מרב שין בן אלון: רק ביום האחרון של 2012, כשהעלית את העבודה האחרונה והודית לכל מי שתמך בך בשנה הזו, התברר לי שעקבתי אחרי פרויקט מובנה שהוצג במשך שנה בפייסבוק. האם הצהרת על הפרויקט? היה מניפסט שליווה אותו מראש?
פיטר מלץ: "לפני ינואר 2012 החלטתי שאני הולך ליצור פרויקט של שנה, שבו אתחייב, במהלך כל יום ב-2012, לרשום עבודה ולהעלות אותה לפייסבוק. ההצהרה הייתה כלפי עצמי וכלפי האוצרת של גלריית הקיבוץ, יעל קיני, מתוך כוונה שבתחילת 2013 אציג תערוכה של כל העבודות בגלריה".
איך הגדרת לעצמך את המסגרת לפרויקט?
"התחייבתי בפני עצמי שבכל יום אצייר ציור אחד בלבד ואעלה אותו בשעה קבועה – ב-22:00, לפייסבוק, והגבלתי את עצמי לעבודה בגודל של 50X70 – אחרי חישוב של שטח הגלריה, הגעתי למסקנה שזה הגודל האידיאלי כדי שהציורים יתפסו את כל החלל ויהיו תלויים ללא רווחים ביניהם".
מה עניין אותך כשיצאת למסע הזה?
"אני רואה את עצמי כאמן שעוסק בתיעוד. במקרה הזה סִקרן אותי לראות איך ייראו העבודות ביחס שבין הפורמט הליניארי של פייסבוק, שבו רואים עבודה אחת כל פעם, לבין האפשרות לראות שנה של עבודה נדחסת לתוך חלל אחד".
מחוויית המעקב שלי עלתה בי תחושה שמדובר בקבוצה מאוד מגוונת ואקלקטית של עבודות, ממש כאילו אתה כל יום מתחיל מההתחלה. מעניין אותי לדעת איך בחרת מה לצייר והאם הפורמט של הפרויקט שינה את צורת העבודה שלך.
"זה היה עבורי פרויקט מדהים, הרפתקה מטורפת שאפשרה לי המון חופש סגנוני. עסקתי בנושאים שנעו בין האישי ביותר ועד תגובות לשדה האמנות והחברה הישראלית. בתוך התהליך נוצרו גם מיני-סדרות, כמו המיני-סדרה של המתכונים של אמא שלי או המיני-סדרה של זיכרונות מהשירות שלי בעזה. בתחילת הדרך היו לי יותר רעיונות מאשר זמן: הייתי מתכנן במהלך היום ומצייר בערב; בהמשך, אחרי שהתרוקנתי, נהייתי קשוב לָרגע. יש ימים שהיו לי רעיונות ויש ימים שלא היו לי, אבל העניין החשוב הוא ההתמדה. מצד אחד, הפורמט של הפרויקט שחרר אותי כי לא היה לי זמן לצנזר ויכולתי להתפרע כמו שלא עשיתי שנים, ומצד אחר הוא גרם לי לשייף נושאים שעסקתי בהם בעשור האחרון. בנוסף לכך, הרגשתי שאני משתפר כצייר כי עבדתי כל יום והיד נשארה 'חמה'".
יש לי הרגשה שדווקא מכיוון שהגבולות של הפרויקט היו כל כך ברורים, הם חייבו אותך להעמיד בשאלה גבולות אחרים – כמו איפה מתקיימת העבודה על הפרויקט.
"אף על פי שיש לי סטודיו, לצורך הפרויקט הכנתי לי סטודיו נייד – ארגז גדול שיכולתי לקחת איתי ולצייר במהלך היום. במהלך השנה הזו הייתי עשרה ימים במרוקו וגם שם המשכתי להעלות דימויים בעזרת וויירלס במדבר".
מה היה התפקיד של פייסבוק בסיפור הזה?
"פייסבוק היה מסגרת שנועדה לחייב אותי: כל יום, באותה השעה, העליתי תמונה. זה היה כמו זמן שידור. בתחילת הדרך היו מעט לייקים ולא ידעתי איך להגיב לזה; עם הזמן גיליתי שיש קהל שגדל ומחכה לציור ושיש קהילה אמיתית בתוך פייסבוק. התגובות חיזקו אותי, ויותר מכך, הרגשתי שיש פוטנציאל לתצוגה מצוינת על בסיס יומיומי. הבנתי שיש לי קהל שלא בהכרח היה מגיע פיזית לראות את התערוכה בגלריה".
איזה יחס יש לך ללייקים?
"יש איזו קלות בהתמכרות ללייקים, ואני מודה שרציתי את החיבוק הזה. באיזשהו שלב, למרות שהתחלתי לזהות את הטעמים, השתדלתי שזה לא ישפיע עליי וניסיתי לשמר את הדרך שלי, בין שיאהבו אותה ובין לא".
היו הפתעות?
"כמעט בלתי אפשרי לעצב בהתאם לדעת הקהל. היו עבודות רבות שחשבתי שהן טובות אבל לא זכו לתגובות, לעומת עבודה אחת שזכתה לתגובות נלהבות ואין לי מושג למה".
