חיפה – נא להפוך בשקט

"יש שיאמרו שאין ברירה אחרת, שבעיר נטולת גלריות וחללי תצוגה, האמן חייב למצוא דרך אחרת לבטא את עצמו. אם זה אכן כך, האדישות של העיר הזו היא ברכה, שכן מתוך הקושי הזה מתגלה שפה חדשה, תרבות אלטרנטיבית". מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013

לאחר כמה שנים של עבודה במוזיאון חיפה לאמנות ובשיתוף עם העירייה, שעות של ישיבות מפרכות ושעות של שיחות עם מכרי, אנשי האמנות והתרבות העובדים בחיפה, חוזרת ועולה אותה שאלה: כיצד ממנפים את העיר הזו ברמה התרבותית? כיצד דוחפים אותה קדימה? כיצד משתפים את הקסם הזה שנקרא חיפה עם שאר העולם?

השאלות הללו עולות בתסכול מצטבר של אנשים שבמשך שנים מנסים להרים איזה פרויקט, לעודד איזו יצירה, לפתח איזו מחלקה לאמנות, להביא לכאן איזו אנרגיה כזו שתדחוף את כולם לאיזה צְאוּבָּחוּץi. ההשוואה המתבקשת שתמיד עולה על הדעת מגלגלת את מקבץ השאלות הזה לכדי כדור עיקש של קוצר רוח, שבהיפוך מתריס מעלה על הדעת את "איך מביאים את תל-אביב לחיפה?" –שאלה שהתגלגלה פעמים רבות על פני שולחנות חדרי הישיבות שהייתי בהם.

אסי משולם ו-Klone – זוג, צבעי שמן ומים על נייר, 50/70 ס"מ, 2012

אבל זהו, שלא. כבר בפעם הראשונה שחזרתי מלונדון לחיפה והתחלתי לעבוד במוזיאון הבנתי שהשאלה, וגם ההשוואה, מוטעות מיסודן. חיפה אינה תל-אביב ולא תוכל להיות תל-אביב כיוון שהיא אינה העיר העברית הראשונה וכיוון שהיא לא נחה לה שרועה על גבי חולות רכים של מין חוף שטוח כזה, שדרך חלון המטוס נראה כאילו הגלים נשברים על פניו כמו שרשראות של נייר עיתון בסוכה. וכמובן, הסיפור שמסופר בה אינו דומה כלל לזה התל-אביבי.

כן, קל לחשוב שסיפורה של העיר העברית הראשונה הוא גם סיפורה של הארץ שבה אנו חיים, ובתוכה כלול כל המרחב הטריטוריאלי שאנחנו קוראים לו ישראלii. אולם כאן עלינו לעמוד על טעותנו ולהכיר כי ההיסטוריה של הארץ, וכן, גם הערים העבריות האחרות שבה, אינה צרה ופשוטה כל-כך. זו אולי הצהרה על המובן מאליו, אך הלכה למעשה, באופן שבו חיפה נתפסת בעיני עצמה, וגם, כך נדמה לי, במקומות אחרים – נראה שההצהרה של המובן מאליו יכולה לשחרר אותנו מאותה השוואה תמוהה שאנחנו עושים כל העת בלי משיםiii.

רעש לבן / רוח אדומה
אחת הסיבות שבמשך שנים היה קשה להבין את חיפה כמודל או כמרכז תרבותי משל עצמו בתוך המטווה הישראליiv היא כיוון שאכן, חיפה אינה עיר עברית. אולי משום שהיא קשורה למקום ולמסורת ששורשיהם נטועים בזמן שמתחיל עוד לפני ההקדמה לספר ההיסטוריה של מדינת ישראל. אולי כיוון שחיפה מתנדנדת לה כך, קצת על הקצה של המפה, כמעט מתנתקת מהחוף, כמין בליטה או יבלת-כתיבה, כתזכורת לאיזה חלום, לאיזו רציניות עמוקה שעומדת כנגד הציניותהדי רכיכית והמתפתלת הזו שכולנו נדבקנו בה ואנו קוראים לה "ישראליות".

