משבר אנרגיה

אליעזר זוננשיין, שתערוכתו "גנרטור" מוצגת כעת בגלריה זומר, הסתנן, פשוטו כמשמעו, למרכז עולם האמנות המקומי בסוף שנות ה-90, בזכות ליצנות חתרנית ואינפנטילית בעת ובעונה אחת. הוא היה אז בוגר טרי ואנרגטי של המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל. לא היו לו קשרים, אך הוא קלט שלסצנה יש חוט שדרה פריך והיה לו מספיק אומץ כדי לתפוס אותה בביצים. הצד החתרני של מעשיו בא לידי ביטוי בהחדרת יצירות לתערוכות קבוצתיות שהוצגו במוזיאון ת"א, ואילו הצד האינפנטילי היה העבודות עצמן – יציקות חרא מגבס, רובי צעצוע ששמות מותגים מופיעים עליהם ופסלי פוסט-פופ גימיקיים וקלישאתיים נוספים. אם להסתננות הראשונה לתערוכה איש לא שם לב ובפעם השנייה העבודה התגלתה והאוצר איים בפנייה למשטרה, בפעם השלישית כבר התבקש זוננשיין ע"י האוצרת אלן גינתון לחתום על עבודתו בגלוי, ומכאן עד לתערוכת יחיד במוזיאון הדרך הייתה קצרה.

זוננשיין אינו האמן הראשון שהסתכסך עם מוזיאון ת"א וגם לא הראשון שחובק על ידו בסופו של דבר, אולם נראה שהוא הראשון שהצליח לדלג מסכסוך לחיבוק בזמן קצר כל-כך. הסבר אחד לתופעה הוא שהאמנות שיצר מוצלחת עד כדי כך, שאפילו שומר הסף השמרן והנקמן מוטי עומר, שאמנים ואוצרים רבים, טובים וראויים נחסמו על ידו לאחר שביקרו את מעשיו בעבר, לא יכול היה לעמוד בפניה. ההסבר השני הוא שאנרכיזם בגרסתו הנובורישית, הוא חומר סיכה טרקליני מצויין.

האמנות של זוננשיין לא השתנתה באופן מהותי מאז אותם ימים, וכמוה גם התחושה שמדובר באאוטסיידר שלא צמח בחממות הגידול המוכרות ואינו דובר את שפת האמנות המקומית. זה יכול היה להיות דווקא מרענן, אלמלא הסתכמו היצירות ברובי מותגים החוזרים על עצמם ודימויים פסאודו-חתרניים שנהנים לשחק את הילד הרע בידיעה שדבר לא יאונה להם. חרף המראה הפופי של הדימויים קשה למצוא בהם הומור. סדרת ציורים סוריאליסטיים ואפוקליפטיים שהוצגה במחצית העשור, נותרה עבודתו הטובה ביותר של זוננשיין עד כה.

בתערוכה הנוכחית מציג זוננשיין מיצב החולש על כל חללה המרכזי של הגלריה וכולל קבוצת אובליסקים בגדלים שונים וקולטנים אפורים העשויים כולם מעץ, ציורי שמן קטנים, שלושה תצלומים מוגדלים בשחור-לבן המתארים מאובני חיפושיות בתאורה דרמטית, אובייקטים העשויים ממקלות מדידה שחוברו במרכזם למעין פרופלורים או סמלים דתיים, וסדרת ציורי סופר-לק המחולקים למשטחי צבע אחידים ומכונים "דיוקנאות פייסבוק". הגנרטור שנתן לתערוכה את שמה מושווה למלאכת האמן. "הגנרטור הוא מטאפורה לכל חלק וחלק בתהליך הפקת היצירה; החל במקום והזמן שבהם מתחיל התהליך היצירתי (הסטודיו, הטבע או העיר), במטען ההיסטורי והפסיכולוגי שנושא עימו האמן בשעת היצירה וכלה בחלל התצוגה שבו לבסוף זוכים הדימויים להיראות בתוך מערך יחסים מסוים".

אליעזר זוננשיין - פרט מתוך ההצבה בגלריה

מכלול האובייקטים, הציורים והתצלומים המוצג בתערוכה מבקש לייצר תחושה שמאנית ואלכימית, או לפחות להציג את האמן כדמות אוונגרדית שמייצרת תהליכים כאלו. הוא החיישן והמעבד הממיר סוגי אנרגיה אלו באלו, החוקר שמתגרה בחוקי המדע והדת, המכשף המגיח מן האופל, בורא עולמות ומערערם ומגלם את המחלה של החברה וגם את התרופה לה. במאה ה-21 קשה לקחת ברצינות התייחסות עצמית שכזו, ובמיוחד כשהיא מגובה באמירות שחלקן – "סמנטיקה של המרחב הפוליטי ואופן ארגונו על סמך יחסים היררכיים משתנים" – תלושות ולא ממש קשורות לתערוכה,  ואילו אחרות – "המרת המלאכה הידנית והקונספטואלית של תהליך היצירה לכדי מערך של צבעים וצורות אשר משמעותם חורגת מגבולות הביטוי המילולי" – פשוט מובנות מאליהן.

אולם גם אם מתעלמים מהפאתוס הנלווה תמיד לדיונים בסגולותיה האלכימיות הקיימות או לא קיימות של האמנות ובוחנים את העבודה לגופה, מתגלה כי הציורים, התצלומים והאובייקטים המוצגים בגלריה אולי מהווים סימון עקרוני של הנושא, אך אינם מטפלים בעניין עצמו ואינם חורגים מעצם היומרה לעסוק בו. זוננשיין מבקש לקיים דיון פנימי במאפייניה ומחולליה של יצירת האמנות, ביכולתה לחבר בחופשיות בין מיתוסים, סמלים, מאגיה ומדע, ובמטען האנרגטי הייחודי שהדבר מעניק לה, אולם הפער שתמיד אפיין את עבודותיו בין גובה ההצהרות לרמת התחכום הבסיסית והדידקטית של הדימויים נותר כשהיה, ובהיעדר פרובוקציה או גימיק שיסיחו את הדעת, הוא בולט עוד יותר.

גנרטור – אליעזר זוננשיין
גלריה זומר
נעילה: 10.12.11

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"