מי יציל את תולדות האמנות?

22 תגובות על מי יציל את תולדות האמנות?

מצב ההרשמה במדרשה קשה ביותר(ירידה של מעל 50% בהרשמה) גם בשנקר,לאחר 5 שנות פריחה חלה ירידה מדאיגה בהרשמה. בבצלאל מקבלים כמעט כל אחד וועדות הקבלה הם פסאדה לשמה. המכללות הקטנות קרסו לחלוטין.

הנתונים המובאים כאן בקשר למדרשה לא נכונים וכנראה מגמתיים. מספר הסטודנטים במדרשה נמצא בעליה משמעותית בשנים האחרונות, הן בגלל פתיחת תכניות לימוד חדשות והן בגלל הרחבה אידיאולוגית של הפנייה לציבורים שבעבר לא הגיעו להשכלה גבוהה בתחום האמנות. ירידה בהרשמה לבתי ספר לאמנות קשורה בפתיחה של בתי ספר נוספים הניזונים מאותה מסת מועמדים שלא השתנתה. זהו תהליך מבורך שמצריך את האקדמיות לאמנות לעדכן עצמן, לחדד את ייחודן אחת מול השניה, וגם מלווה בדמוקרטיזציה והנגשה של לימודי האמנות לציבור רחב יותר.
הדיון המובא כאן בתולדות האמנות ומעמד התחום הוא שטחי ולא מעוגן בעובדות ולכן לא מזמין התייחסות רצינית.

הבעיה של החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת ת"א אינה אינטלקטואלית או פילוסופית אלא שהוא פשוט חוג תת-רמה. למדתי שם במשך שלוש שנים וסיימתי עם הצטיינות אבל עם תחושה קשה שפשוט בזבזו לי את הזמן. לא רכשתי שם שום כישורים משמעותיים – לא שפות, לא יכולת להתמודד עם טקסטים או אפילו תמונות בכוחות עצמי, לא יכולת ניתוח או מחקר, לא הבנה של הפילוסופיה מאחורי האמנות – פשוט כלום. שלוש שנים של שינון תאריכים שנשכחים חמש דקות לאחר תום הבחינה וקורסים ברמה של "הנה תמונה יפה, הנה חמש שורות של פרשנות שאתם צריכים לזכור לבחינה, הנה עוד תמונה יפה" וכו'. הדגש בחוג הוא כביכול על רב-תחומיות, מה שאומר בפועל שחייבו אותנו לקחת מספר גדול מאוד של קורסים שטחיים וקלילים שכמעט כולם נגמרו בבחינות. כתיבת עבודות? מחשבה מקורית? דיאלוג מפרה בין סטודנט למרצה? סדנאות להכרת חומרים? הצחקתם אותי. וזה עוד בלי לדבר על שעות הפתיחה המעטות של מזכירות החוג או על הההתנהלות הבעייתית של הצוות האחראי על האדמיניסטרציה של הפקולטה, שנראה כאילו מטרתו היחידה היא להוציא לסטודנטים את הנשמה עם פינצטה. איזה מזל שעשיתי בחירה קצת יותר חכמה בחוג השני שלי – במדעי הרוח – והמשכתי לתואר שני בתחום הזה. הדבר היחיד שאפשר להגיד להגנתו של החוג לתולדות האמנות באת"א הוא שהם מתמודדים עם בעיה קשה של חומר אנושי. במילים אחרות, מרבית הסטודנטיות שלומדות שם הן לא בדיוק חוד החנית של האוכלוסייה בישראל. רובן, למרבה הצער, עילגות למדי ולומדות בעיקר מסיכומים גרועים שמועלים לדרופבוקס של החוג. יש שם כמה מרצים טובים שמנסים לעודד את הסטודנטיות למחשבה עצמאית ולהתמודדות עם מחקר (למשל ד"ר נאוה שדה המצוינת, ד"ר ספי הנדלר וד"ר מרגו סטרומזה-אוזן) אבל הרוב פשוט מוותרים מראש ומורידים את הרמה כמה שאפשר כדי שלרוב הכיתה יהיה ציון סביר. יש שם גם מספר מרצים כל כך גרועים שלא ברור מי בכלל נתן להם לעמוד מול כיתה. לפי מה שאני רואה, ראש החוג ד"ר אסף פינקוס מנסה עכשיו לעשות שם שינוי משמעותי (בזכות הביקורת של המועצה להשכלה גבוהה שנערכה בשנה שעברה) אבל כרגע זה נראה כמו פלסטר על גדם.