אולי האתגר בתחזוק העיר הזו כמרכז מסחרי ותרבותי קשור בין היתר להיסטוריה שלה כעיר פועלים, הנוטה אל הצד השמאלי של מפת האידיאולוגיות הכלכליות. ואולי אחרי נפילת הקיבוצים והמהפך הפוליטי שחל בסוף שנות ה-70, אותו מהפך שהביא גם אל דחייה חלקית, אך פומבית ומתוקשרת היטב, של האידיאלים הסוציאליסטיים והקומוניסטיים שעליהם הוקמה המדינה, בחיפה עוד ניתן להרגיש מין משב רוח קל ואדום במפרשים. כל אלה הם הערכות, השערות, נארטיבים. בסיפור סיפורים יש ערך רק אם נוכל להפיק אותו מתוכם בקריאה מחודשת. אז כיצד מפיקים ערך מההיסטוריה הסבוכה של העיר הזו? העיר שהרצל דווקא חשב שתהיה עיר העתיד?

אשרף פואחרי – אנא אחמר, 2011

בסופו של עניין, אם נתבונן לאחור, ומתוך אותו מבט לאחור נתבונן גם קדימה, נבין שלחיפה יש משהו להציע – שאף אם הוא נחבא מן העין, הוא מעט מהפכני. כמו הרוח האדומה הנושבת במפרשים. ואולי דווקא כיוון שהוא נחבא מן העין – הוא מצליח להיות כזה. כי הוא לא מהפכני של הפגנות ענק, צעדות, שלטים, כרזות וסלוגנים, אלא מהפכני שקט. בזכרוננו, שטווח הרגישות שלו צונח עם הרעש התמידי והשימוש הכמעט מוזנה בדימויים המוגשים לנו כפת לחם מדי שחרית, אנו מתקשים לזכור זאת, אך מחאות שקטות היו גם היו. כשאני מתבוננת על התנגדויות שקטות כאלה, אני חשה משהו בתוכי נפתח ומתרומם, מתקרב אל המקום שאליו אני שואפת כאדם.

אחת הדוגמאות היותר מצמררות של מחאה שקטה שבאמתחת זכרונותי היא הצעדה החרישית שהתקיימה ב-28 ביולי 1917 בניו-יורק. כ-10,000 שחורים יצאו בצורה מאורגנת אל הרחובות וצעדו בשקט גמור כמחאה על הלינצ'ים שנעשו בבני גזעם. ניתן למצוא עוד דוגמאות רבות לכך בהיסטוריה.

הפילוסופית לורן ברלנט מתחייסת במאמריה לצורת המחאה הזו כמטפורה ושואלת על אפשרויות אפקטיביות לחולל מהפכים חברתיים בתוך עולם שצעקות, אלימות ודימויים מזעזעים נבלעים בו כחלק מהנוף ומתקבלים ללא היסוס כחלק מאותה אידיאולוגיה דומיננטית שעליה הם מנסים לערער. ברלנט בוחנת את האפשרות לייצר רעש לבן – רעש רקע, שהוא כמעט שקט, כאסטרטגיה אפשרית ליצירת שינוי חברתי-תרבותי. השאלות שהיא מביאה על אותו רעש-רקע מעלות על הדעת את הצורך בהתמדה לאורך זמן כדי לייצר שינוי או התנגדות בעולם מתווך על-ידי אמצעי תקשורת המונית שעל פניו נראה חסין כמעט לכל דימוי, זעזוע או רעש.

