תרחיש אימים

20 תגובות על תרחיש אימים

אז מה אתה עשית שם?

אני מופיע פעמיים בטקסט הזה ואתיחס בקצרה.
הארוע לפני שנה היה, לפי הגדרה, במרחב הציבורי ליד שער שכם. תכליתו, כפי שנכתב, לספר סיפור. דרך החלוקה של חסה ומים נוצר קהל של אנשים סביבי שהקשיב ותרם סיפורים על מנהגים עתיקים בסיום צום ושל הולכי רגל. השפה היתה ערבית, העבודה היתה כמו עבודה בתוך המרחב הערבי.
הארוע השבוע היה שונה, מפני שהוא התקיים בגלריה. כמו בכל גלריה, גם אם תהיה בקו 16 בשכונת התקווה, יש קהל מסויים. האידיאל הוא שיבואו "כולם", אך הוא לא תמיד מתממש. השבוע כן הגיעו אנשים שהם לא מעולם האמנות, כי הזמנו אותם אישית במהלך השבועות האחרונים.
אפשר להזכיר את עובדות הניקיון "המבוגרות" או את המאבטח. אלו אלמנטים שנמצאים גם בבית אבות בחדרה. אלו אלמנטים שלא היו קשורים לעבודה, אלא לעובדת הימצאות הגלריה/עבודה בישראל. אלו תקנים שהמשטרה מכתיבה.
ואפשר להזכיר את בישופ. אני לא מומחה לתיאוריה של האמנות. אני משתדל להיות בצד השני. ובישופ אינה אורים ותומים. אך זהו טקסט שלה בדיוק על מעשה ה"אסתטיקה ההתייחסותית".

I would argue that such discomfort and frustration — along with absurdity, eccentricity, doubt, or sheer pleasure

—can, on the contrary, be crucial elements of a work’s aesthetic impact and are essential to gaining new perspectives on our condition.

השם קרן אריסון שמופיע במאמר כמה פעמים כנראה נועד להבדיל ולהצביע על העבודה עצמה. באותה נשימה, עבודה זהה לזו היתה מתקיימת תחת מוזיאון תל אביב או מוזיאון אחר והכותב יודע זאת.
אפשר להתנגד לאמנות בתמיכה פרטית ובמקביל לתמוך באמנות בתמיכה של ממשלת ישראל. זה ישמע מוזר, אבל זה הבון טון הישראלי.

בסופו של דבר, אם אנשים "נהנו" ואנשים אחרים "סבלו", אז היה שם משהו מעניין

OD פוסטמודרני. פחות מדי אמנות ויותר מדי שיח.

"היה שם משהו מעניין" – תמיד שאומרים לי את זה אני מתעצבן

שלמדתי בניו יורק כל פעם שהייתי שואל מישהו מה דעתו ולא היה לא מה להגיד הוא היה אומר "זה מאוד מעניין"

בהתחלה לא הבנתי מה זה אומר. עד שהבנתי שזה לא אומר כלום

אתמול התפרסמה בדיילי מייל כתבה על המועמדים לפרס טרנר. כותרתה היתה "כלב מת ומתופף כרות ראש: פרס טרנר שוב הגיע והשופטים מודים שהציבור ישאל 'האם זו אמנות?'" ממש מופת של ביקורת פופוליסטית שנועדה לרצות את הקהל ולומר לקוראים שהם צודקים, במקום להעלות כל נקודה מעניינת לדיון.

מה ההבדל בין הכתבה בצהובון הבריטי לביקורת שלך? הוא לא גדול. והקרבה ביניהם היא בהטפלות לשולי ובחוסר הרצון המופגן לתת לעבודות ו/או לאמנים צ'אנס להיות מה שהן מנסות להיות. ממש לא צריך להיות גיבור גדול כדי לקטול את רירקריט טיראווניג'ה. העובדה שקל לקטול אותו רק הופכת את המלאכה שלך למאתגרת יותר. (אגב, כל כך קל לקטול אותו שאתה חייב להשען על מישהי מיושנת ומשמימה כמו קלייר בישופ? גם אותה נורא קל לקטול–ליאם גיליק עשה את זה בצורה די מצמררת על המאמר על אסתטיקת יחסים [אגב, תחליט איך אתה רוצה לקרוא לזה בעברית ותשאר עם הגדרה אחת, אסתיטקה התייחסותית או אסתטיקת יחס. אני אשאר אם אסתטיקת יחסים] וכל חובבי האינטרנט עשו את זה אחרי המאמר שלה בארטפורום בספטמבר.)

למה אני מתכוונת בהטפלות לשולי? בזריקה של המאבטח, המנקה ושות'. גם אם כתבת "זהו העולם", עדיין בכוונה שתלת את הפרטים האלו בביקורת על מנת להשתמש בהם. אם חשבת שלא אלו הדברים החשובים בהקשר שאתה מנסה לתאר, למה כתבת את זה בכלל? הרי יש לך מגבלת מילים, אתה כותב את זה למגזין–משמע, זו היתה בחירה, ובחירה די חלשה.
אם אתה רוצה לבקר את הפוליטיקה של עולם האמנות, עשה בדיוק את זה. כתוב מאמר (צריך מאמר כזה) על צורות המימון באמנות הישראלית והשווה את זה למודל האירופאי (יש כל כך הרבה שיחות סביב זה, בעיקר בהולנד לאחר שתקציבי האמנות נחתכו שם), למודל הסקנדינבי (שהרי דוגמא מצוינת בשביל ארטפורט היא IASPIS), למודל האמריקאי (של תמיכה פרטית כמו קרן אריסון). כתוב! אבל אל תזרוק את זה בשתי שורות אחרי כל ה"ביקורת" שהיתה מניפולטיבית ולרגע אחד לא שקלה את עבודת האמנות כעבודה.

אם באמת היית רוצה לבקר את העבודה של חדד וטיראווניג'ה לא היית משתמש בתצלום חסר הכבוד של הזבל וכותב שזהו "פרט" מהעבודה. טיראווניג'ה אומר ש"קהל" הוא חלק מהמדיום שלו–תמונה של הקהל האוכל היא תיעוד של העבודה. ואם אתה מבקר את היכולת הפוליטית של עבודה כזו, תעשה מה שמבקר עושה–דבר על האם המטרה של טיראווניג'ה (לאפשר לשיח להתרחש) מתממשת בעבודה או לא. כל מה שסביב הוא סתם רכילות–ועל כן, מקומו בדיילי מייל.

עיתונאי משתמש בכח שלו כדי לתת לציבור הצצה אל מה שקורה באירועי אמנות. אירועים מהסוג הנ״ל מתקיימים וימשיכו להתקיים למרות הביקורת המופנית אליהם.
המצב בארץ קשה יותר, מוקצן יותר משום שיש מחסור בסצנה האלטרנטיבית. באירועי אמנות אשר אינן מקדשות את הסטרוקטורה הקפיטליסטית אלא מציעות פעילות המאפשרת התבוננות / הפסקה מהמצב הכלכלי-שיווקי הקיים.
רפרם חדד היה צריך להיות מסוגל לפעול באופן עצמאי ולא להיות תלוי בכסף פרטי.

תוריד את המילה אמנות, ותגלה שדווקא היה בסדר.

האירוע היה באמת בעייתי ודוחה במובנים מסוימים שיונתן אמיר ורונן אידלמן (בפייסבוק שלו) הצביעו עליהם בחדות ובאומץ, אבל אני חייב להגיד שגם די נהניתי להיות שם. היה שם משהו משוחרר יותר מפתיחות האמנות הרגילות והעצורות וגם משהו מהקסם של רירקריט שקשה להכחיש, גם אם הוא נובע היום ברובו מהסטאר-פאוור הבינלאומי שהוא מביא איתו ושישראלים תחת חרם שותים בצמא. בתור מי שרירקריט ובוריו היו חשובים לו בשנות האלפיים, חשבתי קצת וניסיתי להבין מה בעצם קרה שם. אולי זה היה סוג של אירוע היסטורי, שחזור פרפורמטיבי של שנות התשעים ותחילת המאה באמנות העכשווית, רגע של פרפורמנס חברתי-השתתפותי-אוטופיסטי שהגיע לתל-אביב המצורעת/קולית בדיליי הקבוע של 10 שנים אחרי התבססותו, כשהוא מותש מביקורת ומוצא מפלט במוסדות אמנות חסרי מודעות פוליטית החוגגים את הסדר החברתי הקיים. הביקורת של קלייר בישופ אכן חשובה ביותר בדיוק כי היא היתה צלצול השעון המעורר מהאוטופיזם של ניקולה בוריו, שעזר בזמנו לאירועי אמנות דיאלוגיים או חברתיים-לייט לחשוב על עצמם כמתקדמים מבחינה פוליטית אבל להיות חסרי משמעות או אפקטיביות במובן הציבורי העמוק. עבודות האסתטיקה ההתייחסותית לטעמי היו השלב המקדים למה שקורה עכשיו ואותו אני מכנה אמנות ציבורית חדשה. זאת האמנות שאכן עשויה מבני אדם והיחסים ביניהם אבל לא מסתפקת בקולקטיביות היפית תמימה או סימבולית אלא מבקשת לסמן קונפליקט, ליצור ויכוח ממשי, לקיים מו"מ על התנאים השוררים. פעולה במרחב ציבורי אגוניסטי, כפי שמציעה שנטל מוף. עבודה ציבורית מהסוג הזה חייבת לקחת בחשבון את תנאי הייצור של עבודת האמנות, כולל הבסיס החומרי המאפשר אותה, התנאים המוסדיים והפוליטים הרחבים שמייצרים את אתר העבודה, את סיטואצית הצפיה וההשתתפות וכו'. חובתה לאתר את הקונפליקט ולעבוד איתו. אחרי מוחמד בועזיזי, דפני ליף ופוסי ריוט, קשה להסתפק במשחק פינג-פונג, על האש וקריוקי. היה רגע שבו הנוכחים הוזמנו לשאול את רירקריט שאלה ואחרי תשובתו לשחק עם האמן פינג-פונג. אני שאלתי אותו "איפה אנחנו עכשיו?" בתקווה להכניס לסיטואציה משהו מהאמת של הקונקרטי, ונעניתי בתשובה הקונספטואליסטית והניו אייג'ית שהצביעה יותר מכל על נוסטלגיית הסיקסטיז שמזינה את סוג הפרקטיקה הזאת- "כאן". בכל מקרה, תמיד נשאר לקוות שאמני ארטפורט יתאגדו או יקימו קיבוץ עירוני, או שמישהו כבר יפתח סניף קטן של בנק הפועלים באחד הסטודיואים היפים שבמתחם.

יונתן, הפכת לצמחוני!!! מזל-טוב, היגע הזמן 🙂

זאת ביקורת משמימה שמתייחסת לזוטות-שומרים, מנקות ויחסי כוח. יש שאלה אחת–האם הייתה פה אמנות? האם התרחש הקסם של יצירה שמאירה פעולה יומיומית כמו ארוחה או פגישה או פתיחה באור היסטורי ועכשווי מיוחד, ממסגרת את הרגיל ומעניקה לו תשומת לב, רדי-מייד של יחסים שמגיעים לכדי נראות ותודעה? עזבו אותנו מייחסי-הכח בעולם האמנות (זה נכון לכל עולם, כמו שרפרם אומר), עזבו אותנו מתסביך הנחיתות הנרקיססיטי של תל אביב (כמה ריקריט אוהב אותנו?), ומחוסר המודעות של ארטפורט (ברור מאליו, כל מי שמשתף פעולה הוא משתף פעולה). האם היתה כאן אמנות? האם היתה טרנספורמציה של טבע לחומרי תרבות? techne בשביל היוונים, אמנות חיים?
אני לא הייתי ןאני רוצה להבין, עומר מתקרב לתשובה אבל התגובה שלו היא עדיין אדיאולוגית. אני שואל איך הייתה החוויה? השאלה הליגיטמית היחידה היא האם התרחשה עבודת אמנות?

הדיון פה מזכיר לי שיר שכתבתי אחרי שנכחתי בפתיחה של ארטפורט שנה שעברה:

אפשרות יציאה
האשה הכי עשירה בישראל ישבה בצד
אמרו לי שהיא לובשת מכנסיים בצבע ירוק בקבוק
אבל הם היו בצבע קרם
גם הסינרים של המנקים האתיופיים היו בצבע קרם.
זאת היתה המסיבה שלה
המסיבה שהיא שילמה עליה
לטובת האמנות. כל האמנים היו יפים
ובמיוחד יאיר ועיניו הכהות,
הגישו אוכל אכלנו פיתות
קטנות רכות ממולאות
חתכו לנו פירות קרים
שתינו יין ושמפניה, למברוסקו
אכלנו גם תפוחי אדמה.
ספרתי עשרים אנשי ביטחון
שהביטו חלול
לעושר היה מראה אחיד
ראיתי איך הכסף
מצפה בני אדם מבפנים החוצה.
האשה הכי עשירה ישבה בצד
והסתכלתי בה ולא אמרתי לה:
שלום, אני תהל, בואי נדבר
על חלוקה מחדש של הכסף.
מישהו היה אמור להתפשט ולצרוח
מישהו היה צריך לצרוח
אבל הפה היה עסוק בלעיסה
ואף אחד לא רצה להקריב
את מה שנראה לרגע כמו אפשרות יציאה מהעוני

רועי ברנד, כשאדם בעל עמדת כוח בממסד (כן, אתה) בא ואומר דברים בסגנון עזבו אתכם מלדבר על יחסי כוח, בואו נדבר על חוויה או על ״השאלה הלגיטימית היחידה ( …0-:) האם התרחשה עבודת אמנות?״ זה לא רק נשמע רע- זה פשוט רע.
אם לא די בעניין המטריד שכל אדם שהזכרת בתגובה שלך זכה בציון
(מצטער יונתן, אתה בתחתית. עומר, יישר כוח, למרות שאידאולוגיה לא תביא אותך לשומקום!)
האפשרות היחידה שהצעת לדיון היא שאלת המי בפנים ומי בחוץ? מה אמנות ומה לא?
עזוב את זה שאין ספק שזאת ההצעה הכי מבאסת ומשעממת בארץ (ובשטחים הכבושים),
ההצעה-דרישה שלך מסרסת כל אפשרות לדיון מעמיק על המימד הפוליטי ביצירה או על הקונטקסט שבו היא נוצרת ומוצגת.
נסיגה לדיון חווייתי-פורמליסטי-א פוליטי בסגנון ״אני חדש בעולם אבל מרפרר לתרבות קלאסית״ היא סוג של התממות שאינה מאפשרת קיום שיח החורג מהפינג-פונג הבינרי שבו יש רק אפשרויות מהממות או מעפנות, נכונות או שגויות, ממוסדות או פשוט לא קיימות.
נראה לי שהנקודה מובנת… אז בקשר לשאלה שלך ״האם התרחשה עבודת אמנות?״ לפי הדיווח של יונתן, נראה שבהחלט כן אבל מעפנה!

לא הייתי באירוע אך לפי התיאורים והתגובות כאן ואלו אשר שמעתי מחברים שכן היו הרי שהיה פה אירוע חזירי/בזבזני/רהבתני נוסף שמנסה למתוח את גבולות הדיבור על מה זו אמנות וגם זה לטובה. מובן שבעבורי אירועים כאלו הם חסרי משמעות ומקוממים אבל אני עדיין חושב שיש להם חשיבות גדולה ולו רק מעצם העובדה שהם מטפלים בשאלה מה זו אמנות ומעלים ומגלים את הכוחות שפועלים בעולם האמנות ואשר בדרך כלל פועלים (בנק הפועלים) במחשכים…
חוץ מזה זה מעניין שאם בוא הקיץ תמיד ישנה מגמה של תערוכות יומרניות ועלובות שמתלווה אליהן כתבות אמוציונליות ותגובות רותחות, בכדורגל קוראים לזה עונת המלפפונים. אני אוהב את זה מכיוון שגם בריקבון בכעס ובעליבות יש יופי. מעבר לזה ולעניין הרי שאני לא רואה מקום ב2013 לאמנות מהסוג החזירי/שוביניסטי/ניהליסטי/דקדנטי הנ"ל ואין לי צורך באירועים כאלו שיאשרו לי שוב עד כמה עלובים הם בני האדם וכמה כסף יש לשרי. לסיכום: מי שהלך לאירוע ותמך בו בנוכחותו, אשמתו, מי שכתב על האירוע, שוב אשמתו ומי שמגיב אשם גם כן בעיסוק בכלום והצטופפות לצד חבריו… (גם אני, ברור)

תודה על התגובות.
רפרם,
ההבחנה שלך בין מימון ציבורי ומימון פרטי כלל אינה מופיעה בטקסט, ולאור היסטוריית הכתיבה שלי על מוזיאון ת"א ההשוואה דווקא אליו תמוהה. כך או כך, ואפילו מבלי להתייחס להבדל העקרוני בין כסף מהמדינה (אמנים הם שותפים במדינה) לכסף פרטי, בשני המקרים אני לא חושב שצריך לשלול על הסף אך גם לא לקבל כמובן מאליו, אלא לבחון כל מקרה בפני עצמו.

