כשחלומו של אדריכל נוף פוגש את מבטו הבוחן של יוצר תיעודי

"חלומו של אדריכל הנוף הוא להפוך פיסת קרקע לפינות מסתור לחלום"
(ליפא יהלום, מתכנן גן השלושה)

המוטו הזה מופיע על רקע דפי התכנון של גן השלושה פותח את סרטו של הבמאי התיעודי רן טל "גן עדן". כבר בנקודת פתיחה זו, ניתן ללמוד שלא מדובר בסרט על בני אדם או על דמות כלשהי אלא על נוף יפיפה שנוצר על ידי בני אדם בשנות החמישים של המאה הקודמת, מתוך מחשבה אדריכלית ומודעות על עיצוב פניה של הארץ הצעירה. סרטו של טל, שנוצר כשבעים שנה אחר כך, מלמד את הצופה כי כי הנוף ממשיך להתעצב גם כיום, ולא תמיד על פי השקפתם של מתכנני הגן, האדריכלים ליפא יהלום ודן צור, מתוך האינטראקציה עם המוני האדם הפוקדים את המקום בכל ימות השנה. הסחנה (או בכינויו העברי המקורי "גן השלושה") מתואר בסרטו של טל במשך ארבע עונות השנה, בסדר קצת אחר: קיץ, סתיו, חורף ואביב. כל עונה מביאה עימה את מבקריה השונים והמשונים שביחד מרכיבים את הפאזל הישראלי: ניצול שואה, צעיר תושב אום אל פאחם, תיירים מזרח אירופאים וגם ישראלים עם סיפור כואב – אב שכול, אישה מוכה שהצילה את חייה במו ידיה,  ושאר דמויות מרתקות. המשותף לכולן הוא הקשר הכמעט מיסטי שלהן למקום הזה, קשר עליו מרחיבות הדמויות בשמחה גלויה מול מצלמת הבמאי.

מתוך הסרט

הצילום האמנותי של דניאל קדם שואב את השראתו ממקורות רבים, הבולט שבהם הוא צילומי הדיוקן של הצלמת ההולנדית רינקה דיקסטרה ילידת 1959, המרבה לצלם צעירים על סף התבגרותם בבגד ים בתוך נוף מולדתם, כשהם מתבוננים למצלמה. הצילום של דיקסטרה, שהפך למפורסם בעולם כולו, רושם את הקשר של אנשים לנופיהם הטבעיים על רקע התפוררות אותו הקשר בעידן של גלובליזציה ושל עולם משתנה. יישום אותה העמדה על הנוף הישראלי מעלה סוגיות דומות אך גם שונות: מצד אחד אדריכלי גן השלושה ביקשו לעצב פינת חמד בטבע להנאת היהודים החדשים שהגיעו לארץ. הם תכננו אותו על פי מודל ייחודי של הארץ (כפי שמציין דן צור בראיון לרן טל "אנחנו לא אירופה"), וראו בעיני רוחם את הישראלים משתלבים בתוך הנוף. אך לא כך קרה. מסרטו של רן טל עולה קבוצה אקלקטית של בני אדם ששום דבר אינו מחבר ביניהם להוציא הקשר הכמו-מיסטי למקום. אך בין האחד לאחר נרשם סיפורו המדהים של המקום הישראלי, סיפור הנע ונד בין חורבן לתקומה, בין שמחה לשכול, כפי שניתן ללמוד מהגבר הישראלי המשחזר בפני המצלמה כיצד נבנה המפל בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, כשהמקום שרץ עכברים, וגם כיצד הובאו אבני הבזלת מבתי הכפרים הערבים הנטושים באזור בית שאן בעגלות מדי יום ביומו, לשם בניית הנוף המלאכותי של הגן.  בצד אלה נמצאים גם אנשים לא צעירים המספרים על אובדן יקיריהם במלחמות השונות שפקדו את הארץ הזאת, מי ברגש ומי באיפוק. משלל העדויות עולה תחושת החמצה: אדריכלי הנוף שביקשו לעצב את תפאורת המחר הישראלי לא הצליחו לשמור על טוהר העיצוב שלהם, ובני אדם הגודשים את גן השלושה בכל ימות השנה ממחישים עד כמה יכול הנוף להיפגע כתוצאה מאינטראקציה עם בני אדם מסוימים (או נכון יותר, בלתי צפויים, שהרי אדריכלי הנוף לא ראו בעיני רוחם את הישראלי החדש). ללא שום מילה על פוליטיקה, מצליח רן טל לייצר התבוננות כואבת במדינה שהמציאה את עצמה (ואת נופיה), ושנבנתה טלאים טלאים מתוך השכול והאבל של תושבי המקום הערבים שגורשו, אך גם של בניה הישראלים שנפלו במלחמות. על כן עדויות רבות משיקות לשכול כחוויה מכוננת של אנשי המקום. בסופו של דבר הסרט מעלה תחושה של החמצה לגבי פוטנציאל היופי שלא נוצל כמתוכנן.

דן צור – מתוך הסרט

עמדה זו בולטת במיוחד כאשר הבמאי מחליט לשחזר, בלי התראה מוקדמת (אך מתוך שמירה על עקביות במיזנסצנה), צילומי ארכיון בשחור לבן ובצע של הסחנה בתקופות עברו, אז נראו הישראלים איטיים יותר, מהורהרים יותר ותמימים יותר. סיקוונס הסיום החותם את עונת האביב מחזיר אותנו למציאות: המוני אדם רועשים נדחפים בשער הגן. ישראלים, תיירים ואחרים.

על רקע דימויים אלה מקבלת אמירתו של ליפא יהלום המצוטטת בראשית הסרט תפנית אירונית ומעט עצובה: מי יכול לחשוב על פינת מסתור לחלום כשהמולה שוטפת את הטבע? ובכלל היש עוד מקום לחלום?

מתוך הסרט

ביום שישי, 24.5.13, ב-10:00, יתקיים בסינמטק ת"א אירוע תחת הכותרת "געגועים לגן עדן". במסגרת האירוע יוקרנו סרטיו של הבמאי רן טל "גן עדן" ו"שיחה עם דן צור". לאחר ההקרנה תשוחח חוקרת הקולנוע יעל מונק עם הבמאי על חוויותיו ותובנותיו ביחס לנוף הישראלי שעלו במהלך העבודה על הסרטים.
האירוע מתקיים במסגרת כנס "קריאות בנוף הישראלי" של מכון ון ליר וסינמטק ת"א.

ד"ר יעל מונק מרצה במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה