"על בלימה", תערוכתה המוזיאלית השלישית של רותי הלביץ כהן, מוצגת בימים אלה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות בשיתוף עם יהושע סובול. קדמו לה "Mind the Gap" במוזיאון הרצליה (2008), ו"בית העלמות" בביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב (2009). שלוש תערוכות אלה יחד עם תערוכות נוספות בגלריות וחללי תצוגה בארץ ובחו"ל, מייצרים גוף עבודה המתפתח בעקביות ושומר על עיקרון של התמרות פנימיות.
רותי הלביץ- כהן, יעני ונוס, 2011 , (צילום: הילית כדורי)
בתערוכתה הנוכחית תלויות מתקרתו של החדר המרכזי חמש דמויות שראשן למטה והן מתנדנדות כְּגופות מפוחמות. ייתכן שמראה זה יקשה על המתבונן המחפש את הזיקה בינן לבין דמויות העלמות שהוצגו בביתן הלנה רובינשטיין בתערוכה "בית העלמות". מה שהיה בעבר גוף נטול גוף, שקוף בחיוורונו הוורדרד, הצמיח מעטפת שהלכה והשחירה, הלכה והתכוננה כגוף-עור.
האם עדיין נשמר ה"רווח", אזור הספק, אזור הבלימה שכה אפיין את העבודות הקודמות, או שמא עבר גם הוא התמרה וכעת נולד מהלך חדש?
התערוכה הנוכחית מתפרשת על פני שלושה אולמות. במרכזי, סביב הדמויות התלויות, מוצגים ציורים שנוצרו במהלך אסוציאטיבי-אינטואיטיבי, על גבי נייר פרגמנט שקוף, בצבעים תעשייתיים ובדיו המהולים במרכך כביסה ורוד וגם בשאריות הקפה של הבוקר. כשם ש"העלמות" המוקדמות יותר יצרו דיאלוג הזוי למדי עם ולסקז ופיקסו, ניתן לזהות גם כאן הדהוד ליצירותיהם של בוטיצ'לי ופיירו דה לה פרנצ'סקה ובאותה נשימה גם להנרי שלזניאק.
בחדרים הצדדיים, התצוגה אינטימית יותר ופחות תיאטרלית. בחדר השמאלי מוצג מחזור ציורים קטנים ובימני מיצבים שבהם חוזרים מוטיבים של נס הלחם והדגים שנכחו בעבודות קודמות וגם עבודת-מחווה בהומור נוקב ומודע לאנדי וורהול . מוניקה לביא, אוצרת התערוכה, מציינת במאמרה המלווה מספר מוטיבים מרכזיים: מוטיב ההבטה, הבהייה, לטישת העיניים; מוטיבים ארכטיפיים כגון אש השריפה, מוות ותחייה ומוטיב הצל.
"נדמה כי גם עבודותיה של הלביץ-כהן מחפשות דרך להיצרף באש בדרך אל הגאולה ואל הלידה מחדש. עבודת האמנות שלה עולה בעיניים קמות מתהום המעמקים והמצולה, שולה מתוכה את הפחדים והסיוטים הגדולים ביותר, ונולדת שלמה ומפורקת, שרופה ומדממת, מצלצלת בכל כוחה בפעמונים" (לביא, 2011).
אני מבקשת להרחיב פרשנות זו בעזרת שני מושגים מתחום הפסיכואנליזה. הראשון מבית מדרשו של דונלד ויניקוט "חוויית מעבר" שכבר הוזכר על ידי הלביץ כהן עצמה (הלביץ כהן, 2010) והשני "אני-עור" שהוטבע על ידי דידייה אנזיה (2004-1985).