אפשר להביא א הסוס לבאר – אי אפשר להכריח אותו לשתות

בתור סטודנטית באמצע הלימודים לתולדות האומנות בתל אביב אני יכולה רק להסכים עם הנאמר. למרות כמה מרצים טובים, נראה שהפקולטה איבדה את הדרך שלה. לדוגמא – שינוי ה pro-seminar שבעבר תירגל כתיבת עבודות שהתייחסו לתקופות ויצירות, לקורס ששבו מלמדים דרכי מחשבה שהרסו לימודי ספרות יגרום לאותו בעיה פה.

וכאחת שסובלת מהאדמיניסטרציה, אני רוצה לחזק את הנאמר במאמר:
על הההתנהלות הבעייתית של הצוות האחראי על האדמיניסטרציה של הפקולטה, שנראה כאילו מטרתו היחידה היא להוציא לסטודנטים את הנשמה עם פינצטה.

אם מצב קשה של מספר הנרשמים לחוג, הייתי מצפה ליחס אנושי לתלמידים שכן בוחרים ללמוד את המקצוע ולא להעמיד בפניהם קשיים מיותרים.

The apparent climate you seem to be committed to is as narrow in view as it is unfortunate that you are in fact committed to it.
Before my reply, I must note that your article is clearly incoherent and incredibly inconsistent, making any reply both easy and difficult to write at the same time. Besides your emphatic crusade against the departments of art history around the world, I am not entirely sure what point it is you were trying to make, especially taking into account your closing sentence.
I first want to turn the hand towards issues entirely unrelated to the academia itself. The current socio-economic climate has shifted drastically since the 80's. You mention several times that the changing point in art history was in fact around that period of time, and the prevailing reason is not from within the departments of art history, but because of a change of economic mentality that required people to begin studies in different more lucrative fields. To see the departments of art history dwindle in students is not because they no longer had anything to offer, and same can be said about every other department in the humanities. The "spiritual bankruptcy" of the 21st century can be attributed to social factors no less than they can be attributed to the departments themselves as you claim.
In response to the changing enrollment habits of new students, and their decreasing numbers over the years, many but a select few (considering ivy league schools and the sorts, that continue to thrive with inflated student loans and non proportional sums of money payed for tuition) of departments have found a necessary need to adapt. It is in fact true that lack of funding due to lack of enrollment was a self propelling snowball, going back and forth to the point of departments being on the verge of closing down altogether. Thus, looking at this from a different point of view proves to change the conception – but this is not a blaming game.
Your article may have been relevant a number of years ago, when the Department of Art History in the University of Tel Aviv was in fact, like many others around the world, close to being shut down. But the winds that blew during that period of time were substantially different than those that blow now and this has to be emphasized much more than it had received a single optimistic sentence at the end of your article. The comment above provides an important perspective on how the department was run a few years back and how it conceived itself as a sort of recreation instead of a true research department conducting true research and training true scholars who are to eventually have an impact on the world. This new breeze comes in the form of the new department chair – Assaf Pinkus, who has taken into his own hands to create a fresh and thriving community of researchers and scholars, both by grooming students to be so, and by bringing in to the department prominent scholars from around the world: Vered Maimon and Sefy Hendler, just to name a couple. Now, the ratio of engaged students vs. non engaged students (the ones lured by the thought of cruising through a "nice" non-demanding afternoon BA looking at "nice paintings", as well as the ones studying art history out of a pure need for vanity) is changing, along with the new inspiring and thought provoking faculty members. Serious contemporary research is being made and propelled in the department of art history in the university of tel aviv, and it shows no signs of slowing down.
It is true that the old form of art history you are indeed referring to is dead, the secluded niche that art history had been, is not so for decades now, if not more, and your quoting archaic sources only serves to my point. I only hope you know that interdisciplinary research regarding eras predating the 20th century has been around for a while. Prominent scholars in the fields of Roman Art, Medieval Art and Renaissance Art have substantially influenced the way contemporary art is being examined, and vice versa. All of the fields of art history invigorate and fertilize one another in various ways, and moreover, all of the fields being discussed within any intellectual forum, being mathematics, sociology, biology or philosophy, do so as well. Post Modernism has not "killed" art history, this is a severe misunderstanding and misquoting of text – it invigorated it with a new life and methods of research.
The problem with interdisciplinary studies, as will account any interdisciplinary student, is emphasis on breadth instead of depth. To take in models from all around the spectrum into one discipline and appropriating them is so very different than studying the various models superficially as applied to various fields- the bottom line is that both streams follow the same number of study hours. The art historian may not be able to provide a post-modern deconstruction of Tolstoy, and perhaps need not to, but he can provide a post-modern deconstruction of Gothic Sculpture, while the interdisciplinary student may not have enough tools to thoroughly preform any of them.
To your next statement regarding the increase in students due to departments providing more contemporary art classes, I might point of what I have pointed out before – it is not a case of this or that, but both are necessary for one another. In addition I might add that as a department intended on training productive people, it has a duty to regulate.
Unfortunealty, we have come a long way since Alfred Barr. The forces in the local art scene in Israel are simply not accomodating for the art historian, and a gap between doing and writing about is being felt. The current inflation in the art producing market is simply incomprehensible. Bezalel, Hamidrasha and other art schools in Israel have been training hundreds if not thousands of artists over the past years, while the vast majority of them struggle to find themselves in the commercial art world as well. Galleries have been in an up-boom recently as well. Where everyone is trying to make money over this sort of intellectual property priced arbitrarily, little to no consideration is being put into the cultural value of the artists that are being promoted. Please remember that Raffie Lavie's most important exhibitions were organized by himself, and not by a financially driven institution. No art historian needed to make up any significance in his art, but merely to uncover it. This is hardly true for much of the art made and organized today. To this extant the departments of art history are filling their roles by researching what is academically important, invigorating and influential. [The importance of the scholary department is because we cannot hang on recently graduated non-engaged BA students that feel they can conquer the glamorous art scene, to say something important about the world.]
The attempt by the departments of philosophy to appropriate the field of art history since the 18th century might seem to prove two of the points I tried to make here: 1. Art history is still important and has important question to pose and answer. 2. The failed attempts prove art history belongs to art historians. Any discussion disconnected from the artwork, methodologies and theories around it, seems to exhibit over and over again its errors, or its disconnect- using the artwork as an associative starting point to say something else.
You may seem to think that "art history is dead", but art history has merely broken out of it's own constraints. It is no longer limited to the history of art, and has not been so for a while now. This removal of limits is immensely felt today, for the least, in the department of art history in the university of tel aviv.

why dont u say clearly who are you and under which circumstances and power-game u'r writing these words?
לא הפחדן למד, ובעילום שם מעולם לא נאמרים דברים שיש להם טעם אמיתי.

