התערוכה "מבט אינסופי" המוצגת כעת במוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית מציגה כיוון מחשבה עכשווי מאוד ונוגעת בשאלות של זהות. מכאן כוחה של התערוכה, אך גם חולשתה. "מבט אינסופי" מציגה דיוקנאות שצייר האמן היהודי איזידור קאופמן (1921-1853) הנחשב לאחד מחשובי ציירי הפורטרטים היהודיים של המאה התשע-עשרה. התערוכה המשתרעת על פני שני חללים במוזיאון ממשיכה באופייה את תערוכת הקבע התזזיתית של האמנות היהודית המוצגת במקום. אגב, לעומת הדחיסות שאפיינה את תצוגת הקבע של המוזיאון בעבר, מסתבר שאוורור החלל עושה לתצוגה רק טוב. הפורטרטים של הצייר המפורסם מוצגים יחד עם יצירות אמנות עכשווית וחפצים אותנטיים מאוספי המוזיאון ומהשוק המקומי – במגמה לייצר ביניהם דיאלוג מפרה.
איזידור קאופמן - ציור (מתוך התערוכה)
החפצים המוצגים בחלל הראשון של התערוכה מייצרים מעין חדר בבית יהודי-אירופאי בן המאה התשע-עשרה או תחילת המאה העשרים, כשציורי דיוקנאות הנשים מופיעים כחלק ממכלול תרבותי של התקופה. לעומת "חדרי תקופה" המוצגים דרך קבע במוזיאונים, החלל הזה לא עוצב רק בכוונה לדמות חדר תקופתי, והוא מכוון לנסוק מעבר לכך ולייצר מטאפורה להווייה הניבטת מהעבודות של קאופמן. מבחינות רבות העיצוב מזכיר את העבודה "חדר מגורים" של האמנית מאיה ז"ק (עבודה שזיכתה אותה בפרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב). על פי זיכרונות שעלו בראיונות שונים שקיימה, שחזרה ז"ק בהדמיות מחשב שנוצרו לצפייה במשקפי תלת-ממד חדרי בית יהודי בברלין משנות ה־30.
בהתאם לרוח מסורתית גם בתערוכה זו מתקיימת הפרדה (אך לא הדרה) בין נשים לגברים. החלל הראשון של התערוכה מוקדש לפורטרטים של נשים, ואילו החלל השני מתמקד בדימויי גברים. באחרון מוצגות בין השאר יצירות מופת המתארות את בנו של האמן כשהוא מדגמן לבוש יהודי מזרח-אירופאי מסורתי.
אף שהתערוכה נראית במבט ראשון כגדושה לעילא ולעילא, בהקשר של קאופמן עצמו היא למעשה מינורית מאוד ומציגה בפועל רק 11 עבודות של האמן (כולם מאוסף משפחת לנדאו). ובכל זאת מדובר במעט המחזיק את המרובה. חשיבותה של התערוכה מתחדדת על רקע העובדה שמלבד כמה יוצאים מן הכלל, בתצוגות הקבע של המוזיאונים הגדולים בארץ, האמנות היהודית הריאליסטית של המאה-התשע עשרה נופלת בדרך כלל בין הכיסאות. לרוב היא אינה מוצגת כלל – אף שעבודות שכאלה נמצאות באוספי המוזיאונים. דומה שהסיבה (או התירוץ) לכך היא שממבט רטרוספקטיבי וכולל – עבודות מעין אלה אינן נחשבות ליצירות מופת של התקופה. גם אם בעבר הוצגו עבודותיו של מוריץ דניאל אופנהיים (1882-1800) בתצוגת היודאיקה במוזיאון ישראל, בתצוגה החדשה במקום נפקד מקומן, ורק רפרודוקציית ענק של אחת העבודות שלו מופיעה כרקע לתצוגה.
