing Remains" הקדישה רבקה שניידר ל"ריאנאקטמנטס", שחזורים מומחזים בכלל ושחזורים חיים של מלחמת האזרחים האמריקאית בפרט.

מדובר באירועים רבי-משתתפים המשחזרים התרחשויות מתועדות מן המלחמה ההיא במשחק תפקידים חי וצבעוני. בשלל צפיותיה באירועים, מצאה עצמה שניידר מסוקרנת מהאופן שבו, "עבור שחקנים רבים, קיים הפיתוי: אם יחזרו על האירוע בדיוק כפי שהיה, וישחזרו את הפרטים באופן הקרוב והנאמן ביותר, הם ייגעו בזמן עצמו, וכך הזמן יתרחש מחדש".[1]

המשתתפים, היא מראה, "משחקים על גופם קטעים מ'מה שאכן התרחש', שלוקטו מ'ראיות ארכיוניות'" מצד אחד; אולם בו בזמן הם גם "מסורים לפעילות זו כדרך לייצר גישה למה שהם חשים שנותר מוחמץ בראייה התיעודית שעליה הם מתבססים – החוויה שנחוותה" בעת המלחמה. "כל פרקטיקה של ייצוג", מרחיבה שניידר, "ולמעשה כל התנהגות של תקשורת, מורכבת מחזרות, עוסקת באזכורים, והיא כבר בעצמה פרקטיקה של ריאנאקטמנט".

ואכן, בשל נוכחות הריאנאקטמנט בכל אינטראקציה אנושית, "יכולים המשחזרים לשחזר את מלחמת האזרחים האמריקאית". לא בכדי הם יודעים "למקם את גופם בתצורות של מחוות – סדרות טעונות של פעולות – שאותן פעלו חיילי מלחמת האזרחים האמריקאית, שבעצמם התנהגו כפי שאומנו להתנהג, או שחיקו התנהגויות של אנשים, התנהגויות שבאותו האופן [כמו השחזורים] בדיוק, בזמן ההוא, התבססו על פרקטיקות קודמות ורעיונות מקדימים המסבירים מה משמעותה, ומה אמורה להיות משמעותה, של לחימה".

"כמיטב יכולתנו", שלא הוגדר או יועד להיות ריאנאקטמנט של אירוע מוגדר, השחיז את מודעותנו לזמן השב, שוב ושוב, מן המקום שבו נרקמים רצונותינו. האירוע הזכיר לנו שאנחנו כל הזמן חוזרות על משהו שכבר עשינו, נופלות למצב שכבר התרחש, ותם, וחוזר.

במהלך האירוע ואחריו חשבתי, מוזר שתמונות מהחיים האמיתיים שלי קמות לתחייה מול עיני. עכשיו אני סבורה ש"כמיטב יכולתנו" יצרה מין מאגר תרחישים שכזה המכיל בתוכו סיכוי כמעט ודאי לחוויית ריאנאקטמנט: זיכרון הקם לחיים בהווה ומצביע על היתכנות התאפשרותו הייחודית בעבר ובעתיד. לפיכך, מצד אחד, העבר כאילו חזר על עצמו בחלל התצוגה; מצד שני, סיפור הבית שהיה לי בעצם נבנה על-פי מודל ש"כמיטב יכולתנו" כבר הכיל.

—

Einat Amir, Our Best Intentions, a Performa Premiere at Performa 13, New Visual Art Performance Biennial, November 1-24, 2013 New York City, Presented by Artis at Affirmation Arts, 523 W 37^th street in Manhattan, NY

http://13.performa-arts.org/event/our-best-intentions