חיפה היא עיר כזו, של מהפכנות יציבה. הדבר יכול להישמע כסתירה, אבל חיפה היא הדוגמה החיה לכך. היא פורשת כל העת התנגדות עיקשת כמעט לכל שינוי מלאכותי שמבקשים לעשות בה, היא מתנגדת לכל סיפוח תרבותי. היא לא נענית לקול המחזרים המציעים לה רומנטיקה של מקום אחר, זהב או יהלומים. נראה כי היא בכלל מבקשת לעצמה משהו אחר, אינטימי, שהוא בינה לבין עצמה. באופן מסוים, במפת המדינה, חיפה מייצגת פינה של שפיות יחסית. אולי שפיות היא מלה גדולה וחזקה מדי, ככלות הכל. אומר, אם כן, פינה של שקט יחסי, שממנו ניתן להתבונן בשאריות של הניסוי החברתי הגדול הזה, מה שנותר מ"כור ההיתוך".

מנאל מחמיד – ללא כותרת, פרט ממיצב, 2002

חיכוך שדומה להתניית אהבים
אני עדיין לא מצליחה לגמרי להבין למה דווקא בחיפה. אולי בגלל הגבעות והדרכים המפותלות המחברות ביניהן. אולי בשל ההיסטוריה שנמשכת עד הנצח, דווקא בחיפה, מתוך האבנים החוקקות סובלנות על שפתותיהם של המתגוררים ביניהן, עוד מימי השלטון הטורקיv, משהו מתרחש שהוא שונה. משהו מאפשר כאן התבוננות קרובה בתהליכי התבוללות של תרבות זו באחרת – בהיבדלות של תרבות אחת מהאחרת. כאן אפשר להרגיש את החום של החיכוך האמיתי. חיכוך שהוא לא תרועות והמולת מלחמה, אלא חיכוך שדומה להתניית אהבים. אטי ומהוסס ובודק עצמו כזר, מתוך עיניו של האחר.

מובן שהשיח המרכזי בנושא הרב-תרבותי מתמקד בשאלת היחסים בין הערבים ליהודים, ואין ספק שזהו נושא מרכזי שעוטף את הווייתו של כל ישראלי, וחיפאי בפרט. וכן, חיפה היא מודל לשאלה הזו – השאלה על האפשרות לחיות יחד. אך מעבר לסכסוך המובן מאליו הזה, שנוגס בנו כל העת, חיפה מארגנת בחשכת החורשות שלה גם מפגשים אחרים: קשרים, וממילא גם מתיחויות; הם נטווים ונמתחים בין כל קשת התרבויות החיות כאן יחד על פני קורת בטון אחת.

ואלה לא מלים מתייפייפות מספר.אלה חוויות הנערות שלי, חוויות הילדות של כל ילד חיפאי שהתגודד באיזה ערב עם איזו קבוצה באיזו חורשה, גן שעשועים או גן האםvi. בהתבוננות על החברה הישראלית, הנאבקת להיזכר במכנה המשותף שלה, השואלת את עצמה כיצד תוכל להמשיך להתקיים אחרי סוג החורבן של החלום שאמור היה להיות הבית השלישי, דווקא חיפה מספקת לנו בדיוק את הנתונים שלהם אנו זקוקים.

במשך שלוש השנים האחרונות ירדנו, יעלה חזותvii ואני, לרחובות העיר, להבין מהי הרוח החיפאית שחשנו במפרשים שלנו ככוח בלתי מוסבר שמכריח אותנו להישאר דווקא כאן, למרות הפזילה התמידית למקומות אחרים. מחקר השטח שעשינו והפעילויות שניסינו, חלקן בכישלון, חלקן בהצלחהviii, היו ניסיון להעלות את המודעות לייחודיותה של העיר הזו בנוף התרבות המקומי, לפחות בעיני עצמה. בשיחות ארוכות לתוך הלילה ניסינו לסדר מחדש את הנתונים ולשאול למה חיפה זקוקה ומה העיר הזו רוצה עבור עצמה – במיוחד בשדה האמנותי והתרבותי. התשובה שהנחנו עליה אצבע מהוססת היתה שהאמנים החיפאים, כמו העיר שבה הם חיים, אינם ממהרים.

