גוף שמפרק את הסמל מנשקו

אי אז בשנות השבעים, בערך בזמן שויטו אקונצ'י היה עסוק במיצגים עוכרי השלווה שלו, העמיד רולאן בארת את ההבחנה בין טקסט קריא לטקסט כתיב –
הטקסט הקריא מציג את עצמו כמשקף את המציאות כפי שהיא, ומזמין את הקורא לקריאה פסיבית, קולטת ומתמסרת לקולו של המחבר. הטקסט הכתיב, לעומת זאת, מבליט את הפער ואת התפר שבין הטקסט לעולם, ומתוך כך מפעיל את הקורא לקריאה אקטיבית, לפעילות יצירתית של כתיבת הטקסט באמצעות הקריאה.

בעקבות דבריו של רולאן בארת על הטקסט הכתיב והטקסט הקריא, אפשר לראות עד כמה ספרה של מרית בן ישראל "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" הוא תוצאה של קריאה בטקסטים כתיבים, ועד כמה הספר הזה עצמו הוא טקסט כתיב – טקסט שמזמין אותנו לפעילות יצירתית.
הספר מדגים עד כמה קריאה היא מעשה של כתיבה ושל יצירה, של בריאה, של פתיחה: כמו מגילה שנפתחת עוד ועוד, פורשת עוד ועוד שדות אסוציאטיביים. והספר של מרית פעל עלי פעולה דומה, פתח ופרש גם אצלי עוד ועוד שדות אסוציאטיביים. אנסה לשתף אתכם בכמה מהם.

ענת ויסמן כותבת באחרית הדבר על "שושלת הסאדוסמנטיציזם", של "יוצרים הנאשמים במקרים רבים במשחקיות יתר ולפעמים בגרימת שעמום, באי מובנות, והאשמה החמורה מכולם: היעדר רגש". היא מונה ביניהם את הוגו באל, גרטרוד שטיין, דוד אבידן וויטו אקונצ'י. נוכל לכנות אותם "מיצגני ספרות", או "כותבי ספרות מיצגיים", כותבים שיש להם מודעות חריפה לפן המיצגני – השרירותי, המשחקי והבשרני – של השפה. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי חוזרת במחשבותיי שוב ושוב אל שני סופרים נוספים, שהייתי רוצה לצרף לרשימה המכובדת הזאת – ז'ורז' פרק וחוליו קורטאסר.

במיצג Following piece, 1969 עוקב ויטו אקונצ'י אחרי אנשים: "כל יום במשך חודש הוא עקב אחרי מישהו ברחוב עד שאותו אדם נעלם בכניסה פרטית. האפיזודות נעו בין שתיים שלוש דקות במקרה שמישהו נכנס למכוניתו ונסע, לשבע עד שמונה שעות כשהנעקב בחר לצאת לסרט ולמסעדה … האנשים שאחריהם עקב קבעו את הקצב ואת המסלול."

המפגש בין אקונצ'י לבין הנעקב שלו דומה למפגש שלנו עם יצירת אמנות. האנס גאורג גאדאמר אומר שיצירת האמנות נותנת לנו את עצמה בשני שלבים. תחילה, היא מציגה את עצמה כאובייקט מוחשי, ובד בבד היא שולחת אותנו הלאה, לחפש רפרנס, משמעות. זאת חוויה של נתיב שנפתח ואנחנו עדיין לא יודעים לאן הוא יוליך אותנו. האמנות נותנת לנו את התחושה של חוויה טרנסצנדנטית, שיש משהו מעבר, שצריך להשלים אותו. שיש חוויה של שלמות ושל סדר מסוים, גם אם עדיין אין לנו שם בשבילם. ואנחנו לא יכולים להיצמד לציר הזה בלי שנוותר על הרעיון של משמעות ספציפית. כלומר – אנחנו נשלחים אל האינסוף, אל אינסוף האפשרויות.

נזכרתי בסיפור של חוליו קורטאסר, הסיפור הכי יפה בעולם, "כתב יד שנמצא בכיס" (מתוך הספר  מתומן בתרגום יורם מלצר) שמספר על בחור שמעביר את ימיו בנסיעות במטרו בפריז, במסלולים משתנים. הוא מנסה למצוא מישהי שתיסע בדיוק באותו המסלול שקבע לעצמו מראש בבוקרו של אותו יום. שתחליף בדיוק את אותם קווים שמחליף הוא, ובאותן התחנות. יש בו תשוקה להפוך את היעד לייעוד, להפוך את המקרה לגורל. הוא מכריז מלחמה על השטף האפור, הבולע-כל, של חיי היומיום. ויום אחד הוא פוגש אשה כזאת…

מה שמעסיק את קורטאסר מעסיק גם את אמן המיצג, ואת אהרן קליינפלד, כמובן: איך אפשר לממש מפגש בין איזו תכנית פנימית, מודל פנימי, או, אם תרצו, "דקדוק פנימי", לבין המציאות. איך אפשר לצמצם ואפילו למחוק את המרחק בין השניים. האם אפשר להכפיף את המציאות החיצונית למציאות הפנימית? או לפחות, לזהות בה משהו שאנחנו כבר מכירים מתוכנו – מה שגאדאמר קורא "act of recognition" – כי נדמה שרק זיהוי כזה יאפשר לנו "להרגיש בבית בתוך העולם". השאלות הללו פועלות בתוך יצירה של משחק, וכללי המשחק הם כאלה שפותחים אינסוף אפשרויות בתוך מרחב מוגבל של החלטה – כמו במעקב.

