הוכרזו שמות הזוכים/ות בפרס שרת התרבות

גלעד אפרת, גיא גולדשטיין, רענן חרל"פ, ורדי כהנא, נירה פרג, יוסף קריספל, קרן רוסו ופיליפ רנצר זכו בפרס שרת התרבות והספורט בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2012.הפרס בשווי כולל של 400 אלף ש"ח, נועד לאמנים מצטיינים מגיל 35 ומעלה. כל אחד מהזוכים יקבל פרס כספי בשווי 50 אלף ש"ח.
בוועדת השיפוט של הפרס ישבו האמן צבי טולקובסקי, האוצרות עדנה מושנזון ותמי מנור-פרידמן ועידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד התרבות והספורט. תערוכה משותפת לכלל הזוכים בפרסי משרד התרבות בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2012 תוצג במוזיאון אשדוד לאמנות במאי  2013.

להלן נימוקי השופטים לפרס שרת התרבות והספורט בתחום האמנות הפלסטית 2012 ופרטי התקשרות של האמנים הזוכים.

גלעד אפרת
יצירתו מעלה אל שיח האמנות העכשווית שאלות המתעמקות בשפת הציור ובייצוגי הנוף כמרחב גיאופוליטי המכונן זהות ותודעה. שיטת הציור הייחודית שפיתח אפרת יוצאת מן הדימוי הצילומי ומבוססת על כיסוי הבד בשכבות צבע מונוכרומי, מן הבהיר לכהה, וחשיפת הדימוי באמצעות גריעה ומחיקה בסמרטוט. בדרך זו הוא מנסח שפה דיאלקטית הבוחנת יחסי צילום וציור, פני שטח ורבדי עומק, הסתר וגילוי, פירוק והרכבה. עבודותיו העוברות לסירוגין בין הנוף לדיוקן, מציגות מסות ציוריות על תולדות הזמן והזיכרון – ההיסטורי, הקוסמי והאנושי-אבולוציוני: מאתרים ארכיאולוגיים בנגב לערים חרבות באירופה, ממרחבו הצחיח של מחוז ילדותו בבאר שבע אל מדבריות הירח והמאדים, מדיוקן עצמי תחת מעטה צבע אל דיוקנאות קופים חרוצי קמטים. כך, הופך בידיו לוח הציור לתל צובר שכבות של עדות ומחיקה –  גל-עד לביוגרפיה אישית ולהיסטוריות מקומיות.

גיא גולדשטיין
גיא בוחר להפעיל מערכות מורכבות להעמידן כנתון פונקציונאלי שכמובן מתעתע בנו באי יכולתו לתפקד ולספק את עוצמת האשליה. הנתון הגבולי בין דימוי קונקרטי שאינו הדבר האמיתי הוא "נוסחת הפלא החושי" המפעיל את יצירותיו. שימוש בפסולת טכנולוגית ואביזרי צריכה מוכרים ויומיומיים מגוונים אינה עומדת בסתירה עם תחושות פיתוי ויופי המסיט את דרכי ההתבוננות של הצופה לרבדים אסוציאטיביים לא צפויים. עבודותיו הן שילוב של עבודת כפיים נבונה המאתגרת עזובה, זיוף, ופסולת, לנוכח הצבה בוהקת ומנוכרת המתקיימים בעימות מתמיד ובאים להעיד על זמניותה של הציוויליזציה שבה אנו חיים.

רענן חרל"פ
חרל"פ הינו אמן השוקד שנים רבות על ניסוח עיצוב והגדרת שפתו האמנותית. דרכו שקולה ואינה נחפזת ,מכלול יצירתו לכאורה נהיר לקריאה אך עיון מעמיק יותר מגלה את מורכבותה. שימוש בחומרי גלם ראשוניים בעלי נוכחות זנוחה ומונוכרומטית, שימוש חוזר בחומרים מכילי משקעים וצלקות הם חלק מהפאטינה האופיינית לעבודותיו. השפה צורנית ארכאית לכאורה עמומה ומהודקת, מרכיביה מושתתים על צמצום וטיפול עמלני שקול, ויתור על החומר העודף ו"קילוף המיותר". רענן מציע פירוש ייחודי לפעילויות וטקסטים שמקורם  בתרבות "אמנות ענייה" ומאתגר אותנו לפתח דרכי התבוננות לנוכח הפירושים הלא קונבנציונליים ויצירות  שביסודן ההיגיון הפיסיקאלי משובש ובכך משתנה  ההקשר ההיסטורי  הישיר המאפשרת יצירה קשובה ומחוברת לרוח זמן עכשווית.