משה גת – תופרות, שמן על בד, 64/94 ס"מ, 1954. מאוסף האמן

אלה שבוחרים להמשיך להתגורר ולעבוד בחיפה מקיימים את עצמם מתוך עבודה אינטנסיבית עם השכנים שלהם, עם הקהילה שלהם, עם העירייה שלהם. הם מודאגים פחות ממה ש"קורה" ו"נכון" עכשיו במגזינים של עולם האמנות. הם מעוניינים פחות בתאוות התהילה של הגאון האמנותי ששמו מושר על-פה בפיותיהם של כל מביני העניין וקובעי הטעם, שמקום עבודתם וסקירתם, בדרך כלל, אינו העיר הצפונית.

אין זה אומר שהאמנים החיפאים אינם רוצים להישמע. רוצים, ועוד איך רוצים. ועל כך הם צועקים לא מעט. אך נדמה לי שאם באמת היו מעוניינים להציג את עבודותיהם ולהישמע בדרך המקובלת, כמו רבים אחרים, הם כבר היו מוצאים את דרכם לתחנת הרכבת הקרובה ונוסעים דרומה כמאה קילומטר.

בכל זאת, יש כמה כאלה שממש כמו העיר שבה הם חיים, מתעקשים שלא לעשות זאת – ונדמה שמשהו אחר מעסיק אותם. נראה כי הם מעוניינים בקשר, ביחסיות, במה שהאוצר ניקולא בוריו קרא בשם "אסתטיקה יחסית"ix, זו שאינה מתמקדת באובייקט, אלא בתהליך. זו שאינה מתמקדת באמן, אלא בקשר שלו עם הקהל. זו שנוטעת את עצמה כחלק ממקום, כחלק מזרם החיים. שמבקשת להסתוות על דרך אגב עם עוברי האורח ולא להיתלות כקדושה מעונה על קיר.

להניח לחיפה להיות חיפה
יש שיאמרו שאין ברירה אחרת, שבעיר נטולת גלריות וחללי תצוגה, האמן חייב למצוא דרך אחרת לבטא את עצמו. אז מקימים גלריות, אז מרימים סטודיו, אז מרססים על הקירות, אז מארגנים מסיבת רחוב – צועקים ודורשים. אם אכן זה כך, אני חייבת לומר שהאדישות של העיר הזו היא ברכה, שכן מתוך הקושי הזה מתגלה שפה חדשה, תרבות אלטרנטיבית, קול רענן, שאולי רק זה עתה נבט ועוד לא הגיע לבשלותו, אך אם נניח לו לצמוח בנחת עם כמות התזונה המועטה הנדרשת לו, יש עוד סיכוי שהוא יכסה את כל רחובות העיר בשלל גוונים.

אני מתבוננת עכשיו על התהליכים האלה ממרחק של זמן ומקום. בנסיונותי להבין איך מקום מקבל את הקול האישי שלו, את האופי הייחודי שלו, יש לי דוגמה מצוינת שנשקפת ממש מחוץ לחלוני, כאן בגולה הקודרת. אחת הערים הידועות בעולם בתהליכי החידוש והג'נטריפיקציה שלה, לונדון. אומרים שהיא לא מחכה. אני אומרת, מחכה גם מחכה.

בלונדון אני לוקחת רכבת ממרכז העיר המסורתי, היכן שיושבות ברווחה כל הגלריות ובתי-המכירה המפורסמים, סותביס, מרלבורו, גוגוזיאן, ואני נוסעת למזרח העיר, רחובות שלפני עשר שנים, כסטודנטית לתואר ראשון, לא העזתי להסתובב בהם לבד כי כל שני וחמישי נורה שם מישהו או נשדד. הבניינים שבצדי המדרכות נראו כאילו הם מטים לנפול על המתהלך בהן, והנוכחות האמנותית של המתגוררים בשכונה רק החלה לבצבץ פה ושם.