א.ג,
יש הבדל בין כתיבה אקדמית לכתיבה עיתונאית. בוריו כתב על אסתטיקת היחסים ספר שלם ובישופ ענתה לו במאמר של 30 עמודים. הביקורת הנוכחית נכתבה לעיתון ובגרסתה המורחבת יש בה 727 מילה (כולל הכותרות). יחד עם זאת בניגוד לדברייך, אני חושב שלמרות שמדובר בטקסט קצר הוא כולל התייחסות גם לעקרונות הכלליים של עבודתו של טיראווניג'ה, גם למאפיינים הספציפיים של העבודה הנוכחית, וגם לאופן בו החולשה הכללית של האמנות שלו פוגעת בעבודתו ב"ארטפורט".

מכל מקום אני מסכים עם שני סעיפים בתגובתך: ראשית, צריך להשתמש בנוסח אחיד (אסתטיקה התייחסותית או אסתטיקת יחסים). תודה על התיקון.
שנית, לא הייתי צריך לתאר את תצלום שאריות הגריל כ"פרט" מהעבודה. זה באמת לא ענייני ולא מכבד, ובעקבות הערתך תיקנתי זאת.

רועי, בהתכתבות הקודמת ביננו טענת שתערוכת בדיחות על שלוש הדתות המוצגת בירושלים אינה קשורה לפוליטיקה ולזהויות אלא להופעה החזותית של טקסטים, והפעם אתה טוען שהשאלה הלגיטימית היחידה ביחס לעבודה היא האם היתה פה אמנות, או במילותיך "האם היתה טרנספורמציה של טבע לחומרי תרבות".
מעבר לעובדה שאני חושב שאנחנו לא חיים באותו כדור, השאלה אם זו אמנות או לא אמנות היא בעיני שאלה די משעממת. בוא נצא מתוך הנחה שזו אמנות, ולו רק בגלל שהוצגה כאמנות ונעשתה ע"י אנשים שמכנים את עצמם אמנים, ועכשיו אפשר לשאול שאלות כן מעניינות כמו מה האמנות הזו עושה, איך היא עושה את זה, מה זה אומר ואת מי זה מעניין. ופה אני חושב שהבעיה אינה קשורה ב"בחוסר הרצון המופגן לתת לעבודות ו/או לאמנים צ'אנס להיות מה שהן מנסות להיות", כפי שכתבה א.ג, אלא בעובדה שאחרי כל הססמאות, הברברת, ההייפ ואבק הכוכבים הבינלאומי, כשבוחנים את העבודה מגלים שזו אמנות שמסתפקת במועט, ולא מועט במובן המאופק, המתומצת או הנזירי, אלא מועט במובן העצל, הלא מתפתח, דל המשמעות והמרוצה מעצמו, או במילותיו של רפרם עצמו: "אנשים "נהנו" ואנשים אחרים "סבלו", אז היה שם משהו מעניין".

לפני עשרים שנה אולי אפשר היה להתייחס להצעה האמנותית הזו כאל חידוש שמפנה את המבט לאסתטיקה אחרת ויוצר יחסים חדשים בין האמנות לקהל, אולם אחרי 20 שנות פעולה, ביקורת ודיון, עבודת האירוח של טיראוואניג'ה מצטיירת בעיני כמאנייריזם גמור הנאחז בססמאות נבובות הנעות על הציר שבין נאיביות לאופורטוניזם.

אנסה להתיחס בקצרה לכמה דברים.

עוז, לגבי המילה מעניין. או התרחשות מעניינת או מאתגרת. אני מצטער שהיא מעלה בך כעס. מקווה שיהיה בסדר בהמשך.
בובי. אני לא "תלוי" בכסף פרטי. אני נעזר בכסף פרטי בעשר שנים האחרונות. ולצערי גם בכסף ציבורי. הלואי והיה לי כסף ישן מההורים והייתי עושה אמנות מגניבה. אני עושה גם עבודות עניות. גם כאלו שמקבלות מימון מקרנות. גם מהמיסים התוניסאיים וגם מהישראלים וכן, גם מכסף פרטי. ואני שמח לקבל כסף ממי שיש לו, כדי לממן עבודות שלי. זה עדיף בעיניי מאשר לקחת כסף ממי שאין לו.