כל עוד יתייחסו לתלמידי תולדות האמנות כ״סחורה״ המאפשרת קיומו של חוג זה או אחר והורדת סף הכניסה למינימום מביש מתקיימים תנאים בלתי אפשריים של תלמידים רציניים שאינם יכולים לדור כלל עם ״תלמידים״ שמקומם לא יכירם כלל במוסד אקדמי למדעי הרוח.
המהפכה הדרושה היא התייחסות מכבדת ואליטיסטית, כן אין זו מילה גסה, למדעי הרוח בכלל ולתולדות האמנות בפרט. הפניית משאבים לתולדות האמנות וההכרה שאין עסקינן רק בכלכלת שוק של מלחמה על כל תלמיד גם אם אינו ראוי אלא שינוי תפיסה רדיקלי שרק הראויים באמת יזכו ללמוד את תולדות האמנות. אולי נבין לבסוף… שלא הכל ״שפיט״ ולא הכל ״כלכלי״… ישנם ערכים שאינם נמדדים רק בערכם הכספי. הקפיטליזם גרם להרבה מחלות תרבותיות , בצד שינויי תפיסה חשובים בכמה ממושגי הכלכלה החברתית, אך אנו יכולים לשנות את המשוואה רבת הנעלמים ולהציב לנו ערכי מינימום שעליהם אנו רוצים לשמור, הן כבסיס לחיינו התרבותיים והן כירושה לדורות הבאים.

כמה חבל שהכותבת הנכבדה משליכה לסיר המרק הביקורתי שלה קטגוריות שונות ללא אבחנה.

תולדות האמנות הינה בראש ובראשונה דיסציפלינה מחקרית הנמנית עם מדעי הרוח; ככזו היא אינה פס ייצור לאנשי מעשה כי אם לאנשי מחקר. בצלאל, שנקר ודומיהם נועדו להכשיר יוצרים ובעיקר מעצבים שעונים לדרישות שוק עבודה תובעני, ולכן ההכשרה המעשית הינה לב תוכנית הלימודים, ואילו הלימודים העיוניים הינם בגדר רקע תאורטי מתבקש. לא ניתן כלל לדון בחוגים אוניברסיטאיים ובבתי ספר לאמנות ועיצוב בנשימה אחת.

הטענה כי הסטודנטים ידירו רגליהם מקורסי אמנות יוון ורומא וינהרו בהמוניהם ל"דה-קונסטרוקציה של הסובייקט באמנות עכשווית" אינה נכונה טכנית ומספרית. עצם הבחירה הבלעדית ב"האמנות העכשווית הסקסית" לעומת הדה-לגיטמציה ל"סוגיות נבחרות באמנות הקרולינגית" הינה פופוליסטית, וזהה לעמדתם של בעלי הכח בשוק כלפי תחומי הידע שהם אינם תופסים ככלכליים. האם תולדות האמנות במשבר כי היא אינה מייצרת אמנים שיחיו ויפרנסו את שוק האמנות? מבקרי אמנות שייחצ"נו את פועלם של אותם אמנים? באותה מידה טוענים ראשי המשק בישראל שלימודי אשורית עתיקה או היסטוריה של אפריקה הינם מיותרים. לא ניתן לבכות את מדעי הרוח ובו בזמן לא להבין ולהכיר בערכם.

כמו כן, הכרזות כגון "הדיסציפלינה מצויה במשבר", בדומה לטענות ה"עובש" שמעלה תולדות האמנות נובעות מבורות ביחס למתרחש באקדמיה. למידה אבולוציונית של ציר הזמן בתולדות האמנות התרחשה בארץ דווקא ובעיקר בשנות השישים, השבעים והשמונים, באותה תקופה בה צמחו לדברייך "חשובי אנשי האמנות בישראל". (מיהם? מה קורה היום? האם אמנים עכשוויים אינם מעורים בנעשה בדיסציפלינה?). כיום כמעט לא טורחים להסביר לסטודנטים את הכסילות שבגישה אבולוציונית. מחקר תולדות האמנות ספח אליו כמעט כל שדה אפשרי: פילוסופיה, פסיכולוגיה, מחקר תרבות, מגדר, סמיוטיקה וכו'. חוקרי תולדות האמנות מוזמנים לכנסים בהיסטוריה ופילוסופיה; אותם "חוקרים פורצי דרך" שצוינו הינם מזמן דרישת חובה בקורסי החוג. בלתינג הינו ממייסדי הגישה האנתרופולוגית בשדה האמנות; כריכת ספרו הוותיק של אלסנר כבר השחירה והתקמטה מידיהם הרבות של הסטודנטים שקראו אותו במשך השנים האחרונות. כמה חבל שלא נזכרות כאן המגמות העכשוויות במחקר, כגון אינטראקטיביות, Materiality ו-Thing Theory, או הקריאות הסמיוטיות ומחקר ההבניות התרבותיות בדימויים השונים.