יוליה רבסקי – ללא כותרת, שמן על נייר, 34/45 ס"מ, 2011

אני מגיעה אל רחוב ויינר, הידוע כבר כמה שנים בזכות גל של גלריות חדשות שנפתחו שם והציעו אלטרנטיבה למרכז המסורתי של העיר. אלטרנטיבה לא רק במובן הכלכלי של המלה – גם במובן האידיאולוגי. היום גם ויינר סטריט נחשב למסורת. האקני, השכונה שבה נמצא הרחוב, היא כבר שכונה ידועה למדי, לא עוד מקלט צדדי שאיש אינו מעוניין בו. אותן מדרכות שהיו ריקות כעת צבועות בהמולה השופעת מבטאים וחתכי דיבור שונים. בתי-קפה קטנים, חנויות וינטג' וקוסמטיקה אורגאנית.

בלילה הם מתמלאים עד אפס מקום והופכים לאחד מרבעי הבילוי החשובים של העיר, שלא לדבר על סצינת אמנות הרחוב והגרפיטי שכבר צברה תהילה בינלאומית. היום אלה הרחובות המשונים של פקהאם וניו-קרוס הצועקים את הצעקה האחרונה של מחסנים רעועים שהופכים לגלריות ואמנים המשתלטים על חלקות נטושות כדי להפוך אותן לחממות של יצירה וחשיבה. יש שיאמרו – כן, אבל הנה, זה גם מה שקורה בדרום תל-אביב. אבל זו כלל אינה הנקודה.

אני לא אמצא אותם טיפוסים באזורים השונים של העיר. אפילו קוד הלבוש שונה בתכלית: מחליפות אפורות עניבה, חפתים ושיער מסורק אחורנית מגלה עצמות לחיים מגולחות למשעי במערב, לג'ינס מקופל עד הקרסול, משקפיים עם מסגרת עבה, חולצה משובצת וזקן-סגנון-דנדי-מאה-19במזרח. כשאני מסתובבת במזרח אני עדיין רואה אותו אזור שחששתי להסתובב בו לפני עשר שנים. האזור לא הפך את עצמו למערב לונדון. תחומי העניין שונים, ההוויה אחרת.

לעולם לא ארצה שהמערב יהפוך למזרח וגם לא ההפך. יופיים של האזורים האלה שווה בעיני,והוא מודגש ומופרה הדדית מתוך הניגודיות שביניהם. תמיד ארצה שיהיו לי שני העולמות בהישג יד. אז נכון שגם לונדון, ומזרח העיר בפרט, עוברים תהליכים של מיני-גלובליזציה פנימית: אט-אט מטשטשות הגדרות הזהות הללו, יש שיאמרו לטובה, יש שיאמרו לרעה. אבל עדיין, במרחב הנוכחי של הזמן, אפשר ללמוד דבר או שניים ממה שקורה שם, מעבר להתפתחות הכלכלית והנדל"נית של האזורים האלה.

כדי שחלק כזה של העיר ישמר את אופיו, כדי שטבעו יתחדד, יתעדן עד כדי הפיכתו למרכז אלטרנטיבי של תרבות המציעה קול חדש, נדרשת סבלנות. קבלה עמוקה ואמיתית של המקום כפי שהוא, על תושביו וההיסטוריה שלהם, על הטופוגרפיה שלו, על צבעיו ועל המערכות שהפעילו אותו במשך שנים. יש צורך בכבוד כלפי מה שהיה כאן בעבר כדי שתהיה אפשרות למה שרוצה עכשיו להתפתח ולצמוח.ויש עניין בהמתנה.

אפרת לוין – עצמאות שמחה, 2010

כדאי לנו להניח לחיפה להיות חיפה, בלי שהנסיונות שלנו לדחוף אותה יבליעו אותה ברעש ובהמולה של קוצר הרוח שלנו, כיוון שחיפה באמת מציעה לנו אלטרנטיבה, קול חדש ואחר, ובתוכה יכולה להתפתח אמנות שונה בתכלית ממה שאנו מאמינים שאמנות יכולה להיות. וחיפה, דווקא מתוך השקט שלה, והנמנום שלה, היערות והחורשות שלה, ובתי האבן המתמוטטים שלה, והחצי עצלנות שלה, והעדר המרכוזיות שלה, ומידת המוזרות בהתנהלות שלה – מידת הזרות שאדם מרגיש כשהוא מסתובב בה – דווקא מתוך כל אלה מתגלה, כך, לפעמים, בחטף, כמו שמש אדומה המפציעה בין מחטי האורן, איזה קסם מיוחד של ההוויה שלה.