ורדי כהנא
הצילום של ורדי כהנא מתמקד בדיוקן האישי והמשפחתי ומביא אל שיח האמנות הישראלית הארות על נרטיבים ביוגרפיים וזהות היחיד בקבוצה. במיזמים עצמאיים ארוכי שנים מלווה כהנא ועוקבת  אחר מושאיה: אישים וגיבורי תרבות, בני משפחתה הענפה, בוגרי תיכון המתגייסים לצבא או דרי מעון לילדים מוגבלים. מאלבומים קבוצתיים אלו נבנה בהדרגה ארכיון של  "דיוקן ישראלי" רב-פנים. לציון מיוחד ראויה הסדרה "משפחה אחת", המגוללת רומן גנאולוגי מצולם, שראשיתו בתצלום אמה ושתי אחיותיה, ניצולות אושוויץ, והמשכו בתיעוד כל צאצאיהם ומשפחותיהם לאורך ארבעה דורות, בישראל ומחוצה לה. המגוון והשונות של התפצלויות השושלת הופך את עץ המשפחה למפת מולדת מרובת קואורדינטות וצמתים – בין טיפוסים, יישובים, אמונות ואידיאולוגיות. יצירתה של כהנא מקיימת דיאלוג עם מסורת צילום הדיוקן החברתי מראשיתו ומעניקה לו תוקף ביקורתי עכשווי. סדרתה האחרונה "שדות ראייה" –  תוצר מסעותיה כצלמת במשלחת של רופאי-עיניים מתנדבים  –  מדגישה ביתר שאת את ייעודו של הצילום כמדיה חוצה גבולות ותרבויות, המאירה את משפחת-האדם בהבזק של חסד ואמפטיה.

נירה פרג
במהלך שנות עבודתה משכללת נירה פרג בהתמדה את השימוש שלה במדיום הווידיאו תוך שהיא בוחנת וחוקרת את כל טווח אפשרויותיו. היא מצליחה ליצור תואם בין התכונות המהותיות של המדיום לבין השימוש בו  ככלי לביטוי אישי, פרי התבוננות סקרנית  במציאות, המשקף קונפליקטים תרבותיים, דתיים ופוליטיים. בעבודה אחר עבודה היא פורצת  את גבולות המרחב והזמן, נושאים שהם במוקד יצירתה.
את עבודותיה, שבכולן יש ממד טקסי, חזרתי,  אפשר לתאר  כיצירת אמנות כוללת, כמעט במובן ההיסטורי של המושג. יש בהן דימויים מרהיבים, חזקים ופואטיים, תיאטרליות, קונפליקט דרמטי, פס קול מקורי וכוריאוגרפיה. כך למשל בעבודת הווידיאו "67 קידות", (2006) התנועה החזרתי של הפלמינגוס בגן חיות בגרמניה, המלווה פס קול של יריות שמניע אותן לפעולה, ב"שבת" (2008), תנועת הדמויות המזיזות מחסומים לסגירת השכונות החרדיות בירושלים  המלווה בפס קול המעצים את קולות גרירתם וכך בפעילות הרוחשת בהר המנוחות בירושלים ב"שמור בחיים" (2009/2010),  כמו גם  ב"מלנכוליה" (2009), בכוריאוגרפיה של מצלמה הנזרקת מגגות, מסתחררת בחלל ונוחתת בקול רעם בחצר אחורית תל אביבית.
אף כי נקודת המוצא ליצירתה היא תופעה או אירוע, פרי התבוננות משתאה במציאות, מלאכת העריכה, חיבור פס הקול וההצבה בחלל הופכות את עבודתה ליצירת אמנות  הנמנעת מהתיעוד הדוקומנטרי, מפרקת את הרצף הנרטיבי  ומעצימה את המתח שבין הממשי לסימבולי. יצירתה זוכה לעניין רב בעולם והיא נכללת באירועי אמנות בינלאומיים חשובים.