השילוב בין חפצי היודאיקה לציורים של האמן קשור לא רק לאזכורם של המלבושים בציורים, אלא גם לעובדה שקאופמן שערך מסעות ורשם את החיים היהודיים בפולין, אוקראינה וגליציה, הביא עימו חזרה לווינה חפצי יודאיקה ומלבושים יהודיים וצייר אותם בסטודיו שלו בפרטי פרטים. הבגדים שהביא הולבשו על מודלים – לא פעם בני משפחתו. בתערוכה מוצגים פורטרטים של אשתו, בִתו ובנו כשהם לבושים במלבושים מסורתיים מזרח-אירופאים. חיבור מרתק ומרגש הוא הצבת מה שנראה כחלק ממעיל לספר תורה (בכיתוב שבתערוכה עצמה כתוב שמדובר בפרוכת), ששימש בעצמו רקע לאחד הדיוקנאות (דיוקן פליפ בן האמן, שמן על עץ, 1911).
איזידור קאופמן - ציור (מתוך התערוכה)
בד בבד עם המבט החומל והאוהב של האמן נדמה כי אפשר לזהות בעבודות גם מבט מוקסם שאולי אף מכוון להציג את העולם היהודי המזרח אירופאי כאקזוטיקה לעני זרים. מבחינה זו – כאז כן עתה – היצירות של קאופמן מעלות שאלות בהקשר של זהות יהודית והיחס למסורת בתרבות המשתנה הרף.
יש משהו דידקטי ואולי אף מתלהב יתר על המידה בחיבור בין חפצי היודאיקה מאוסף המוזיאון לדימויי המלבושים שמופעים בעבודות של קאופמן. הדבר זועק "קלישאה" כאשר מעל דמות החובשת שטריימל בציור – נתלה בתערוכה שטריימל ממשי, או אל מול ויטרינה בה מוצגים ציורים ותצלומים עכשוויים של פורטרטים של חרדים שצוירו על ידי חרדים וחרדיות בוגרי המוסד החרדי לאמנות "אמן". הרוח הזאת מוחרפת כאשר בטקסט שבתערוכה מסבירה האוצרת את הדברים כך: "נקודה מעניינת להתבוננות היא עד כמה הדמויות הגבריות דומות מאוד לגברים בני ימינו השייכים לקבוצות חרדיות וחסידיות…".
בנוסף, מעבר לתהייה האם מדובר בדמויות אותנטיות או בדמויות שמדגמנות – עולה התהייה הן לנוכח חלק מהציורים העכשוויים והן מול עבודותיו של קאופמן. ספק רב אם העבודות הללו באמת מוסיפות משהו מעבר לעובדה ידועה שרבים האמנים (החרדיים) העוסקים גם כיום בציור בז'אנר האקדמי הישן. ובכל זאת התערוכה החיננית מציעה למבקר הזדמנות נדירה למפגש עם יצירותיו של אמן יהודי חשוב שעבודותיו לא מוצגות בד"כ במוזיאונים בארץ, מה גם שרוב היצירות המוצגות בתערוכה לא מופיעות בקטלוגים של התערוכות החשובות שהוצגו לאמן ברחבי העולם.
מתוך תערוכת הפריטים האנטישמיים
לצד התערוכה של קאופמן מוצגת כעת במוזיאון גם תערוכת חפצים, כרזות, קריקטורות, פסלים, ציורים ותחריטים אנטישמיים מאוסף פיטר ארנטל. זהו ככל הנראה אחד האוספים המקיפים ביותר בתחום, אך מטבע הדברים רק חלק קטן ממנו מוצג בתערוכה. חבל שאצירת התערוכה לא לוותה במחקר מעמיק ובטקסטים נלווים שהיו יכולים להפוך אותה ואת הקטלוג שלה – למשמעותי יותר. מול הדמויות הנאצלות ויפות התואר שצייר קאופמן עולה דמותו המעווותת והשטנית של היהודי כפי שעוצבה ברוח שנאת ישראל. דימויים אנטישמיים מעין אלה יוצרו בעבר לא פעם גם במרחב היהודי עצמו (אלפונס לוי למשל), והם מטופלים מחדש באמנות היהודית העכשווית שמציעה בהקשר זה לא פעם מבט קומי או ביקורתי המונגד למבט הרומנטי והנוסטלגי שהציע איזידור קאופמן.
"מבט אינסופי: ציורי איזידור קאופמן בתערוכה הקשרית"
מוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית על שם וולפסון
אוצרת: נורית סירקיס-בנק