בנוסף, לא ברור כיצד הדיסצפלינה במשבר אם בפסקה האחרונה מציינת הכותבת את "משב הרוח הרענן" בין כותלי האוניברסיטה בדמות מרצים צעירים המלמדים גישות חדשות. מה מטרת הטור? האם הכותבת רואה לה למטרה את האדרת לימודי האמנות העכשווית? את לימודי הרנסנס וימה"ב כמיותרים? כלגיטימיים אך ורק מבעד למשקפיים עכשוויות? ואם לרפרר למגריט,
זו לא טענה.

הטקסט שלהלן מזמן ניתוח סמיוטי מעניין החושף את עמדותיה הסמויות של הכותבת לא רק ביחס לתולדות האמנות ומציג תמונת עולם מוזרה מפיה של אשה לכאורה יוצרת במאה העשרים ואחת. הכוונה לייחוסו של לימוד תולדות האמנות לנשים המחפשות בעל. בכתבה בוחרת הכותבת לצטט פעם אחת בלבד, ולא חלילה מאחד מהמוני החוקרים שאת שמותיהם היא מפזרת ביד רחבה, (אם כי לא כל כך מעודכנת) פסקה מכתבה עיתונאית סמי-רכילותית: "'המקבילה העכשווית לקורס סידור פרחים עבור נערות שאמותיהן מקוות שתתחתנה היטב' – במילים אלה סיכמה הפובליציסטית הילארי מנטל את התפישה הרווחת כלפי התחום. הדברים הופיעו במאמר שכתבה מנטל לפני שנה, ושירטט קווים לדמותה של הדוכסית מקיימברידג', קייט מידלטון, בוגרת החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת סיינט אנדרוס."
כדי לתמוך בהצהרה גלויה זו שלימודי תולדות האמנות מיועדים לנשים שאין להן מה לעשות עם הזמן ועם עצמן עד שתמצאנה את העיסוק הראוי להן – חתונה, הולדת ילדים ותמיכה בקריירה של הבעל, מביאה הכותבת תמונה של לינדה נוכלין בשיעור תולדות האמנות. הרי תמונה שווה אלף מילים…
ואכן תמונה זו ראויה לניתוח בפני עצמה: חבורת נשים יפות להפליא יושבת מול מרצה, יפה לא פחות ולבושה נפלא, העומדת בתנוחה גנדרנית של רגל על כסא. הנה ראו: ככה נראים שיעורי תולדות האמנות. כמה חבל שהכותבת לא טורחת לציין שלינדה נוכלין היא חוקרת אימפרסיוניזם רצינית שכתבה כמה ספרי לימוד מצויינים על הנושא. כמה חבל שהיא לא מציינת שמחקרים בחינוך מראים שהשיגיהן האקדמאיים של נשים במסגרת חד-מינית גבוהים יותר מאשר במסגרת מעורבת, ודאי בגילאי הקולג'. שוב בעקיפין אנחנו מקבלים את המסר הכה מקובל, אך תמיד מפתיע מחדש, שאשה יפה היא בטח מטומטמת. מה נאמר, ממי שמצהירה על עצמה כאשה יוצרת במאה ה-21, זה הרבה פחות צפוי.
וחוץ מזה, אני חותמת בשתי ידי על דבריה של נמלה!