ובכללי, מעניין שארוע שמשתמש בארבע גזיות, שולחנות פינג פונג ועל האש על מיטות סוכנות משומשות זוכה לתואר בזבזני וחזירי. אני מנחש, שוב, שמדובר באכסניה המארחת ולא במהות עצמה.

יש עבודה, היא מתיחסת לקהל. היא פועלת בשדה המקומי. מגיעים להשתתף בה (עם דגש על להשתתף) כ-500 איש. חלקם יוצאים מזועזעים, בגלל המעטפת. חלקם כועסים כי היו עובדות ניקיון. חלקם כועסים כי לא היה מספיק אוכל צמחוני (!) וחלקם כועסים על כך שאמנות נעשית מכסף פרטי. חלקם מגנים, חלקם נהנים, לחלקם היה מעניין (סליחה על השימוש במילה הנוראית הזו. שוב), כי זה עורר אצלם שאלות שקשורות ליחסי כוח בעולם האמנות. בעבודות כאלו אתה לא מסתכל על הנראטיב מבחוץ, אתה חלק ממנו ובאותה מידה אתה גם מתבונן במבט ביקורתי על מה שקורה (וזה ציטוט של פיליפ פרנו).

צאו רגע מהמשקפיים המרובעים של מי שילם על הגזיות. אני הייתי מאחורי כל הסיפור ותאמינו לי, זה כמעט ארטה פוברה. כמות האנשים הפכה את הארוע למה שנדמה לכם שהיה. זהות האנשים. ההתנהגות שלהם. אם הם שיחקו או לא שיחקו. אם הם ישבו והקשיבו לצחוק של מרגרט או בחרו מערימת החולצות דוקא חולצה בערבית. כי זה מגניב להם. אלו הפרטים, הקהל.

לא העובדה שהמשטרה ביקשה שיהיה מאבטח בארוע ולא העובדה שמישהו ניקה אחריכם.

מיותר כמו מרבית התערוכות במסעדות. פינג פונג אני מעדיף לשחק במקום שקט, בידיים נקיות.
ומדובר צה"ל נמסר: חלק מתושבי טול כרם כועסים כי החיילים ניפצו להם את הבית, אחרים כי לא הביאו להם מספיק מים, והיו גם תושבים שהודיעו שעדיף שאת המופע ינהלו אנשי גולני ולא הצנחנים. היתה כאן טרנפורמציה של טבע לתרבות. יחי האמנות!

אה, ויונתן, אתה בעל הבית, אל תעצור ב 727 מילים. סע. יופי של טקסט.

כשאני קורא ביקורת אני מעונין להבין איך זה מרגיש להיות שם, איך אפשר להבין את העבודה, במיוחד כאשר אני עצמי לא הייתי שם. לשמוע על השמירה והניקיון לא תורם לי להבנה. אני כמובן מסכים שיש משהו ראוותני ובעייתי בקונטקסט של התצוגה, אבל את זה אני יודע עוד לפני שקראתי את הכתבה. אני רוצה להבין מה התרחש, לא רק דעה של מבקר על כך שהיה "נורא" לראות את הפערים בין הקהל לעובדים ובין שני אלו להנהלה.

חשוב לדבר על יחסי הכח אבל זה לא תחליף לביקורת אמנותית. ואין צורך לאמר את מה שרובנו מסכימים עליו במילא. אני שמח שיש לנו הזדמנות לייצר דיון על הדרך ההגמונית למדי ולטעמי השטוחה מאוד שבה מדברים על אמנות בישראל העכשווית.

