צילום: גדי דגון
היצירה החדשה של טליה בק, "בוטניקה של תשוקה", נעה באלגנטיות בין קירות גבוהים דמיוניים שתוחמים את הגיבורים שלה בחלל שהמושג המאפיין אותו הוא נימוס. האסתטיקה אורבאנית-יאפית, והקסם טמון בנונשלנטיות ובאנושיות הכנה של הדמויות, שהתרבות העירונית כולאת במתחם שמאפשר להן נינוחות דווקא.
העיסוק של בק ביחסים דומסטיים שואב השראה מהספר "The Botany of Desire" של מיכאל פולאן. בק מנסה לבדוק כיצד בני-אדם "מתבייתים" כדי לכונן יחסים ביניהם וגם בינם לבין עצמם.
על הרקע האחורי של הבמה מוקרנים דימויים מצולמים של צמחים בשחור-לבן בתאורה מדויקת. אלה דימויים קרים. ההצגה של הטבע המעובד כחלק מן החלל הביתי האורבאני מקנה לארבע הדמויות (שתי נשים ושני גברים), הלבושות גם הן בשחור ולבן, אופי של ניתוק רגוע.
המחוות שלהן זו כלפי זו והעיסוק שלהן בעצמן משדרים ניכור רך. שילוב האלמנטים (עיצוב חלל ותנועה) מאפשר התנהלות מרוחקת אבל זורמת, ולא נוצר מתח באף אחד מחלקי היצירה – קטעי דואט וסולו כאחד – לא בין הדמויות לבין עצמן ולא בין הדמויות לחלל. העדר הקונפליקט הוא מרכז היצירה בעיני, ומתפקד כאפשרות ההתרסה היחידה בה.
בק מציגה הרמוניה ואיזון, ובכך היא קוראת תיגר על הצורך שלנו בהתנגשות כדי לעורר רגשות. זה מהלך אמיץ מצדה, שכן היצירה מתקבלת בקרירות והיא אכן נעדרת רגשות. ההנאה ממנה היא אסתטית, והיא בהחלט מעוררת מחשבה, גם על האפשרות ליהנות מיצירה אסתטית ללא דרמה.
צילום: גדי דגון
לקראת סופה של היצירה משחררות הדמויות עכברי צעצוע לבנים שמתרוצצים על פני הבמה, וכך מסמנת בק סימן קריאה בסופו של ניסוי המעבדה שהיא יוצרת, שביקש לבדוק את אפשרות היחסים הרגשיים במרחב הביתי העירוני. מטרידה המסקנה העולה ממנו, כי האורבאניות הקשוחה (גם אם עדינה ומנומסת) אמנם "עובדת" ו"מתפקדת", אבל היא גובה מאיתנו מחיר רגשי יקר של ניתוק.
הכוונה של בק ליצור מחול שמתמודד עם חיים אנושיים המתקיימים מחוץ לבית (בטבע – גם אם עירוני, דוגמת "זוג מפטפט בלחש על ספסל בגן ציבורי") היתרגמה ליצירת מחול שתחושת הכליאה של הדמויות מרכזית בה. כך היא משיגה בדיוק ההפך ממה שהיינו מצפים למצוא במקום שמבקש להגדיר עצמו כ"חוץ". המרחבים שמחוץ לבית עדיין תחומים בתוך העיר, שמתפקדת כבית עוטף מדרגה שנייה. אין מרחב אינסופי, אין טבע של ממש.
רקדנים יוצרים: עידו בטש, מיכל סייפן, יוחאי גינתון, אריאל פרידמן; עיצוב במה, תלבושות והקרנות: נועם דובר ומיכל צדרבאום; מוזיקה מקורית ועיצוב פסקול: גיא שרף; עיצוב תאורה: תמר אור; ניהול חזרות: מלני ברסון; הפקה: אביטל ברק; עריכת וידיאו: מיה קלר; תלבושות: גלינה גולצמן; צילום: גדי דגון.
צילום: גדי דגון