לצד הדיון הפילוסופי – רב-החשיבות – הייתי רוצה להוסיף נתונים מהשטח, שכן יש בהם כדי לערער את הנחת היסוד של המאמר. על אף שלא ניתן לכפור בנתונים מצערים אלה, אני סבורה כי נכונותם הולכת ומתערערת בשנים האחרונות, בהן חלה עליה ניכרת בעניינם של סטודנטים מכל הגילאים בתולדות האמנות. על אף שסטודנטים רבים מתעניינים באמנות עכשווית ובאמנות ישראלית, יהיה זה עלבון לדור הצעיר לטעון כי הם מפנים את גבם לאמנות העבר, ומתעניינים בצורה נרקיסיסטית רק בסביבתם הגאוגרפית, התרבותית וההיסטורית המידית. תלמידי הרבים בבצלאל, כמו גם תלמידיהם של עמיתי וחברי ההיסטוריונים לאמנות, מתייצבים בנכונות רבה לשיעורי המבוא בתולדות האמנות, ומפגינים עניין רב בעבר, מתוך הבנה כי הכרתו מעשירה אותם כאינדיבידואלים וכיוצרים לעתיד. עניין זהה מפגינים התלמידים הנפלאים בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, אשר לא זו בלבד שמשתתפים בצורה פעילה בקורס בתולדות האמנות תוך דיון ער ומעורר תובנות ביצירות שהם רואים, אלא אף ביקשו לפני שנתיים קורס נוסף בתחום, זאת על אף שלא נדרשו לו בתוכנית הלימודים. מגמה זהה ניכרת מניסיוני גם באוניברסיטה העברית, בה חלה השנה עליה של 50% בהרשמה לחוג לתולדות האמנות. במבוא לאמנות מודרנית נוכחים השנה קרוב ל-200 סטודנטים מכל הפקולטות, כשלצידם יושבים עשרות שומעים חופשיים, אשר באים מדי שבוע להתפעם למול יצירות המופת של העבר. מיותר לציין כי שיעורי תולדות האמנות כוללים ניתוחים היסטוריים, תרבותיים, דתיים ופוליטיים, שלכאורה חורגים מגבולות הדיסציפלינה של תולדות האמנות כפי שהיא מתוארת לעיל, אך למעשה מבטאים ישירות את מורכבותו של התחום, אשר פוליסמיה נמנית מזה עשרות שנים על ערכיו המרכזיים. אני סבורה כי חשיפה לעושרה הקסום של האמנות מהווה מתנה יקרת ערך לכל אדם, מכל גיל ומכל רקע, וכי בכוחה של אמנות ליצור שיח תרבותי, פורה ומעצים – אישית וחברתית – שכה נחוץ בימינו. הספדת הישן בשם האדרת העכשווי לא משקפת את המצב בשטח. יצירות אמנות טובות – יהיה תאריך יצירתן אשר יהיה – ניחנות בחיי אלמוות, ובזה כוחן. כדברי היפוקרטס, אבי הרפואה היוונית שכתב: "Ars longa, vita brevis": האמנות חיה לנצח, החיים קצרים.

עושה רושם שהמחברת נסתה בעיקר להרשים בידענותה בעוד היא יושבת ליד שולחן הכתיבה שלה בחדרה המאוורר במרכז הארץ. לו הייתה עושה את הדבר האחד הראוי וטורחת לבקר במוסדות אקדמיים המלמדים תולדות אמנות גם מחוץ לתל-אביב כל המאמר שלה היה נראה אחרת.