ויניקוט המדבר על חוויית מעבר (Transitional experience) המתרחשת באזור מעבר, יוצא מתוך בחינת שלבי ההתפתחות הראשונים של התינוק שמהם אפשר להשליך על יחסי אדם-עולם. לחוויית "הכול-יכולות" הסובייקטיבית של הילד מתווספת בסופו של דבר חוויית מציאות. זו אינה מחליפה את הראשונה, אלא מתקיימת לצדה. בין שתיהן מונחת ב"רווח" הצורה השלישית. בעוד בראשונה התינוק "בורא" את האובייקט הנחשק ומאמין שיש לו שליטה עליו, בחוויה המאורגנת במציאות עליו למצוא אותו אי-שם בעולם. כך הוא/אנחנו, מודעים לנבדלות, למופרדות ולהיעדר. חוויית המעבר היא התחום המוגן שבתוכו, בזכות העמימות, מתקיימים הסובייקטיבי והאובייקטיבי גם יחד. חוויית המעבר מאפשרת ל"עצמי היצירתי לפעול ולשחק באזור החוויה שהאמנות והתרבות נבעו מתוכו", (מיטשל ובלאק, 2006 ע"מ 194). השימוש באובייקט מעבר "מרפד את הנפילה" מעולם שבו אין קיום בלעדי לתשוקותיו של הילד.
רותי הלביץ- כהן, על בלימה, 2011 , מיצב (צילום: הילית כדורי)
גם בתערוכתה הנוכחית בא לידי ביטוי ביצירותיה של הלביץ כהן מרחב מעבר זה, במיוחד בעבודות המאזכרות את מעגל החיים והמוות. מיצבים ציוריים בנויים מדימויים מוכרים אשר החיבור ביניהם יוצר התקה מסדרי עולם "אובייקטיביים – פסאודו מדעיים" ומפנה למציאות אחרת בעלת חוקיות סובייקטיבית חדשה.
בעבודותיה בעבר היו אלו דימויים מעולם הטבע כמו חרקים, שפיריות, יתושים ופרפרים המשילים מפיהם דרך חבל טבור עוברי אדם ואיברים פנימיים. בתערוכה הנוכחית הדימויים ההיברידיים נעים בין אנושיות בעלת אופי קרקסי לבין נוכחות מטונימית, פרגמנטרית של שארית, דוגמת מיצבי הידיים. לכאן מתחבר היבט אחר שפותח על ידי ויניקוט מאוחר יותר: האכזריות.
"הילד משתמש באובייקט המעבר באכזריות (שם 195), מנצל אותו, הורס אותו בהפקיעו באופן מוחלט מעצמו". "אני מנסה", כותבת הלביץ-כהן, "לבדוק יחס וחיבור בין קצוות ובין קיצוניויות. שָׂרוּף הנפגש עם החַי ,או אלים היוצר דיאלוג עם המבוטא ברכות" (הלביץ כהן, 2010).
חווית המעבר אשר ב"תיאטרון האכזריות", דימוי בית המטבחיים המטפורי המוקם במרכז התערוכה, אכן מזמנים שילוב של כיליון וחמלה בזכות העמימות, בזכות הוויתור על העמידה בקצה אחד של החוויה. בשימוש בחומרים כה קונקרטיים, כגון לוגו של בית העסק המשפחתי למסחר בחומרי בניין "הלביץ ברוך בע"מ" המופיע על גבי סרט הדבקה ועד למרכך כביסה יש הכרזה על המציאות, אבל אין אחיזה בה. דווקא החומרים הקונקרטיים מייצרים את העור – המעטפת המאפשרת את המגע בין העולם הסובייקטיבי והחוץ. שכבות של נייר פרגמנט, מודבקות זו על גבי זו, מתגלגלות סביב עצמן , בוראות משחקי הסתרה והסוואה.
