שעת בוקר מוקדמת בירושלים, שעת לילה מאוחרת בשיקגו.
שיחת סקייפ.
יאן טיכי: קודם כל מעניין אותי שיתוף הפעולה ביניכם – מאיפה זה בא ולמה, ומה אתם מרגישים שזה תורם מעבר לעבודה של כל אחד לבד?
עינת: התחלנו לשתף פעולה בסוף 2009, אחרי שנפגשנו כאמנים ברזידנסי ב"מעמותה". הדבר הראשון שעשינו יחד היה מיצב תלוי מקום במחסן של מפעל בקיבוץ נחשון, עם עבודות של שנינו. העבודות היו התגובה שלנו למפעל עצמו, והן הוצבו או הוקרנו על גלילים של חומרי גלם במחסן. הפרויקט הוצג במסגרת פרויקט "אמנות ותעשייה" של גלריית הקיבוץ עם אוצרות של יעל קיני. זאת היתה הזדמנות לעבוד יחד, אבל עדיין לשמור גם על יצירה עצמאית. בפרויקט השני כבר נפתח פתח לשפה חדשה שתהיה משותפת לשנינו. זה היה מיצב במסגרת "אמחייה" במוזיאון הטבע בירושלים. שם נוצר המפגש בין שני העולמות שלנו. בין הטקסטיל שלי לבין העבודות של גיא, הקרנה של דימויים דיגיטליים שנוצרים בתוכנה.
גיא: הדימויים נוצרים על ידי תוכנה שכתבתי ב-processing. אני עובד איתה בשנתיים האחרונות.
מתוך התערוכה
עינת: אני פועלת באופן אחר, אני עובדת עם רישום, אבל כשראיתי את העבודות של גיא התחברתי לתכנים הוויזואליים ולדינמיקה הצורנית שנוצרת עם התוכנה. יש גם משהו שמאוד מתחבר בנראות של העבודות שלנו. הדמיון הזה והדיאלוג בינינו פתח מבחינתי עוד ערוץ למחשבה ולעבודה. השילוב של הידע שלנו עוזר להתגבר על הרבה בעיות גם ברמה הטכנית.
גיא: העובדה שאפשר לקיים דיון מתמיד ורצוף על העבודות עוזרת גם לזקק את התוכן. חוץ מזה, שיתוף הפעולה מאפשר לי להשתמש בכישורים שאין לי: רישום, ציור, עבודה עם חומרים שונים. במקום רק להקרין על אובייקט קיים, כמו שעשיתי עד אז, עם עינת נוספה לי האפשרות לייצר את האובייקט עצמו.
אתם מדברים על כלים ועל ידע טכני, אבל אני רואה דבר נוסף: בעבודות המשותפות שלכם בולטת ההתייחסות לזמן. זה משהו שנרמז בעבודות עצמאיות שלכם, אבל עכשיו נכנס ממש לחזית העניין. עברתם למדיה מבוססת זמן ובעצם התרחקתם מהמקום שבו התחלתם לעסוק באמנות.
גיא: יש במעבר הזה משהו מאוד משחרר. נוסף לאפשרות לתת לעבודה להשתנות לאורך ציר הזמן, עבודות שנמשכות על פני זמן מאפשרות לצופה לשקוע לתוכן. במהלך הצפייה מתפתח נרטיב חזותי – ומשום שחלק גדול מהעבודות מבוסס על תוכנה שמשולב בה אלמנט אקראי, בכל פעם שצופים בעבודה היא נראית מעט שונה.
מתוך התערוכה
היית משווה את זה למה שקורה ברישום או בציור? הרי בהם הקו הרישומי מתפתח לאורך זמן, בניגוד לצילום, שבו הדימוי מתקבל מיידית.
גיא: יש פה צעד אפילו אחד מעבר לזה. בתור המתכנת, אני רק קובע את החוקים להתנהלות של העבודה, אבל העבודה עצמה, גם כאשר היא כבר גמורה, מתנהגת שונה בכל פעם. כשאני רואה תוכנה שלי בפעולה, אני גאה כמו הורה שלימד את הילדים שלו לרכוב על אופניים, ועכשיו רואה אותם בלי גלגלי עזר.
עינת: העיסוק בזמן אצלי בא יותר ממקום של אנימציה. איך רצף של קווים יוצר תנועה. מעניינות אותי הצורות שיוצרות את התנועה, ומעניין אותי להקפיא את התנועה כדי לגלות צורות שהעין לא מסוגלת לקלוט בדרך כלל. אלמנט נוסף שמעסיק אותי הוא ההקשר של האור ואיך צורה של אובייקט יכולה להשתנות במהלך היום. מבחינתי זה המשך למחקר של העולם הרישומי.