תבצעי מחקרים, ותפרסמי את המאמרים, והנה תולדות האמנות.
כל הכותבות היום אוהבות לכתוב אותו דבר…

הביקורת כאן מאד מאד מוצדקת ולא כדאי לאף אחד לסתום פיות, על ידי התלהמות יתר, הפועלת כבומרנג. מוצגת כאן בבהירות הדיסציפלינה החדשה שאינה קושרת את עצמה ל"תולדות" מחד או ל"אמנות" לוקלית כזו או אחרת, מאידך, אלא לעולם שמשתנה בכל רגע. הסטודנטים מדירים רגליהם מהמוסדות לאמנות כי מוסדות אלה שקעו בניוון שרירים חולני, שאינו מאפשר להם להבין שבעוד שהם מלמדים "תולדות האמנות", האמנות העכשווית אינה קשורה אליהם אלא המריאה למחוזות חדשים של עיסו קועניין בעכשווי, בחדש, בכסף, בתקשורת, בחינוך, בסביבה, באקולוגיה, במדע, ובינה לבין מה שקרה עד היום, "תולדות האמנות" הקשר רופף ביותר. תראו את ההצעה המגוחכת של ש"הבית לאמנו ישראלית" בשביל להבין כמה הטענה הנאמרת במאמר מדוייקת ומאירת עיניים הזה: עיינו כאן ברשימה הגאריאטרית של המרצים ו\או שמות ועניין הקורסים, להוכיח את צידקתה של הדוברת. הריחוק בגוף הטקסט:
תולדות האמנות הישראלית
ד"ר גדעון עפרת
עשרה אמנים נבחרים
ד"ר גדעון עפרת
פרקים בארכיטקטורה ישראלית
פרופ' צבי אפרת
מבוא לצילום ישראלי מראשית המאה ה-20 ועד שנות ה-2000
פרופ' מיכה קירשנר
אמנות וחברה
טלי תמיר
ייצוגי זהות בדיוקן הארץ ישראלי בתקופת הישוב בין השנים 1948- 1906
ד"ר איה לוריא
מהי אמנות יהודית?
ד"ר דיויד גרייבס
תערוכות קבוצתיות כאבני דרך
יונה פישר, יגאל צלמונה, שרה ברייטברג-סמל, אלן גינתון, מאירה פרי-להמן, טלי תמיר
השואה – ייצוגים באמנות ישראלית עכשווית מאז תחילת שנות ה- 2000
ד"ר סמדר שפי
דמותו של ישו באמנות הישראלית
אמיתי מנדלסון
אמנות פלסטינית
ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה
אמנות ישראלית – כאן ועכשיו
רותי דירקטור

ושלא יגידו שאני מדבר סתם – תעיינו בספר המקסים הזה להעשרת המחשבה על ההבדל שבין אמנות לאמנות עכשווית:
The Wretched of the Screen Hito Steyerl
September 2012, English
In Hito Steyerl’s writing we begin to see how, even if the hopes and desires for coherent collective political projects have been displaced onto images and screens, it is precisely here that we must look frankly at the technology that seals them in. The Wretched of the Screen collects a number of Steyerl’s landmark essays from recent years in which she has steadily developed her very own politics of the image.
Twisting the politics of representation around the representation of politics, these essays uncover a rich trove of information in the formal shifts and aberrant distortions of accelerated capitalism, of the art system as a vast mine of labor extraction and passionate commitment, of occupation and internship, of structural and literal violence, enchantment and fun, of hysterical, uncontrollable flight through the wreckage of postcolonial and modernist discourses and their unanticipated openings.

With Introduction by Franco “Bifo” Berardi

Edited by Julieta Aranda, Brian Kuan Wood, Anton Vidokle

אמנם הקורסים לאוצרות עולים ופורחים, אך מייצרים בוגרות ללא העמקה היסטורית, ללא מטען ידע רחב, אלא פועלות חרוצות במקרה הטוב בפס הייצור הקלישאתי של המוזיאונים המקומיים

[…] בעניין רב את כתבתה הרהוטה של מיטל רז, "מי יציל את תולדות האמנות", ואת התגובות המאתגרות שעוררה. הופתעתי ואף התאכזבתי […]

