סתיו מלאכותי

עבודותיה של שחר יהלום יוצרות תנועות בזמן. זו תופעה שהולכת ומשתכללת, מהמוביילים העתידניים והקור הניאוני-אפוקליפטי שהציגה בעבר, עבור דרך המיצב "ארץ פטל" שהוצג בשנה שעברה בתערוכת הגמר של פרס גוטסדינר, וכלה בתערוכתה הנוכחית ED, המוצגת בגלריה נגא. אם המוביילים, שנשתלו כאובייקטים עתידניים בהווה, תיפקדו כסמל של זרות הנובעת מתנועה, המיצב תיאר את תנועת הקריסה כתהליך המשכי המחדיר להווה את אימת אסונות העבר כתודעת הרס שריר וקיים. בעבודה החדשה, לעומת זאת, יהלום כבר אינה מדמה תנועות בזמן או מסמלת אותן, אלא יוצרת תנועות כאלה הלכה למעשה.

שחר יהלום – אינקובטור (פרט)

האובייקט המרכזי בתערוכה הוא אינקובטור גדול שבתוכו עץ דולב צעיר הצומח בעציץ פלסטיק. הדולב הוכנס לקירור לקראת התערוכה והוא מוחזק בתנאים מבוקרים. המכשיר מעט נמוך ממידותיו של העץ, ולכן הוא נאלץ לעמוד כפוף כשענפיו מתקשים להימתח בין יריעות הפלסטיק השקופות. שרוול כסוף שנמתח לרוחב הגלריה מזרים אוויר קר מן המזגן לתוך האינקובטור, קוביות קרח מונחות בעציץ ומצננות את שורשי העץ, תאורה קרה בוקעת ממנורה חזקה ולבנה שהוצבה מעל ראשו, ושעונים דיגיטליים מפקחים על הטמפרטורה, הלחות והאור בכל שעות היממה. התוצאה היא סתיו מלאכותי. הדולב – עץ מקומי נפוץ – מגיב לחילופי העונות המהונדסים והופך לזר בארצו. עליו הירוקים מאדימים, מתייבשים, מתקמטים ונושרים על רצפת האינקובטור הלבנה, יריעות הפלסטיק מכופפות את הענפים, וחרף זרימת האוויר התמידית נוצרת תחושת מחנק. המכשיר תומך החיים הופך בעבודה זו למחולל של קמילה מחזורית.

העץ באינקובטור הוא העבודה המרכזית בתערוכה, והמעניינת ביותר בה. בנוסף תלויים על קירות הגלריה רישומי עיפרון קטנים, ליליים וסמיכים. באחד נערה אוחזת חתול בזנבו, באחר היא לכודה בסבך צמחי, בשלישי חתול מתבונן בהשתקפות של ירח ועוד. רישום נוסף נוצר ביציקת גבס על פיסת עץ מפוחם, ואחר, גדול ממדים, נוצר באמצעות מכונת קעקועים שחרטה את הדימוי ע"ג משטח סיליקון. במרכז החלל ניצבת קוביית קלקר מפוררת חלקית. קלקר מפורר מופיע גם בקומה השניה, לצד סרט וידיאו קצר ותזזיתי שצולם מחלון חדר מתים, כשלרגע מגיחים לתמונה יריעת ניילון וקצה ראשה של גופה.

שחר יהלום – רישום

השילוב בין תיעוש לטבע ובין מראה מלוטש לנגיעות ידניות, בין הסטריליות של האינקובטור לחומריות העכורה של הרישומים והטיפול הגס בקלקר ובצילום החובבני, וההנגדה בין סמלים מובהקים (הקובייה הלבנה המתפוררת, העץ הדועך) ובין צורות עבודה (פיסול וצילום חומריים ואימפולסיביים מול רדי-מייד ממוחשב, רישום ילדותי ומהיר מול מיצב מתוכנן), מציגים אוסף אסטרטגיות לטיפול אמנותי ומעניקים להצבה מראה של תרגיל בהקמת תערוכה מושכלת ומשוכללת. אולם מכלול האסטרטגיות – רישום, קעקוע, יציקה, צילום ושבירה ידנית, כולן טכניקות שונות של הותרת חותם, בין אם בצורת שרידים ובין אם כדיווח של עדי ראייה – אינו מתגבש להצהרה עקרונית הבנויה מסך מרכיביה, והוא נותר כאוסף אקראי של ניסיונות מגירה שהוצבו לצד העבודה המרכזית. גולת הכותרת נותרת האינקובטור – מטאפורה של מעשה האמנות כפעולה המבוססת על בידוד המציאות בתנאי מעבדה והסטתה מרגעיה הצפויים והמובנים מאליהם. הבעיה בעבודה נובעת מן העובדה שגם אם האמנית מבינה את אופני פעולתה של יצירת אמנות, היא מתקשה להציע מהלך שחורג מהדגמה סמלית שלהם, או לפחות הצבעה על עצם הבעייתיות הנובעת מן האפשרות להדגים מהלכים באופן דידקטי וסכמטי שכזה. כפועל יוצא מכך, המובן מאליו בעבודה אינו רק הרגע האקלימי והמטאפורי שהוסט ממקומו, אלא גם עצם ההסטה המבוצעת כמו על סמך מתכון מוצלח אך ידוע מראש לתערוכת אמנות עכשווית. הסטייה בתערוכה, אם כן, אינה אלא פרוורסיה בגרסתה הקלינית, המצוחצחת והמודעת לעצמה – תצוגת תכלית קלישאית של יצירת אמנות כאובייקט אוטונומי שאינו מסוגל לייצר חריגה מן הסדר הקיים, אך מצביע על העובדה שאמור היה לעשות כן.