יוסף קריספל
מזה כעשור שנים מתפתח הציור שלו כשפה אישית רבת תעוזה, שמבעה מטריד ומושך כאחד. נושאיו הרבגוניים חושפים עולם אנושי יצרי, המטלטל בין תחושת קץ ואסון לבין תשוקה אל יופי וריגוש. קריספל משתמש בדימויים מן המוכן, הנדלים מאינוונטר אקלקטי של מקורות ורפרודוקציות ובהם ספרי אמנות, אנציקלופדיות, איורי ילדים, חוברות פורנוגרפיה ואתרי האינטרנט. במרחב אינדכסלי זה, המשקף עידן של עודפות והצפה ויזואלית, מתאפשרים מפגשים חוצי גבולות והיררכיה – בין הנשגב לארוטי, התמים לאלים, המתורבת לפראי, הטקסי לפרוזאי. כמורה הבקיא בתולדות האמנות גיבש קירספל סגנון ציורי משלו המקיים שיח עם מסורות הציור האקדמי והמודרני. תמונותיו עשויות במחוות חפוזות ונזילות צבע, באפקטים של תאורה וצבעוניות חריפה וטעונות בוטות ישירה ופאתוס תיאטרלי. ברוח הרומנטיקה והאקספרסיוניזם מונעת עבודתו מדחף האֶרוס, היצרי והיצירתי, למול חרדה קיומית ואימת האינאונות של האמן.

קרן רוסו
יצירתה האינטנסיבית של קרן רוסו, הכוללת רישומים, עבודות וידיאו, מיצבים מורכבים וכתיבה, ניזונה ממקורות  מדעיים ופסיאודו מדעיים. יצירתה נוגעת בתחומי ידע רבים – תולדות האמנות הוויזואלית, סוגות שונות של ספרות וקולנוע, פסיכולוגיה וקרימינולוגיה. היא מתמרנת בעבודותיה בין עולם הידע הרציונאלי לבין תופעות אי רציונאליות, מיסטיות וחוויות על חושיות. הם באים לביטוי  ביצירתה כשווי  ערך בהיררכיית הידע, באופן המציג את סוגת הסרט המוקומנטרי במיטבה   כך, גם הצופה הספקן ביותר  משתכנע בקיומן של תופעות כגון  זו המתוארת בסרטה בעירה אנושית ספונטנית (2000), בערכים  ובמושגים הנכללים באנציקלופדיה תרמיקה (2004), שערכה, ובמיצב – תערוכה, צפייה מרחוק, פרויקט מחקר מתמשך ( הוצג ב-2011), הבודק את אפשרות יישומה של פרקטיקה מנטאלית, שהומצאה על ידי ה-CIA, למטרות צבאיות בזמן המלחמה הקרה, לעשייה אומנותית ולחקירה של אנרגיה יצירתית. לעומת זאת בעבודותיה הדוקומנטריות , כגון עבודת הוידיאו כלכלת עודפות (2005) , יתקשה הצופה להאמין כי המראות הצבעוניים  המרהיבים אינם אלא תיעוד מסע של מצלמה בתעלת ביוב עירונית או בקיומה של הדמות גיבור איש החפרפרת (2008), ופעילות החפירה התת קרקעית האובססיבית שלו בלונדון. בעבודת הווידיאו אקסטרנשטיינה, (2012), שצולמה באתר עתיק המשמש עד היום לפעילויות טקסיות  מיסטיות  שונות, בא לביטוי מועצם טשטוש הגבולות  והחיבור המושלם  בין אמת לבדיה,  בין הרציונאלי לאי רציונאלי, בין מציאות לפנטזיה,  בין העולם הממשי לבין עולם האמנות.

פיליפ רנצר
אמן רב תחומי, בעל כתב יד אמנותי בשל, בעל יכולת נדירה לחיבור ושיבוש בין המדיומים השונים. בעל תבונת כפיים ואלתור מבריק בונה סיטואציות לקוחות משולי החוויה האנושית. אמירתו שנונה ומתחדשת ועניינה בחיבור הדק בין אקטואליה מקומית זהירה והצלבתה עם סימפטומים חוץ מקומיים צבועים בגוונים טבולים בגעגוע וזיכרון ספק אוטוביוגרפי ספק קולקטיבי. נושאיו לוקחים אותנו למסע תיאטרלי מעט הזוי – שם המשחק "עילגות  אלגנטית ותעתוע". "שחקניו" חסרי זהות ברורה זמן או שפה. מכלול יצירותיו מאפשר חוויה רחבת היקף הן פואטית והן ויזואלית.