לי וינברג היא אוצרת עצמאית,בעלת תואר ראשון באמנות וספרות צרפתית מאוניברסיטת חיפה ומאוניברסיטת סנטרל סיינט מרטין בלונדון. חיה בלונדון ולומדת לתואר דוקטורט באוצרות באוניברסיטת גולדסמית. בעבר עבדה כעוזרת-אוצרת ואוצרת במוזיאון חיפה לאמנות וכמפתחת תוכניות חינוכיות עבור חמשת מוזיאוני חיפה. כחלק מהפעילות האוצרותית שלה עומלת על פיתוח פלטפורמות אלטרנטיביות לאמנות בעיר חיפה. בין היתר, בשיתוף עם יעלה חזות ובית-הגפן, מפתחת כעת את פרויקט חממת האמנים בין חיפה לעירה התאומה, שכונת האקני בלונדון.

הערות:

i"צְאוּבָּחוּץ" היא מסיבת רחוב ביוזמת העירייה שמתקיימת בכל שנה בחודש יוני. טובי הפאבים מוציאים ברזיות בירה לרחוב, בדרך כלל יש בימת מוזיקה מרכזית, והמונים מפזזים ומהלכים בשדרות מוריה, הרחוב שחוצה את מרכז הכרמל של חיפה.

iiכאן ברצוני להתייחס גם לכתיבה המקומית על ההיסטוריה של האמנות הישראלית, שעל-פי רוב מתעלמת מזרמים יצירתיים שהתקיימו ומתקיימים מחוץ לגבולות תל-אביב.

iiiבהקשר זה עולות על הדעת שאלות על יחסי מרכז ופריפריה שנגעו בהם בעבר, במיוחד בשיח הכלכלי-חברתי. אני סבורה כי אחד המקורות שמהם נובעת השאלה ההשוואתית הזו הוא אותה התייחסות להגדרות של פריפריה ומרכז ויחסי הגומלין ביניהם. אחת ממטרותיו של המאמר הזה היא לנסות להציג את הסיטואציה מנקודת מבט אחרת, נקודת מבט חיפאית, ולשאול באותה הזדמנות אם לסיווג הזה של פריפריה ומרכז יש ערך ואם הוא כלי שמועיל עבור החשיבה והפיתוח של השיח האמנותי והתרבותי בחיפה בפרט, אך גם בישראל בכלל.

ivויש לציין כאן שלא כך היה לאורך כל השנים, כמובן. חיפה היתה מודל תרבותי, חברתי ואמנותי חשוב בשנות ה-50 לדוגמה.

vחיפה ידועה כעיר מעורבת עוד מתקופת הבית השני והשלטון הרומאי בארץ. נראה שכיוון שהיתה עיר נמל, ידעה תמיד עירוב של תרבויות ועדות. בתקופת העלייה הראשונה והשנייה מספר היהודים בעיר עלה, ועל רקע זה החלו סכסוכים בין העדה הערבית והיהודית בעיר, אולם חסן שוכרי, שנבחר לראשות העיר בשנת 1927, בחר להתחבר לשורשיה של העיר כעיר רב-תרבותית ולהנהיג מדיניות סובלנית שבה היתה קבלה עקרונית של כל העדות והדתות בעיר. הוא חולל מהפכה במעמדם של היהודים בעיר, שהורשו להיות חברי מועצה, לקבל עבודות קבלניות וליהנות ממגוון זכויות שלא היו להם במסגרת המדיניות הקודמת של השלטונות המקומיים. מערכות יחסים מסחריות ואישיות נרקמו בין חברי העדות השונות בעיר, וניתן לומר שבמידה מסוימת המודל לסובלנות שחיפה מייצגת חב את תחילתו לפועלו של שוכרי.