לענין הקשר בין האסתטי לפוליטי: רנסייר מדבר על החלוקה מחדש של החושי. אני לא בטוח שאני מבין אותו עד סופו אבל לפי הפרשנות שלי הוא מתכוון לכך שלפני שיש לנו עמדות פוליטיות מזוהות, יש עולם של התנסויות או חוויות שמתחלק ללא משים לטוב ורע, מושך ולא מושך, מענין, חשוב, מצחיק, מזעזע, דוחה ועוד. יש תחומי רגש ויש תחושות גוף ותודעות קטנות שמקשרות ביננו מבלי שנשים לב ושלאחר מכן מתנסחות ומתקבעות במערכי כח ויחסים פוליטיים. אם אני זז קצת בכסא האוטובוס שעולה מישהו "אחר" או שאני מרגיש בנוח עם מה שאני מזהה כדומה לי, אלו הן תגובות טבעיות שכבר מקדדות דעות פוליטיות ויחסי כח עוד לפני ששמתי לב. עבודות אמנות מגלות את המימד הזה, מחוץ ומקודם לפוליטיקה הרגילה. אמנות, ולא רק התיחסותית, מראה לנו איך אנחנו מתנהגים, מה אנחנו תופסים כחשוב, מצחיק, יפה וכו. ואצל ריקריט- איך אנחנו מתארחים, אוכלים, ישובים, משחקים, עם מי ולמה, מתי ואיך. אנחנו מגלים את עצמנו כיצורים חברתיים. אנחנו לומדים ערכים מהגוף ומהחושים. לכן לאמנות תפקיד פוליטי. אבל זה באמת לא באותו עולם שיונתן מדבר עליו.

אני מקווה שלא נוותר על התפקיד החשוב הזה כדי לסמן עמדות בפולטיקה שרובנו מסכימים עליה. צריך להעמיק.
במובן הזה, הייתי רוצה לשמוע התייחסות לתפקיד האמן כמחולל טרנספורמציה חברתית, לאפשרות לקחת פיסת חיים כרדי-מיד, לרצון של ריקריט ללמד אותנו איך לא לעשות שום דבר (כלומר לא לייצר אוביקט או להשתתף בכלכלה של תצוגה) ובכל זאת לייצר שינוי. זה אולי הצליח ואולי לא, אבל חשוב להבין מה העבודה יכולה לעשות, מה התרחש בפועל, ואיך הקונטקסט תרם או מנע את האקט האמנותי.

מעניין איך ולמה? הסבר נמק ופרט

" לא לייצר אובייקט או לא להשתתף בכלכלה של התצוגה", כל פעם שאני שומע את המשפט הזה אני נחרד (-: זה הרי מופרך לגמרי שלא לומר שרלטני. בטח כשהפעולה נעשית בחצר של הגביר או הגבירה.
מי שלא רוצה אובייקטים שילך להופעת מחול או לערב שירה. אמנות טיבה ויופייה ביצור והצגה (דרך הייצור נוכח נפקד וכו) של אובייקט ובקשר ובמגע בחומר כמו שהיה מזה 5000 שנה (ואף יש בזה ממד מיסטי) ובאשר לכלכלה? הרי שכל פעולה גוררת אחריה פרסום קטלוג צילום חתימות על צ'קים וכו שזה כבר כלכלי וכו… מעבר לזאת לאמן אין שום תפקיד מוגדר (בזה יופיו מעמד האמן הוא הרי אקסטריטוריאלי…)ומי שמחפש לו תפקיד לא אוהב אמנות נקודה. זה גם בסדר או לא שולל שאמן יהיה מעורב חברתית ובעל רגישות חברתית או שעבודותיו יהיו בעלות אופי חברתי אך זה אינו הכרח נהפוך הוא. כמובן שאמנות יכולה להיות בכל מדיום אפשרי וגם אוויר סאונד אור הם מדיומים ועדיין לפי המשל שכל מדיום אפשרי, אזי למה לא להסתפק בציור פיסול וידיאו צילום סאונד בכדי לדבר לספר. ההתרחבות האינסופית לפעולות בעלות אופי שלקוח ממחוזות התיאטרון וכו משולה לסופר שיחליט לרקוד ויקרא לזה ספר… זה אולי נחמד קונספטואלית אבל גם נראה לי כמו ירייה ברגל. אני חושב שבעידן בו החומר מאבד את משמעותו לטובן גלים שמעבירים למסכים תמונות יש לשמוח שעדיין נותר בנו קשר קדמוני וחייתי לחומר ולפיזיות של הגוף ולא לחגוג פיאסטות של בשר ופינגפונג ולקרוא לזה אמנות, כי זה לא… ואני מסייג את כל מה שכתבתי ומזכיר שהמזגן התקלקל אצלי ונגמרו לי הכדורים, תודה