מה עשית בְיום שאתה יודע שהעבודה לא הצליחה לך?
"ההתחייבות הביאה אותי למקום חזק שלי כאמן; היא חשפה את האמת ש'לא כל יום זהב', אבל שכל יום הוא עמידה שלי מול החברה והתרבות. זה תהליך שמשנה את כל התשתית הביקורתית, כי השאלה שאתה עומד מולה היא לא האם עשית עבודה טובה אלא האם תצליח לעשות עבודה כל יום".
אתה בטוח שיש צורך להציג את זה? אולי זו תערוכה שכבר הוצגה?
"בתערוכה זו תהיה מכה ויזואלית אחת, ויש הבדל בין חוויה וירטואלית לפיזית".
מה שמרתק בעיניי בתצוגה בפייסבוק הוא האופן שהיא חושפת את ממד הזמן בתהליך, שזה משהו שלא תמיד זוכים לראות אותו. בדרך כלל, כשרואים תערוכה, רואים את העבודות הטובות ביותר בתהליך, אלה שעברו סלקציה. בנוסף לכך, אני חושבת שיש מקום לאמירות קטנות אשר צריכות במה קטנה, ושהפורמט של הרשת החברתית נותן להן זכות קיום שבפורמט אחר לא הייתה לו הצדקה. אפשר לומר שהפרויקט נתן מסגרת שהוציאה אותך במירכאות מ"בדידותו של האמן בסטודיו"?
"כן. הפרויקט חיבר אותי לרצון לפעול בקהילה שרואים אותי בה ושאני שייך אליה ומגיב אליה. התייחסתי לדברים שקרו בעולם בזמן אמת – יצרתי דימוי שהיה תגובה למשהו ופרסמתי אותו. אובדן המרחק מזמן היצירה לזמן התצוגה, ואובדן המקום של הרפלקסיה של 'לתת לציור לנוח', נתן לי חופש. יכולתי להיות בכאן ובעכשיו".
הפרויקט שלך ופרויקטים נוספים מאותו סוג יוצרים בעיניי מהפך מפתיע באופן שבו אנחנו, כאמנים, משתמשים בדימויים וחושפים אותם. בעבר שמרנו שלא יעתיקו מאיתנו ועכשיו קורה בדיוק ההפך: דימויים נחשפים תוך כדי תהליך. אם בעבר הקטלוג היה יוצא עם התצוגה או אחריה, עכשיו קורה דבר הפוך – החשיפה של "אחד ביום" ברשת, הופכת להיות התערוכה שהתצוגה בגלריה היא הקטלוג שלה.
"נכון. עכשיו, אחרי שסיימתי את הפרויקט, פתחתי דף בפייסבוק שמרכז את כל 365 הרישומים ונקרא 'מתחת לפני השטח': facebook.com/UndercurrentPeter?filter=2".
מה קורה ביום שאחרי?
"השבועיים האחרונים בשנה הקודמת היו מאוד קשים: הרגשתי שאני במרתון וסיימתי עם הלשון בחוץ. אבל האינרציה עושה את שלה ואני עדיין 'רושם' לעצמי בראש מדי יום. ב-7.3 נפתחת התערוכה בגלריית הקיבוץ ולאחר מכן אני מתכנן להתחיל בפרויקט חדש".
עקבתי אחר הפרוייקט באדיקות, וחשוב להוסיף, בהקשר של הפייסבוק כ״קהילה״: זה כמובן לא נכון: החשיפה בפיסבוק היא אלגוריתם. ״הקהל״ של הרישומים משתנה בכל יום ( גם בהתאם לshare-ים) וגם לליקיים. זה רחוק מקהילה אורגנית באותה מידה אפשר גם היה לשלם כסף לפייסבוק כדי לחשוף יותר או באופנים מסויימים, לא?
דניאל יהל
| |העניין כאן הוא לא החשיפה לכשעצמה וגם לא באילו אמצעים היא נעשית, אלא האופן שחשיפת העבודה בזמן אמת משפיעה על תהליך העבודה של האמן, מחלחלת לתוכו ומשנה אותו.
מרב שין בן-אלון
| |גם אני עקבתי אחרי הפרוייקט של פיטר, והוא ממש חסר עכשיו.
זה נפלא כשיד וראש טוב מחוברים יחד עם ההומור והצניעות של פיטר. כבוד!
מירה צדר
| |מירב- בסדר, אבל את כותבת ״האופן״ שבו האמן חושף את עבודתו לקהל.
האופן כאן הוא הפייס בוק. לפיטר יש כמה וכמה בלוגים וגם כמה אתרים.
גם הם מזמנים חשיפה בזמן אמת אם ירצה של עבודותיו – למשל לעוקבים ב rss.
כאן הבחירה בפייס בוק הייתה שרירותית- לא כך? ( מתוך אשליה שהיא יוצרת קהילה ).
חשיפה בפייסבוק משנה את תהליך האמן באופן ״פייסבוקי״. תמיד היו הזדמנויות וצורות שונות בהם חשפו אמנים
את אחרי הקלעים שלהם בצורה שחלחלה לעבודה שלהם ושינתה אותה.
דניאל יהל
| |נראה כמו עוד השפעה מ'נאה דורש'
נירית
| |