מקור משני

שלושה מקורות ראשוניים מופיעים בתערוכתה של הילה טוני נבוק "מקורות" בגלריה נגא. ראשונים הם החפצים – מטליות מטבח, ספוגים לרחיצת כלים, מדפים, צינורות אינסטלציה, נוזל ריכוך כביסה בשלושה צבעים וחלקי ריהוט לחדרי אמבטיה. כולם מלאכותיים וצבעוניים להפליא. מקורות שניים הם אמני הצבע הגדולים של המאה ה-20, ממונדריאן וקנדינסקי עד דן פלאבין, ולצדם פסלי הקונסטרוקציות המקומיים, ובמיוחד נחום טבת, מיכאל גיטלין ואוהד מרומי. המקור השלישי משלב בין שני הראשונים ומתייחס לאמנות שפועלת מתוך זיקה בין חפצי צריכה לאמנות, מהדאדא אל הפופ-ארט ונספחיו המאוחרים.

הילה טוני נבוק – מתוך התערוכה. צילום: אלעד שריג

בתערוכה מציגה נבוק אוסף פסלים גדולים העשויים מחלקי ריהוט ומוצרי ניקיון. חלקם מורכב מקומפוזיציות פרומות וסבוכות של צינורות, מדפים ורשתות – מערך אינסטלציה שלם שאינו מוביל לשום מקום. מבין חלקי המתכת והפלסטיק מנצנצים כתכשיטים סקוצ'ים מוזהבים לשטיפת כלים, מגדל ספוגים צבעוניים הנראים כממתקים, ותעלות מרככי כביסה ריחניים שצבעוניותם החזקה אינה נופלת מזו של נורות הלד שלצדם. שני פסלים מציגים מופע בימתי של ממש. באחד מהם, המוצג בקומה השניה של הגלריה, תאורה משתנה מעניקה נופך דרמטי ובונה מתח לפסל שעשוי מדלתות אמבטיה. על הקיר תלויים גם שלושה ציורי פסטל גדולים של צורות גיאומטריות שבורות ומתנגשות.

איזכור המגמות והיוצרים בפסקה הראשונה אינו נעשה רק על מנת למפות את ההשפעות על יצירתה של נבוק, אלא בכדי להצביע על מאפיין עקרוני בעבודתה. עבודותיה אינן רק קומפוזיציות סמי-מופשטות ומשעשעות העשויות מעזרי ניקיון טיפוסיים וזולים, וגם לא רק מחווה לאמנות האור, הצבע והצורה. בראש ובראשונה אלו פסלים הבוחנים את עצם הזיקה בין שני הגורמים הללו – מוצר הצריכה היומיומי והאובייקט האמנותי – על תהליכי הדחייה והמשיכה שעברו לאורך השנים. פסליה מהווים מעין אינדקס של שלושה גורמים – חפציות, אמנות והחיבור ההיסטורי בין השתיים. מבחינה זו הציורים, הנראים כרישומי הכנה שהפכו לקומפוזיציות גיאומטריות ומופשטות, הם החוליה החלשה בתערוכה.

אם אנדי וורהול הציב את האמנות בלבה ליבה של חברת הצריכה והתרבות הפופולרית, ואילו דן פלאבין וחבריו התעקשו על שמירתה במסגרת אוטונומית, אליטיסטית ונבדלת, נבוק מבקשת לחבר בין השניים מבלי שיאבדו את תכונותיהם. היא נעה הלוך ושוב בין החילון המוחלט של החפץ הדאדאיסטי והפופי, לבין קידושו של האובייקט האמנותי הפורמליסטי והטהור ע"י המינימליזם והאופ-ארט. שני הזרמים פועלים במקביל בעבודות, חותרים האחד תחת השני ומאששים זה את זה בו בזמן. תהליכי המרת המעמדות הבלתי-פוסקים מעניקים לחומרי הניקוי וההברקה תפקיד אירוני, כאשר השאיפה האמנותית להיטהר, לגעת בנשגב, באה לידי ביטוי באמצעות חומרי טיהור זולים המיוצרים בעולם השלישי. התוצאה היא מופע אלכימיה שהוא בה בעת בדיחה על חשבונה.

הילה טוני נבוק – מתוך התערוכה. צילום: אלעד שריג

ברפלקסיה פנימית ובלתי נלאית שכזו יש חולשה בסיסית, שכן היא יוצרת טיעונים לולאתיים והופכת את היצירה לניסוי מעבדה בתוך ניסוי מעבדה בתוך ניסוי מעבדה. לא פעם ההיפר-מודעות עצמית הגלומה בתהליך מובילה בסופו של דבר לשיתוק. אם להסתמך על אחד ממנסחיו הגדולים והמחוננים של השיתוק הזה, הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס, מדובר על תכונה דורית. נבוק היא נציגה אופיינית של דור אמנותי משותק שכזה, שיצירתו מציגה רתיעה מחניטתו המוזיאלית של האובייקט, אך גם חשש מרתימתו למסגרת של פעולה פוליטית ישירה. התוצאה היא נטייה להתחפר ולעטוף את העבודות במחוות ע"ג מחוות פנימיות. כך, במקום שהאמנות תיראה כהשתקפות ייחודית של העולם, נדמה שהעולם הופך לאוסף השתקפויות של תהליכים פנים-אמנותיים.

בדברים הללו יש פחות שיפוט של איכות אמנותית ויותר איפיון של מצב שנבוק דווקא מבטאת באופן מוצלח מאד. למעשה, אם הביקורת הזו מרגישה קרה ומאופקת, הדבר נובע מן הקושי ליישב בין ההשתקעות המלנכולית משהו שתוארה במשפטים הקודמים, לכושר ההמצאה, החיבור בין מחוות היסטוריות לאמירה חדשה ומקורית, ובעיקר ההומור והחן הניכרים בכל אחת מן העבודות בתערוכה העוקצנית אך שובת הלב.

הילה טוני נבוק – מקורות
גלריה נגא, ת"א
נעילה: 7.12.13

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"