viגן האם הוא פארק השוכן בלב מרכז הכרמל, בתחתית תלולית הדשא שבתוכה נבנתה קונכייה שהיתה בעבר במה לקונצרטים קלאסיים שנוגנו שם לקהל הרחב בחינם בימות הקיץ. לפעמים עדיין מקרינים בקונכייה סרטים בזמן פסטיבל הסרטים הבינלאומי, שמתקיים בסוכות. בעבר היה הגן ידוע כמקום מפגשן של קבוצות בני נוער מחיפה ומהקריות. אצל רבים מחברי, באי גן האם, המקום מעורר בדרך כלל זיכרון מר-מתוק, שחלק מהחוויה המכוננת שבו הוא האפשרות להיות חלק אינטגרלי מקבוצה חברתית ללא קשר לרקע הסוציו-אקונומי, האידיאולוגי או התרבותי שממנו באת. גן האם הפך לחלק מהמיתולוגיה המקומית החיפאית בעיקר בקרב אלו שגדלו בחיפה בשנות ה-70, ה-80 וה-90. באופן מסוים שם הגן הפך להיות עם השנים ממטפורה לחיבוק חי ואוהב של העיר את נעוריה.

viiיעלה חזות ואני נפגשנו במסגרת עבודתנו במוזיאון חיפה לאמנות, ומאז אנו שותפות בפרויקט ארוך טווח המנסה לענות על כמה מן השאלות שאני מעלה במאמר, ושאלות נוספות שקצרה היריעה מלהכיל. כיום יעלה מנהלת את הגלריה של בית-הגפן, אוצרת ומנהלת את תחום האמנות החזותית בפסטיבל "החג של החגים" ומעורבת בכמה יוזמות למינוף תחום התרבות והאמנות בעיר.

viiiבשנים 2008–2011 יזמנו, יעלה ואני, מיני-מחקר-שטח כדי להבין מי הם הקולות הפועלים במרחב העירוני החיפאי ומה יכול להיות המשותף לאלה הפועלים תרבותית ואמנותית בעיר. הפרויקט החל בסדרת ראיונות ומפגשים מצומצמים, התפתח לדיונים קבוצתיים סביב הנושא ושולחנות עגולים שאליהם הוזמנו המעוניינים במתן תשובות לשאלות הללו. מתוך השולחנות העגולים נולד ארט-פורום חיפה והתארגנו כמה אירועים משותפים. על המחקר שלנו, על הדמויות הפעילות במרחב העירוני החיפאי והנסיונות שלנו ניתן ללמוד בארכיון ובאתר האינטרנט שיצרנו למטרה זו: http://haifartfound.wix.com/haifa-art-foundation.

ixניקולא בוריו, כיום מנהל בית-הספר הגבוה לאמנות יפה בפריז, בעבר האוצר הראשי של מוזיאון הטייט בלונדון ועורך אחד המגזינים החשובים בעולם האמנות ("פלאש ארט"), תבע בשנת 1998 את המונח "אסתטיקה יחסית" בספר הנושא אותו שם. בספר זה מנסה בוריו להצביע על שינוי מרחיק לכת באמנות של שנות ה-90, והיא העלמות האובייקט האמנותי לטובת הבנת אמנות כתהליך או כאירוע המקיים בתוכו את הקהל כחלק אינטגרלי מתהליך היצירה. ספרו זכה לתגובות מעורבות. אחת הטענות המרכזיות נגדו הוא הניסיון להכליל ולטבוע מושג בתולדות האמנות תוך שלילה מרומזת של סגנונות אמנותיים אחרים, אולם המונח עצמו, וכן ההבנה כי מדובר במגמה רחבה בעולם האמנות, זכו לתהודה. ניתן למצוא את שורשיה של האסתטיקה היחסית באמנות המיצג והווידיאו של שנות ה-70, ויש שיאמרו אפילו לפני כן, בהצגתו של הרדי-מייד ובאצירתן של תערוכות ענק של אמנות סוריאליסטית בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20 בארצות-הברית.