אוצרת תלוית מקום

שלום, רווית הררי. נבחרת להיות האוצרת של גלריה קו 16, וכבר פתחת בה שתי תערוכות באוצרותך. את גם האוצרת של דנה, גלריה לאמנות בקיבוץ יד–מרדכי.

"כן, גלריה קטנה ומקסימה שקמה מתוך סיפור משפחתי כואב. אני מאוד אוהבת לעבוד כאוצרת בפריפריה. אני חושבת שהרבה פעמים נוצרים שם פרויקטים מאוד לא צפויים, מאתגרים, אקספרימנטליים. דווקא בשל המרחק מהמרכז והפרספקטיבה שהוא נותן, עולים חומרים שאולי לא היו נוצרים אחרת. זה נותן הזדמנות שאולי לא היתה מתרחשת במקום אחר".

לא יותר קשה לעשות תערוכות בפריפריה?

"מאיזו בחינה? אני חושבת שלא. אולי בתל-אביב יש יותר צופים, אבל זה כבר האימפקט של התערוכה, לא הקושי לייצר אותה. מבחינת הפרויקטים שנוצרים אצלי בגלריה ביד-מרדכי, למשל, הם עשירים ומאתגרים לאמנים ולי, ומי שמגיע, גם מתל-אביב, נהנה מהם. נכון שיש פחות צופים, והם גם אחרים. קיבוצניקים מיד-מרדכי לא באים לראות תערוכות בתל-אביב. בתוך הקיבוץ הם באים לתערוכה, ומבקרים בשבתות, יחד עם אוכלוסייה מקומית אחרת, וגם קהל מהמרכז".

מתוך התערוכה נגזרות, בהשתתפות עירית תמרי, ניר דבוראי ואיילה לנדאו

את רואה קשר בין העשייה שלך ביד–מרדכי לבין קו 16?

"מאוד. אני אתן לך רקע: אני עובדת ביד-מרדכי כארבע שנים. זו גלריה לא גדולה, שקמה במבנה שגם לו יש מטען, בדומה למצב בגלריה קו 16, שגם לה יש מטען אורבאני, אדריכלי והיסטורי משלה. יד-מרדכי הוא קיבוץ עם היסטוריה טעונה במובנים אחרים. בקיבוץ כל האתוס של זיכרון והנצחה הוא הרבה יותר חזק ובולט, חלק מחיי היומיום. בקו 16 יש ההיסטוריה של השכונה, עם המאפיינים העירוניים של המקום. אלה שני מקומות שהסביבה שבה הם נמצאים משפיעה, וצריכה להשפיע בעיני, על התערוכות שמוצגות בהם".

זה לא מחייב אותך לסוג של מקומיות?

"להפך, אני חושבת שמתפקידי להביא אמנות בלתי מתפשרת למקומות האלה: אמנים שאני מאמינה שהם מצוינים ומובילים והם חלק פעיל מהשיח. המקום מייצר גם בשבילם, אני חושבת, קרקע מפרה ומאתגרת, וחשוב גם להביא את המיטב שאפשר לאוכלוסייה המקומית, ובצורה שתנגיש להם תכנים, או תאיר להם נושאים מסוימים באור שונה, ותפתח, אם לא דיאלוג, לפחות מחשבה.

"כשמשתמשים במונח 'אוכלוסייה מקומית' זה נשמע לי קצת כמו להגיד 'ילידים'. אני לא יודעת מה אנחנו יודעים על האנשים האלה, ומנסה לא להניח הנחות, כמו למשל אם יש הבדל ומהו ביניהם לבין אנשים שהיו באים לגלריה במרכז העיר. עדיין, גלריות במרכז תל-אביב הן במסלול הרגיל ששוחרי אמנות עוברים בו. לרוב אלה 'מיטיבי לכת' בתחום האמנות ופחות צריך לתווך להם דברים, הם שולטים בשפה.

"אני לא שואפת ליצור תערוכות 'עבור' אוכלוסייה מסוימת, אלא לעשות תערוכות טובות באשר הן, אבל אשקיע יותר בפעולות שיסייעו בהנגשת התערוכה לסוגי אוכלוסייה שונים. למשל, באמצעות הדרכות שמתאימות לאוכלוסיות שונות. לקו 16 מגיעות קבוצות של בתי-ספר מקומיים, אז אני נפגשת עם מדריכת אמנות שבונה הדרכות שמתאימה לילדים, או חשוב לי למשל לכתוב טקסט שהוא נגיש.

"יש גם את סדרת הפעולות שסאלי הפטל נוה התחילה, פעולה אחת בחודש, שאמשיך בדרך זו או אחרת. מדובר בפעולות שיוצאות מחוץ לגלריה למרחב הציבורי. הן הוצגו בחנויות, במגרש גרוטאות, במגרש משחקים, בכל מקום שנראה לאמן מעניין ונכון, וזו גם דרך לצאת החוצה מכותלי הגלריה, להגיד, 'אנחנו כאן, בואו לראות'. לדבר עם אנשים, להסביר להם שיש פה גלריה".

