המוות מתבונן בחזרה

נבלמתי מול הציור הזה. ממש כך. בזמן ביקור בתערוכתו הרטרוספקטיבית של נפתלי בזם "הולך ושב" במוזיאון ת"א, נעמדתי מולו מופתע בלא רצון להמשיך. לאחר סיבוב באולם חזרתי אל הציור להתבוננות נוספת. הרגשתי כאילו הציור לופת את גרוני. לא הכרתי אותו קודם, וביציאה מן התערוכה שמתי לב שלמרות שלל העבודות היפות המוצגות בה, הציור הבודד הוא כמעט הדבר היחיד שאני זוכר.

במוקד הציור "הגנת רמת רחל" שוכב פגר פרה הפוכה על גבה. מאחורי הפרה מסתתר חייל האוחז רובה המכוון למרכז, ובאופק הפתוח נראית קבוצת בני אדם מטושטשת. יתכן שאחת הדמויות המרוחקות נושאת דגל כלשהו, אולם לא ברור במי ובמה מדובר. הפרה שרועה בפישוק רגליים כששק חלב זקור עטינים, ענקי וסגלגל בולט מבטנה. שק החלב הוא הפרט הבולט ביותר בציור. בניגוד לבטן הפרה השדופה החושפת סימני צלעות, הוא נפוח כבלון ונראה שתיכף יתפקע.

נפתלי בזם – הגנת רמת רחל, 1954. שמן על בד, 89/116, ת"א. אוסף פרטי

בזם צייר את "הגנת רמת רחל" בשנת 1954, שש שנים לאחר הקרב הקשה על הקיבוץ שנערך במאי 1948. הציור אינו מבוסס על זכרונותיו של הצייר, שלא לחם בקרב זה או בכל קרב אחר במלחמה זו, ואכן אין בציור פרטים מזהים מיוחדים. רק כותרתו ממקמת אותו בקרבות 1948 בפאתי ירושלים. "זיכרונו" המצוייר של הקרב מזכיר פחות קרב קונקרטי ויותר ציורי קרבות, ובראשם ציור ה"גרניקה" של פיקאסו. "גרניקה" מופיעה פה בשתי צורות. האחת קשורה לחיתוך הקווי והחד של הפרטים ולתנוחת הפרה המתה, המזכירה את איבריהם המעוותים של בעלי החיים ובני האדם בציורו של פיקאסו. השנייה קשורה לנקודת המבט של הצייר, שיותר מאשר תיאור של ניצחון או הפסד מבקש להביע את רוח האימה והסבל הכללי של הסיטואציה, את הבשר המרקיב והקורבנות התמימים.

בעיני זה ציור מבעית – מבעית יותר מרוב ציורי המלחמות והפגרים שאני מכיר – והבעתה שהוא מעורר אינה נובעת רק מן הנושא המצוייר אלא גם ממערכת המבטים הנוקבת שהציור מחולל. שלוש עיניים בוהות מתוך הציור, ונדמה שכולן מכוונות אל עבר הצופה. עינו של החייל החודרת דרך כוונות, עין קנה הרובה הפונה קדימה, ועינה של הפרה המתה שנותרה פקוחה. כך לא פחות משהצופה מתבונן בציור, הציור מתבונן בצופה.

בזם נחשב לצייר ציוני ומגוייס מרצון גם כשהוא מביט בנעשה בעין ביקורתית. אוצרת התערוכה רותי אופק ממשיכה במגמה זו ומתארת את הציור "הגנת רמת רחל" כ"מציג את הלוחם העברי הנועז, שלא נכנע וחזר וכבש את רמת רחל שוב ושוב". בזם כנראה לא יסרב לפרשנות זו. "התחלתי לפני הרבה שנים לקחת את נושא ישראל, גם ארץ ישראל וגם עם ישראל, למוטיב עיקרי של העבודה שלי", "הצטרפתי לשומר הצעיר ולקיבוץ הארצי, ציירתי על החקלאות ועל התעשייה ועל הפועלים ועל הימאים. רציתי להשתייך", הוא מצוטט בקטלוג התערוכה. ויחד עם זאת נדמה שבמקרה זה צמצום פרשנותו של הציור להתגייסות ציונית מחמיץ את רוחב הטרגדיה שהיטיב לתאר. אני מניח שבכל ציור של מלחמה ו/או של פגר בעל חיים יש משהו מטריד, אולם ב"הגנת רמת רחל" חוברים המטענים הללו לתמונת אימה אוניברסלית. הצופה מתבונן בציור המוות, והמוות מתבונן בו בחזרה דרך עינה הפקוחה של הפרה ודרך כוונת הרובה.

יש סכנה בהפיכת תמונת קרב לאוניברסלית, ובמיוחד – ובניגוד ל"גרניקה" – כשהדבר נעשה ע"י המנצחים. "המלחמה – שבעטיה התרחש אותו רגע ספציפי של אלימות – נושלה לחלוטין מכל מימד פוליטי", התייחס לתופעה ג'ון ברג'ר במסה "תצלומים של סבל". "התמונה הפכה עדות למצב אנושי כללי. היא אינה מאשימה איש ואת כולם"*. בזם, אני חושב, אינו נופל בפח הזה. השילוב בין וויתור על פרטים ציוריים שיעניקו לציור זמן ומקום, למבטים החודרניים היוצאים מן הבד, מוביל להנכחת אימת המלחמה כגורם חי שאינו מסתפק בתיעוד היסטורי של אכזריות ופחד שחלפו, אלא מופעל ישירות על הצופה כאילו היה גם הוא, ברגע זה ממש, חלק בלתי נפרד מן הקרב, ולא בהכרח בצד המנצח.

* ג'ון ברג'ר – תצלומים של סבל, 1972. בעברית מופיע ב"על ההתבוננות", הוצאת פיתום, 2012. מאנגלית: אסתר דותן

נפתלי בזם – הולך ושב
מוזיאון ת"א לאמנות
אוצרת: רותי אופק
דצמבר 2012-אפריל 2013

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"