גן הבטון

אם טרם ירדת לשורש הדבר, מה תופס אותך בעקשנות של פרד ביצירתו של שיבץ כהן, הנה הצעה לא בלתי סבירה: זה היופי. הדבר הנעלה באמנות; ובתוך הכאוס הנוכחי שלה, שיבץ מבין זאת באינסטינקט. יצירתו מורכבת, רבת פנים ולפרקים אוקסימורונית, ועם תועפות של אופי; אך לא פחות, היא תזהר ביופייה, תפיץ יופי לעולם.
כך היה עם קיר הזהב המזרח-תיכוני שפנה לרחוב בתל אביב של מטה, באחת מיצירותיו האחרונות, וכך הוא עם רישומי משטחי הגרפיט האינטנסיביים המונחים לפניך. ובמקרה של שיבץ, שטוח הוא הכי עמוק, עמוק ללא קרקעית. נשוב לזה עוד מעט.

שיבץ כהן – מתוך התערוכה

לא בלי קשר, שיבץ הוא רומנטיקן. לכן הוא קושר את כל הכבודה שכאן, תחת השם המתוחכם והטעון "גן הבטון"; תנוח דעתך, אפילו גרגר אבק-בטון אחד, לא ילכלך את כתונת הערב שלך; אך נפשית, ננעלת לשעה קלה בין כתלי הגן. איאן מקיואן מסר גרסה אלמותית ומסעירה ומטלטלת בספרו הראשון, ולאחריו הפליא לתרגמו אנדרו בירקין לתמונה וקול. סיפור התבגרות קונטרוברסלי ומטאפורה פלסטית מדהימה; ואצל שיבץ, בסה"כ, קווי מתאר דומים: ראשית דבר במקטעי ביוגרפיה פרטית מאד, אירועים, רגעים, תמונות; ויצירה שתבשיל לבסוף. הכותרת הזו מאפשרת לו להקיף משהו גדול, משהו של תרבות רחבה ממנו, מסיפורו. אבל הוא רומנטי בעוד המון מובנים. יצירתו מונעת מסקרנות ותשוקה ענקיות, נחשול של תשוקה וסערה, וזה ברור וחשוף לעין כל, מבלי לגרוע פסיק ממראית העין המאופקת.

אם כך נפש, אבל בה-במידה גם גוף. זה מן המפורסמות. וגם זה רומנטי וממיס לבבות. האמן הוא ספורטאי, ממצה את תכלית יכולת גופו. כוח פיסי, תנועה, יד חזקה. רישומי הגרפיט דורשים כושר ומאמץ רב ומלאכה סיזיפית וממושכת. אצל רובנו, ובעיקר אצל שיבץ, זה בין האמן לבין הקיר. ובמרווח בניהם, כל הקלישאות נכונות.

והחומר והחושים. הבטון ברקע, בסיפור המסגרת, בתודעה. אתרי הבנייה וההתרחשות בהם, עובדי הבניין, יציקות הבטון הנוזלי לתוך המסגרות הגיאומטריות. "גן הבטון" המונומנטלי של מקיואן (ספר כיס שאונו מונומנטלי), הוא רק אחד מיצירות האמנות שתיארו את הנראטיב הזה… ספרים, סרטים ובעיקר אינספור גשרים ומבנים כבירים במאה העשרים, ברטולד לובטקין, לה קורבוזייה, לואי קאהן, הארכיטקטורה הברוטאליסטית וכל הרוק הכבד הזה – בתבל ובישראל. וכאן זה כמובן גם טעון לפרקים בהיסטוריה מקומית, צבא ושכול.

שיבץ כהן – מתוך התערוכה

שיבץ הוא פסל-רשם או רשם-פסל. לשני המדיומים תמיד נוכחות חזקה. ויותר מזה, מעניין ונדיר, כיצד שיבץ מציב את הרישום בפרונט, ככוח חזק לפחות כמו הפיסול. קלאסי: הרישום הוא לרוב ריקוע לתצורה פיסולית; הפסל הזעיר מהדהד לרישום אינטנסיבי; ותמונת הוידאו – מראה נוכחות פיסולית ורישומית. הכל כרוך בחוט שני אחד ללא התחלה/סוף, וגם הנך, הצופה, לכוד כאמור בסבך הרשת. אמנות שמקורה בתשוקה גדולה, תגבה מידה של תובענות.

הגרפיט, מעשה היד, נוכחת כאן מאסיבית: נוכחות מכתרת, סוגרת, כמו ארכיטקטורה. שחורים ואפורים וצללים, אבל גם גוון כסף וזוהר ואור; ייסורים ובצידם תשורה, אפלה ועימה חסד. עומק ומעמקים ותהום עכורה וגם מראה שטוחה ואטומה, זוהרת במתינות. והצורה והחומר לובשים ופושטים מלבוש אחר בכל פעם: פסל-אובייקט ברונזה ארגמני-זהוב מושחר, "קצה חוט 6" (חוט בנאים המשמש במקור למדידה ולמתיחה-ליישור קו), מין פסל-תכשיט רישומי, או סרט וידאו המראה ראש פנס-רחוב מאיר בעלטה בצהוב חיוור, אליו נמשכות להקות חרקים (יתושים, פרפרי עש) החגות סביבו ורוקמות ורושמות רישום. תן/י דעתך אודות מנעד גווני המונוכרום האלגנטיים והאניגמטיים שצרף שיבץ; ואגב כך, אני מהרהר באמנות שגדלנו עליה, וחושב ששיבץ הוא פרשן מקורי ומרהיב ומרחיק-ראות למינימליזם האמוציונאלי של ג'יימס לי ביירס וריצ'רד סרה: פרשן, רוצה לומר, גם במובן של פרש כנפיים.

ובשלהי היום, שיבץ משתווה עם היקום: חומר, מסה וכובד-ראש; לצד קורטוב קיטש ופופ. כמו מתעמל אולימפי מיומן בתום ביצוע התרגיל שלו, הוא נוחת מהמכשיר מאוזן להפליא.

טקסט נלווה לתערוכתו של שיבץ כהן "גן הבטון" בגלריה ג'ולי מ. יולי 2012