[…] נשען המחקר המאוחר יותר – בלעדיו לא היה לכותבים כמו מיטל רז מה לקבע, ובלעדיו לא היתה קרקע לצמוח מתוכה. אל לנו לשכוח […]

סיכום חשוב ומואר:
כתיבת המאמר נכונה בחלקה, אך בעיקר מהולה בהזיות בהשראת הביצה האמנותית.
יש כאן עירוב של ציטוטים נכונים לצד דברים לא מקצועיים, לא אקדמיים, לא רציניים השאובים ישירות מתוך הרחוב האמנותי.
היום כל אחד יכול לכתוב טקסט אמנותי לפי רז, השאלה שאני שואלת, איך הוא יראה בסוף. הבעיה אצל אמנים פלסטיים שהם חוצים את הקווים לתחום התיאורטי ללא ידע מוסמך. זאת הבעיה העיקרית שכל המכללות לאמנות מעשית נגועות בה. יש לאמנים-מורים רצון להישמע פילוסופי-אקדמי חכם. כאן מתחילה הבעיה. ברגע שמישהו חוצה את הקווים ללא ידע והסמכה אקדמיים אמיתיים, לפעמים הדברים לא יוצאים טוב בלשון המעטה.
לצערי לימוד מעשי בבצלאל וכד' לא מספיק כדי ללמד תיאוריה או לכתוב טקסט מחקרי, אוצרותי. אני אגדיל ואומר שגם לא מספיק כדי ללמד אמנות מעשית. להוציא את העובדה שאותו אמן בוגר מוסד אקדמי-מעשי, והוא אמן פלסטי טוב, אין עדיין מספיק ידע מוסמך כדי לשים אותו מורה מול כיתה. בצלאל מדרשה וכד' הן מפעלים פירטיים שמסמיכים מורים רק מתוקף היותם אמנים. לצערי גם האוניברסיטאות חוטאות כאן ומזמינות כל מיני אמנים ללא הכשרה ראויה ללמד תיאוריה.

אמן יקר, אם אתה מעוניין שמישהו רציני יכתוב לך את הטקסטים לקטלוג וכד' עליך לשתף פעולה עם חוקר\ת אמיתיים בעלי ידע עכשווי עם זיקה וכבוד לעבר בעלי תעודות ממוסדות מחקריים.
לצערי חוויתי את שני העולמות: ראיתי אמנים בוגרי בצלאל וכד' מנסים ללמד במכללות תיאוריה, ראיתי איך הם מתרסקים ומנסים להישמע גבוה. ראיתי איך הם מתסכלים את הסטודנטים גם בשיעורים מעשיים, ראיתי טקסטים לא ברורים שהם כותבים. לצערי לא כל יוצר מעשי יכול לשלוח ידו לתחום התיאורטי.
לסיכום, כשאני מזמינה בעל מקצוע אני רוצה את הטוב ביותר.

"אמן יקר, אם אתה מעוניין שמישהו רציני יכתוב לך את הטקסטים לקטלוג וכד' עליך לשתף פעולה עם חוקר\ת אמיתיים בעלי ידע עכשווי עם זיקה וכבוד לעבר בעלי תעודות ממוסדות מחקריים."
לאורה האם את מוכנה לתת לי מספר שמות של אנשים מהסוג הנ"ל.

[…] שציינה מיטל רז, כדי להגיע להכשרתי בתחומים של תרבות חזותית, […]

אני יכולה לומר, שנתקלתי במרצים שמלמדים גישות א-היסטוריות בחוג לתולדות האמנות (אומנם, זה לא אטרקטיבי בעיני, ואני דווקא מעדיפה את הגישה ההיסטורית).
מה שחשוב לי להגיד, זה ששמתי לב שסטודנטים מחכים ש"יאכילו" אותם בגישות. ואין בקרב הסטודנטים סקרנות אמיתית לבחור דרך משלהם. ואין לי תשובה מה ההסבר לתופעה הזאת.