הם לא יודעים שיש גלריה?

"כמה מהם לא יודעים, וגם מי שיודע לא תמיד מבקר. גם אני יודעת שיש המון גלריות בתל-אביב ולא תמיד יוצא לי לבקר בכולן. כשעושים פעולות שיוצאות החוצה, and they reach out for you, אני לא יודעת אם זה יצליח להביא אנשים, אבל יש איזשהו ניסיון להושיט יד".

רווית הררי

איך הגעת לגלריה, ולמה דווקא לקו 16, ומה את מתכננת לעשות?

"הגעתי לשם כי ניגשתי למכרז, ולשמחתי הגדולה התקבלתי. למה זה עניין אותי? כי זו במה מרתקת, חלל ציבורי שהוא לא תלוי צרכים מסחריים, ולכן מאפשר עשייה אמנותית מאתגרת יותר מחללים אחרים, או שונה, בכל אופן. המינוי הוא לטווח ארוך ומאפשר לבנות קו אוצרותי של היגדים, איזושהי אג'נדה מסודרת, לעזור למצב את המקום. זו הזדמנות שמאוד מאתגרת לאוצרת. אתה יכול לחקור דברים שאתה לא יכול לחקור במקום אחר.

"סיבה נוספת שהמקום עניין אותי היא הסביבה שבה הגלריה נמצאת, הסיפור שלה, ההיסטוריה שהיא מביאה איתה. ההתייחסות של האוצרות הקודמות בתפקיד למרחב הציבורי שבו הגלריה נמצאת יצרה סל של תכנים שלי אישית לא יצא לטפל בהם לעומק, וזה מעניין אותי.

"זוכר איך אתה ואני הכרנו? בפרויקט 'הס 8' שאצרתי עם רועי מרדכי, בבניין שפונה מכל דייריו, וסימן את ההתייקרות של מחירי הנדל"ן בעיר ואת האופן שבו אמנים וצעירים נדחקים לשוליים ומתקשים להמשיך את קיומם במרכז העיר הזו. אז עניינו אותי השאלות האלו. זה היה לפני חמש שנים. התייקרות הנדל"ן היתה עדיין אישיו חדשותי שכתבו עליו בעיתונים, זו היתה נקודה שהיה מאוד מעניין להתייחס אליה אז.

"רועי ואני ניצלנו את המומנטום ועשינו תערוכה, שהציגה 33 אמנים בכל ארבע הקומות הריקות של הבניין למשך ערב אחד. היתה היענות מדהימה, לא רק בעולם האמנות, אלא גם של תושבי השכונה. טרחנו גם לנסות להסביר את זה, תלינו הזמנות בכל השכונה, שמתי מכתבים בתיבות דואר של השכנים, ואנשים הגיעו. אז מעניין אותי להתעסק בצמתים כאלו, שקורים במרחב שאנו חיים בו. אני חושבת שגלריה קו 16 מאפשרת את זה, כמו הגלריה בקיבוץ  יד-מרדכי. זו היתה תערוכת מחאה, אתה זוכר? האם דברים השתנו באמת? לא ממש, אבל אמרנו את מה שהיה לנו להגיד, זה התפרסם בעיתונים, אנשים באו, דיברו על זה. זה מה ששיח אמנותי עושה, מעלה דברים על סדר היום".

מה צריך עכשיו לעלות על סדר היום?

"זו שאלה גדולה. באופן אישי מעניין אותי להתייחס בעבודה בגלריה קו 16 גם למרקם של המרחב העירוני שאנחנו חיים בו, אבל גם למקומה של האמנות החברתית. עד כמה היא באמת יכולה להשפיע, מה המשמעות שלה, לא עבור האמנים שיוצרים אותה ועבור אנשים משדה האמנות, אלא עבור האנשים שחווים אותה במרחב שבו היא מתקיימת. יש לי הרבה שאלות בקשר לזה. אני עוד חוקרת את זה, מדברת עם אמנים שעשו פעולות כאלה. אני מזמינה אותם לבדוק את זה בראייה רטרוספקטיבית. מעניין אותי לבדוק אם זה השפיע או לא – מה זה עשה, אם זו היתה פעולה חכמה או לא, אם זה דיבר לאנשים".

זאת שאלה רלבנטית?

"רלבנטי בעיני לחקור את ההשפעה שלה ומה זה עשה. למי שצפה בזה, לאמן שעסק בזה. להתייחס בצורה ביקורתית למה שהאמן עשה בעבר ונחשב אמנות חברתית או 'אמנות במרחב הציבורי', ולהתייחס בחלוף הזמן לפעולות מהסוג הזה. באמת מעניין אותי אילו תשובות יעלו, איך אמנים חווים את זה, איך אני אחווה את זה".