העור, הנשל, הקליפה פועלים גם משני קצוות החוויה וביניהם. באמצעותם מייצרת הלביץ כהן דמויות שמתפקדות כייצוגים של הממד הנפשי של גבול והכלה. ה"אני" כמו העור בנוי כשטח מגע והמושג "אני-עור" שטבע אנזיה, מאפשר דרך ההקבלה בין "האני" לעור, לראות את המבנים הנפשיים דרך החושי והתנועתי. כך מועלה חוש המישוש, דרך התנועה הפעילה היוצרת מגע בין הסובייקט לחלק מעצמו וגם לאחר. המילה מעצימה את הפן הגופני של הנפש ובמובן זה בתערוכה הנוכחית, מעטפות העור יצרו גופים, והגופים עדיין שומרים על פנימיותם הקליפתית. השדה הסמנטי של "האני" והשדה הסמנטי של "עור" מונחים זה על זה כמו השדות הסמנטיים של כל שכבה בעבודותיה .
רותי הלביץ- כהן, תפרחת שחורה, 2011
"אני-עור" הוא מטאפורה וגם מטונימיה. המושג מתנדנד בין שתי הפונקציות ובכך עוזר לנו להצביע על היסוד הכפול בעבודותיה של רותי הלביץ-כהן, יסוד פעיל באמנות ובמשחק.
תערוכתה הנוכחית מדגישה יסוד כפול זה הן בזיקה אל שירי סובול וכתיבתם על הקירות ומובחנת מהם, והן ביחסים בין הרישומים והציורים כהיגדים סגורים וכייצוגים מטונימיים למערך התיאטרלי-מקאברי המתחולל באולם המרכזי. כותב יהושע סובול בהקדמה לספרם המשותף "שערה במקום הפשע" (2010): "ציורים מטלטלים את הצופה כמו תעתועונים של אשר שלרגע הם פנים ומיד הם חוץ, אחר כך הם כבר לא פנים ולא חוץ אלא פנים-חוץ בעת ובעונה אחת או במילה אחת: פנימחוץ." (שם ע"מ 8). הבנתו של סובול את "אני-עור" של הלביץ כהן בקוראו "פנימחוץ" אפשרה את העבודה המשותפת, לא על משקל שיר-איור, אלא בתיווך, באותו מרחב ביניים – חוויית מעבר שבחלום, במשחק ובאמנות כפי שהצביע על כך ויניקוט. דוגמה לכך היא האופן שבו עומדים זה ליד זה שירו של סובול "יעני" וציורה של הלביץ כהן "יעני ונוס". שניהם פונים לחוויות קצה שיש בהם כמיהה, הבטחה וכיליון. הוונוס של הלביץ כהן, עולה מהאש ולא מהמים, מפוחמת ושחורה, היא "יעני ונוס", אולי רמז או קריצה לאי ממשותו של העולם כ"יעני עולם", של היופי כ"יעני יופי" ושל האושר הנכסף כ"יעני אושר". אשליה שנסבלת רק בתחום שהאשליה שולטת בו וגם חושפת את עצמה לרווחה.
התערוכה 'על בלימה', מוצגת במוזיאון נחום גוטמן לאמנות עד 10 בספטמבר 2011
ד"ר יעל גילעת היא ראש המכון לאמנות אורנים.
ביבליוגרפיה
אנזיה, ד. (2004) ה"אני-עור" (תרגום אורית רוזן) תל אביב: תולעת ספרים
הלביץ-כהן, ר. "הערוץ האקטיבי והפסיבי ביצירת האמנות – הדיאלוג בין הרווח לסימבול ביצירותיה של רותי הלביץ כהן" סוף הדרך: על המוות ביצירה, הפרוטוקולים היסטוריה ותיאוריה, בצלאל, גיליון 18 (אוקטובר, 2010)
HYPERLINK "http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1286358025" http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1286358025
ויניקוט, ד. (2000) משחק ומציאות )תרגום מאנגלית יוסי מילוא) תל אביב :עם עובד
לביא, מ. (2011) "על בלימה" דף תערוכה, מוזיאון נחום גוטמן
מיטשל, א. ובלאק מ. (2006) "פרויד ומעבר לו" (תרגום עמית פכלר) תל אביב: תולעת ספרים
סובול, י. הלביץ כהן ר. (2010) "שערה במקום הפשע" תל אביב: חלפי
