"זמן/התנגדות" – תערוכה שאצרו יעל מסר וגלעד רייך במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון – מבקשת לבחון את מושג הזמן באמנות באמצעות פעולות המזוהות עם יומיומיות. זמן הוא מושא התייחסות שגור, ובמיוחד באמנות המושגית של שנות ה-70, אולם בניגוד לאמנים מושגיים רבים, מיוקו אונו ועד משה גרשוני, שהתייחסו לזמן במסגרת חקר טיבה של האמנות, "זמן/התנגדות" אינה מותירה את העיסוק בזמן במסגרת אמנותית-פנימית, ומבקשת להצביע גם על האופן שבו אמנות משתמשת בזמן כמרד, סירוב או הפניית עורף לקידוש הזמן ולייעולו. כיצד מתנגדים באמצעות זמן בימינו? בראש ובראשונה באמצעות ביטולו – כי אין דבר שהיצירתיות היצרנית של הקפיטליזם המאוחר אינה סולדת ממנו יותר מאשר אבטלה – אולם גם במתיחתו של הזמן, השהייתו והפיכתו לגורם פורע סדר, בפעולות החורגות מן השימוש הראוי ש"משטרי הזמן" המודרניים מעצבים עבור האדם.
"ה(התנגדות. י.א) המולקולארית אינה מתמקדת בהשתלטות על המדינה, אלא מוצאת את ביטויה בסדקים של חיי היומיום, במולקולות של צורות חיים", כותב על כך ג'ראלד ראוניג במאמרו המופיע במוסף מיוחד של כתב-העת "מארב" המלווה את התערוכה. "חציית הקווים פירושה שתנועות הרה-טריטוריאליזציה והדה-טריטוריאליזציה אינן חותרות ליעדים מוגדרים, הן אינן שואפות לבסס או להבטיח זכויות יתר. תחת זאת הן מחליקות טריטוריות וחורשות בהן תלמים ייחודיים בכך שהן חוצות דרכן". בקטלוג מדברים האוצרים בעיקר על התנגדות יומיומית בקנה מידה אישי, אולם כמה מהעבודות עוסקות גם בהיבטים קבוצתיים של הפעולה.
דליבור מרטיניז 1978 מדבר עם דליבור מרטיניז 2010 (פרט)
החוליה המקשרת בין הזמן המושגי והאמנותי לזמן הפוליטי מוצגת בעבודתו של האמן הקרואטי דליבור מרטיניז "דליבור מרטיניז 1978 מדבר עם דליבור מרטיניז 2010". בשנת 1978 צולם מרטיניז בן ה-31 כשהוא מפנה סדרת שאלות אל עצמו המבוגר. בשנת 2010 הגיע שוב לאולפן והשיב לשאלותיו של האמן הצעיר במתכונת של תוכנית אירוח. כאשר השניים "משוחחים", מרטיניז המבוגר שמח לבשר לצעיר שהוא עדיין בחיים, נוזף בו על כך שהוא עסוק ברושם שתיצור השיחה יותר מאשר בדברים שיאמרו בה, מתייחס לשאלה למי מהשניים שייכת העבודה, ומרגיע אותו שרעיון "קץ האמנות" שהטריד אותו בשעתו התברר כלא רלבנטי, שכן כל אמנות חדשה נוצרת על בסיס האמנות שקדמה לה.
"המשרד לרקמה תיעודית" הוא פרויקט מתמשך של והידה רמויקיץ' ואביב קרוגלנסקי. השניים מבקרים בערים ברחבי העולם ומזמינים את תושביהן לרקום, פשוטו כמשמעו, את מה שעל לבם. הסתירה הבסיסית בין מחאה ישירה ומתפרצת לבין אופיה האטי, העמלני והמיושב של עבודת הרקמה מאלצת את הרוקמים והרוקמות לברור, לחדד ולדייק את מסריהם, ובה בעת הופכת את הפעולה לחברותא היוצרת קהילה זמנית של אנשים היושבים יחד, משוחחים ומתווכחים על גבי יריעת בד.
בעבודה "השליח" עומד דניאל קיצ'לס במשך יום שלם על הר הצופים ומשקיף על הכפר עיסאווייה שלמרגלותיו כשבידו גיטרה חשמלית. בכל פעם שמואזין הכפר קורא למתפללים, עונה לו האמן בנגינה. סדר היום של המאמין המוסלמי המעוצב על-פי לוח זמני התפילה מעניק גם לאמן מסגרת זמנים מוגדרת התוחמת את פעולותיו, אולם מאחר שהמואזין אינו יכול לשמוע את נגינתו של קיצ'לס, בעוד שקיצ'לס יכול לשמוע את קולו של המואזין, הופכת הנגינה לביטוי מחזורי של כמיהה לדיאלוג ולא של דיאלוג ממשי. חוזה אנטוניו וגה מקוטלה יצר סחר חליפין מבוסס זמן. הוא ביקר בבית-כלא במקסיקו והתיידד עם אסירים. בתמורה לפעולות שביצע עבורם מחוץ לכלא (עריכת מסיבת יום הולדת לאמו של אסיר למשל), ביצעו האסירים פעולות במשך זמן זהה לזמן שהקדיש להם האמן. כך הפך הזמן לאמצעי תשלום חוצה גדרות.
פרט מעבודה של המשרד לרקמה תיעודית
שתי עבודות הופכות את ההליכה האטית לפעולת התנגדות. באחת צועד אוהד פישוף מרחק של 560 מטרים בשדרות רוטשילד בעיצומה של המחאה החברתית, בקצב של מטר בדקה (עבודה שמשחזרת פעולה דומה שביצע פישוף על גשר לונדון ב-2005), ובשנייה מופיע נביד נור כשהוא צועד באטיות מורטת עצבים בניסיון קומי שנכשל בכל פעם מחדש לחלוף על פני חיישני אור בחצרות אחוריות בברלין בלי להפעילם. אם אצל פישוף משמשת ההאטה כאמצעי מיקוד היוצר בועת זמן הטרוטופית בלב הכרך, אצל נור היא הופכת לאמצעי (כושל) לטשטוש והתחמקות המבקש לבטל את נוכחותו של הגוף וכך למנוע את סימונו כפולש.
שני מרכיבים מרכזיים הופכים את "זמן/התנגדות" לתערוכה קבוצתית טובה. האחד הוא מקבץ העבודות המוצלחות והמינון הלא-יומרני, והשני קשור בעובדה שבניגוד לתערוכות קבוצתיות רבות, יותר מאשר סימון מאולץ ומסכם של תופעה, "זמן/התנגדות" מציעה אפשרות. במקום לחשוב על אמנות דרך הפוליטיקה, מציעה התערוכה לחשוב ולעשות פוליטיקה דרך האמנות.
זמן/התנגדות – המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון
אוצרים: יעל מסר וגלעד רייך
נעילה: 27.7.13
פורסם בנוסח מקוצר ב"טיים אאוט"