תמיר צדוק, מתוך התערוכה בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי

השאלה היא למה צריך אמנות חברתית, או האם יש לאמנות חברתית השפעה.

"יש פה כמה שאלות, נחקור אותן ונראה. אתה חושב שצריך אמנות חברתית?".

אני לא חושב שצריך אמנות חברתית.

"אני רוצה לבדוק את זה, אולי לא צריך".

את מרגישה שיש מגבלות מבחינת הטווח האמנותי בקו 16?

"אין מגבלות, זה פשוט אחרת. זה לפעמים אינטואיטיבי, וקשה להגדיר את הדברים במלים, אבל האוצרות שלי מושפעת מהמקום שבו התערוכות מוצגות, הן בתכנים שבהם התערוכות עוסקות והן באופן הצגתן בחלל. מובן שהגלריה מאפשרת להציג פרויקטים שאי-אפשר היה להציג ברוב הגלריות המסחריות, כמו התערוכה הראשונה שאצרתי בגלריה של שי-לי עוזיאל, שבנה בכל החלל מזרקה ציבורית ענקית והתייחס לאסתטיקה של אזורי שוליים עירוניים".

וכאן את מרגישה שיש לך יותר חופש?

"זה פשוט מייצר תנאים שונים, ותחת תנאים שונים את מתפקדת אחרת. האוצרות שלי תלוית מקום. עד היום אצרתי בשלוש גלריות – בקיבוץ יד-מרדכי, בגלריה דן לאמנות עכשווית בתל-אביב, ועכשיו בגלריה קו 16, וגם עשיתי פרויקטים במרחב הציבורי, כמו אוצרות ברחוב במסגרת 'אוהבים אמנות'. אלה מקומות מאוד שונים, כל אחד עם התנאים שלו, כל אחד מייצר מעבדה אחרת ומפיק תוצרים אחרים. הרגישויות של כל מקום אחרות, וכן התכנים שנובעים מהן".

מתוך התערוכה של שי-לי עוזיאל בקו 16

בואי נדבר על תערוכת הפתיחה שלך בגלריה, של שי–לי עוזיאל.

"התערוכה נקראה 'מזרקה ציבורית', והוא תירגם בה לשפתו את המושג הזה, את האלמנט האדריכלי האורבאני הזה, שמאפיין כיכרות מרכזיות בערים, לרוב מערביות, עשירות תרבותית. מזרקה ציבורית היא מקום שבו העירייה מייצרת עבור התושבים פינה של חן ורוגע. מקום שאמור להעלות את קרנה של העיר, לייצר כיכר עם התרחשות סביבה. גם בתל-אביב, עכשיו כשחידשו את כיכר הבימה, בנו בה מזרקה מאוד יפה, כי מזרקה לא רק מייצרת יופי, אלא היא משהו שמייצג יוקרה, עושר, תרבות. שי-לי הציב מזרקה ציבורית, או את הפרשנות שלו למזרקה ציבורית, בשכונת נווה-אליעזר, והעביר אותה מהחוץ אל הפנים, אל בין כותלי הגלריה, וליווה אותה בסממנים נוספים המאפיינים את המרחב העירוני באזור".

איך זה לא החריב את המתנ"ס?

"זה היה פרויקט מאוד נסיוני, לי כאוצרת, ואני מקווה שגם בשבילו. היתה פעם שהוא הציב בריכת מים עומדים במוזיאון הרצליה, אבל הוא מעולם לא התעסק בפיסול שמשלב מים זורמים. חשבתי שזה נורא מתאים להתחיל עם זה, כי זו היתה התייחסות לסביבה שהגלריה נמצאת בה ולמשמעות של מיקומה – או דווקא העדרה – של מזרקה ציבורית בכזה מקום. עיניין אותנו לבחון את המושג הסמלי 'מזרקה ציבורית', מה משמעותו מבחינה עירונית, דרך המתכננים, פרנסי ציבור, מקבלי ההחלטות. מהי המשמעות של ההחלטה לבנות או לא לבנות מזרקה ציבורית, איפה ולמה.

"בדרך כלל יש מזרקות או במקומות החינניים בעיר, עם הקסם של פעם, או במקומות המרכזיים, במרכזי כוח ותרבות: למשל בכיכר הבימה ובכיכר רבין, או בכיכר הנוסטלגית של רחוב ביאליק. היו בתערוכה עבודות נוספות שהתייחסו לאסתטיקה המאפיינת מרכז מול פריפריה עירונית. למשל, הוא ייצר פסל שבו שילב טלפון שקלים פעיל לגמרי שהוא רכש באחת הפיצוציות לא רחוק מהשכונה. מתחת לטלפון היה ספסל שאנשים יכלו לשבת ולהתרווח עליו מול המזרקה הציבורית ולדבר בטלפון. אז לא, זה לא החריב את המתנ"ס. אולי ייצר בו רגע של חן ויופי, או לפחות הומור".

זאת היתה התערוכה הראשונה שלך בגלריה. כרגע מוצג בה הפרויקט השני שלך.

"לפני כשבועיים נפתחה בגלריה התערוכה 'נגזרות'. תערוכה של שלושה אמנים: עירית תמרי, איילה לנדאו וניר דבוראי, שמפרקים את הצילום לחלקיקים ובונים מהם מציאות פיסולית חלופית. מעבר לדיון האמנותי על סוגי מדיה שונים ועל המעברים בין צילום לפיסול ובין פנים לחוץ, גם התערוכה הזו מתייחסת למרחב העירוני שהגלריה נמצאת בו, או לאזורי שוליים עירוניים בכלל. אחת העבודות של עירית תמרי מבוססת על תצלום הנוף שנשקף דרך סורגי הגלריה. כנראה שזה משהו שמחלחל פנימה, העיסוק במרחב העירוני שהגלריה נמצאת בו, אי-אפשר להתעלם מזה".

מה הקווים המנחים שלך בעבודה?

"זו שאלה נורא גדולה, אני רק יכולה להגיד לך שבכל מקום שאני אוצרת בו, אני כל הזמן לומדת. הגלריה היא גם סוג של במה לאוצר. זו קרקע להתנסות לא רק לאמנים שמציגים, גם בשבילי. כשאני אומרת שאני מקווה שייוולדו שם תערוכות מתוך דיאלוג מעניין, זה לא רק עם השכונה, זה גם בין האוצר לאמן. מבחינתי זו מעבדה, גם לי, לבדוק את עצמי כאוצרת.

"אף פעם לא עשיתי תערוכה על מה זו אמנות חברתית, אף פעם לא עשיתי פרויקט כל-כך ניסיוני ולא מכיר כמו עם שי-לי, וזה בסדר, כי אני חושבת שזה היופי של הגלריה הזו, לאפשר באמת סוג של זירה שאפשר לשחק בה, מעבדה שאפשר לחקור בה. אני חושבת שבאמנות תנאים של משחק וחקירה, מולידים תוצרים שעשויים להיות מעניינים, אולי מרגשים.

"כאוצרת מאוד מעניינת אותי החוויה שנוצרת בחלל, אני פחות אוצרת תיאורטית. מאוד מעניין אותי לייצר חוויית התבוננות, צפייה, ביקור, שעוטפת את הצופה, שמייצרת עבור המבקר מסלול ביקור שמזמין אותו לחוויות חושיות מסוימות. זה מאפיין אותי כאוצרת, לייצר סביבות שלמות. אני מניחה שבמקום כמו זה הנטייה שלי למיצב ולווידיאו קצת תתגבר, כי אפשר".

מתוך התערוכה של הילה עמרם ודבורה מורג בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי

מי מסתכל עלייך בנקודה הזאת בזמן של הכניסה לגלריה? את מרגישה שבוחנים אותך?

"אני! אתה יודע כמה קשה הבחינה העצמית שלי? חוץ מזה, לא יודעת עדיין. אבל יבחנו. בשבילי זו מחמאה אדירה ומרגשת, קודם כל להתקבל, ועכשיו צריך לפרוע את השטר. ודאי שאני מתרגשת, ודאי שאני עוד מפחדת, מאוד. אני מתייחסת לזה מאוד ברצינות, זה מאוד חשוב לי. גם כיוון שזו גלריה מרכזית בשדה האמנות, כותבים עליה ומתייחסים אליה וזה כמובן מבורך. הנה אתה מראיין אותי, לא ריאיינת אותי כשהייתי בגלריה דן… כי זה בולט יותר. אמנים מתעניינים בגלריה, אוצרים וקולגות מבקרים ועוקבים, וגם מבקרי אמנות, כולם מסתכלים.

"שאלת אותי אם יותר קשה לאצור בפריפריה. יותר קל, אתה משוחרר מכל המשקל הזה, אתה חופשי לעשות פרויקטים שאתה חושב שהם נכונים למקום, ויש בהם רק את חדוות היצירה ואת חדוות החקירה של 'בואו נחקור ביחד את הזירה הזו, נראה מה יוצא לנו'. רק החדווה, בלי המשקל הזה על הכתפיים. בקו 16 יש מערך ציפיות, תפיסות ומטענים שקיימים סביב המקום על כל המשמעותיות שלהם, ומעניין אותי לראות איפה כל זה יפגוש אותי ואיזה תוצרים זה ייצר. זה דיאלוג. נצא לדרך, נצא למסע״.