מתוך התערוכה
מאוד בולטת ההתייחסות של שניכם, כל אחד בדרכו, לקו. בין אם זה קו רישומי או קו שנוצר על ידי תוכנה. אצל גיא זה בא יותר מהכיוון של גריד, ואולי כאן יש חיבור לדברים יותר אורגניים שעינת מביאה?
עינת: קו עבורי הוא אמצעי מחשבה. כשהתחלתי לרשום, היה לי מאוד חשוב להיצמד למציאות ולהתחקות אחריה. היום קו הוא מבחינתי אמצעי לתנועה. משהו שנוצר ממנו דימוי שהוא לא בהכרח קונקרטי. גם בגלל הרקע שלי בטקסטיל, אין לקומפוזיציות שלי התחלה או סוף. הקו הוא קצת כמו חוט שמחבר ויוצר את הנשימה של העבודה. הוא השלד של העשייה גם כשהדברים מתפתחים מעבר לרישום.
גיא: אצלי העיסוק החל מקווים ישרים וצורות גיאומטריות, אבל בעקבות המפגש עם עינת, בין השאר, התחלתי להתמקד בבידוד ובחיקוי של תופעות טבעיות על ידי תוכנה. היווצרות של סדקים, תנועה של גלים או של עשן, התפשטות של צמח מטפס…
עינת: כאן באמת מתחברות שתי נקודות ששנינו מתעניינים בהן. ההתבוננות על הטבע לא בצורה הישירה שלו, אלא בצורה יותר חווייתית או אנרגטית. צורנית, אבל לא במובן הישיר שלה. המבנים של תנועות אורגניות מאד דומים אחד לשני, בין אם זה מים, הר או נוצה.
גיא: רואים את זה גם בקוד של התוכנה. אותם אלגוריתמים משמשים לחיקוי מגוון רחב של תנועות אורגניות.
איזה מין חלל אתם מנסים לבנות עבור הצופה?
עינת: מבחינתי, החלל מייצר חוויה שהיא מעין ציור בהמשכים. התכתבות בין העולם האנלוגי לדיגיטלי. זאת חוויה שיוצרת תחושה של התבוננות בטבע, ולא כטבע דומם, אלא באובייקט שחי ומשתנה בצורה טבעית, כמעט.
גיא: אחד הדברים שהיו חשובים לנו הוא שהצופה בעצמו ישפיע על העבודות מעצם זה שהוא משוטט בחלל או מדפדף בספר סקיצות. בספר רגיל הצופה קובע מתי לעבור דף, לסקיצה הבאה, אבל כאן קורה משהו יותר מזה. הסקיצות מוקרנות על הדפים. הן נעות בתהליך שמזכיר את תהליך הרישום. כללנו בספר גם כמה קטעי וידיאו שמתארים תופעות טבעיות שהושפענו מהן.
מתוך התערוכה
איך אתם מתייחסים אל עניין ההקרנה? יש מבחינתכם קשר בין הגריד של ההקרנה לרשת של התוכנה או של הטקסטיל?
עינת: בפרויקט הנוכחי אני עובדת על קטיפה בניסיון לייצר רישום בתנועה. אני יוצרת ממנה אובייקט תלת-מימדי, וההקרנה על האובייקט נותנת לו מימד נוסף. וכמובן שמעסיק אותי עדיין גם המבנה של הבד, שעסקתי בו בעבודות קודמות. ניסיתי לשנות אותו בצריבה או בחריטה, וככה לשנות את הצבעוניות של החומר ולהקרין מאחוריו. זה שילוב בין שני העולמות האלה. שילוב של המחקר שעוסק בחומר עצמו ושל בדיקה של החומר בתור מצע. שילוב של החומר ושל האופן שבו הוא מקבל את ההקרנה, אפשר לומר. ואם לחשוב על זה בהקשר של הצילום, של פיתוח התמונה, שם יש הבזק של אור שיוצר את התמונה, אבל פה זה הפוך. כאן החשיכה יוצרת את הדימוי.
גיא: מה שמרתק אותי בהקרנה זה האפשרות לשנות באמצעות האור את המצע שעליו מקרינים, ועוד יותר מזה הרגע שבו מכבים את המקרן ומדליקים את האור. הרגע שהכול נעלם. בניגוד לצילום, זו פחות פעולה של התבוננות ויותר פעולה אקטיבית. פעולה של שינוי דרך ההתבוננות. אלה עבודות שמאוד קשה לתעד מבחינה צילומים. האור הרי משמש חומר גלם, כמו בצילום עצמו, ולכן התמונות יוצרות חוויה אחרת של התבוננות על העבודה, אבל הן לא יכולות לתעד אותה במדויק. כל פעם זה משעשע אותי מחדש.
השיחה נערכה לרגל תערוכתם המשותפת של עינת אמיר וגיא יצחקי "קו"
מעמותה – מרכז לאמנות ע"ש דניאלה פסל, רח‘ מדרגות הביקור 58, עין כרם
פתיחה: 29.10.11