מרית עושה משהו דומה – בעצם החיבור בין אהרן לאקונצ'י. דרך ההפגשה בין דויד גרוסמן לויטו אקונצ'י, מרית הופכת את גרוסמן לאמן מיצג ואת אקונצ'י לסופר. בעצם, הספר הזה הוא בעצמו אמנות מיצג ספרותית, אמנות שמחברת בין שני מרחבים רחוקים ומנסה לבדוק "מה קורה" במפגש הזה.

מרית: "המאפיינים המקוטבים של המיצג: עלילה סטאטית, משיכה לרעיונות מופשטים ולמבנים שרירותיים, ותשומת לב אובססיבית לפרטים הכי קטנים של פעולות יומיומיות. … הסתירה המקופלת באמנות המיצג, שמכל האמנויות היא הרחוקה ביותר מחיי היום-יום, וגם הקרובה להם ביותר". כל אלה דברים שנוכל לומר על הספר של מרית עצמו, שככל שהוא מתרחק מגרוסמן אל אזורים בלתי צפויים – וזה נכון מה שענת ויסמן כותבת, על ההתרחקות של מרית ממסורת הקריאה של הרומן הישראלי, שתמיד נבדק בהקשרים פסיכולוגיים ו/או פוליטיים – אז כל שהוא מתרחק יותר, כך הוא מתקרב אליו יותר – ואלינו עצמנו.

ועוד כותב גאדאמר, על המשימה שהאמנות מטילה עלינו: עלינו ללמוד להקשיב למה שיש לאמנות לומר לנו. פירושו של דבר להתעלות מעל לתהליך הממוצע האוניברסלי שבו אנו מפסיקים להבחין בדבר.
אהרן, אקונצ'י, וגם מרית, מבקשים להתעלות מעל לחוקיות הרגילה – שבה אנו מפסיקים להבחין – להתעלות מעל לסיבתיות, לגאול מתוך הסיבתיות אלמנטים בעלי משמעות – אישית ופילוסופית גם יחד. לשחרר את המציאות מכבלי הסיבה, באמצעות השרירותיות, באמצעות המשחק. המשחק, שחוקיו הם שרירותיים, יכול לחלץ משמעות אישית, פילוסופית ואמנותית.
מרית כותבת שאהרן מנסה לכייל את המציאות מחדש באופן אישי וחד פעמי.

במיצג Blinks, 1969 משוטט ויטו אקונצ'י כשמצלמה צמודה לעיניו; בכל פעם שנאלץ לעפעף הוא לחץ על הכפתור וצילם תמונה ("כשאני מצלם בזמן העפעוף, יש לי תיעוד של מה שלא יכולתי לראות"). מרית כותבת שזה "ניסיון להערים על הביולוגיה באמצעות המצלמה כאיבר תותב".
הכתיבה של ז'ורז' פרק היא ניסיון להערים על הביולוגיה, וגם על הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, הארכיטקטורה, ועוד ועוד, באמצעות העט כאיבר תותב. המרחב הראשון שהוא כותב עליו במבחר מרחבים הוא "הדף". ומרית מספרת שויטו אקונצ'י גילה שהדף הוא מרחב והמלים הן אמצעי תחבורה.
בקטע הסיום של הספר "מבחר מרחבים" כותב פרק כך: "לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי-שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות או כמה סימנים".
ז'ורז' פרק ואמנות המיצג מאופיינים באובססיות של תיעוד וספירה, אובססיות שהן מלחמה נגד הכיליון. גם סופי קאל ואהרון קליינפלד מתעדים וסופרים כל דבר. הם מפקידים את עצמם ב"מערכת מורכבת של טקסים פרטיים מוזרים". הם מנסים להכניס ממד ריטואלי אל תוך מרחבים מאיימים שאין עליהם שליטה. כאילו אם נשליך על המציאות כללים שרירותיים משל עצמנו, נזכה לאיזושהי שליטה (כמו למשל, שליטה בגוף באמצעות עיצובו מחדש – כמו שעושה הינדה, אמו של אהרן, לבני משפחתה).

הספר של מרית בודק את היחסים בין גוף ולשון. אני כותבת "לשון", ולא "שפה", כי הלשון היא אבר בגופנו. באיזו מידה כפופה הלשון לחוקיות הגופנית? ועד כמה אנחנו יכולים לחרוץ לשון, להוציא לשון, מן הגופניות החוצה?
הפרוייקט של אהרן הוא "לגפן" את השפה. למחוק את הפער בין גוף למילה.
להפוך את המילה לסופית ונושמת, בשרית, גופנית, מורטלית (בת מוות). לנצח את האופן שבו השפה מגדירה אותנו.
בפועל, התהליך הוא דו כיווני – לגפן את השפה / למלל את הגוף – הגוף נעשה מילולי. כשאהרן מבקש לרפא את המלים – האם הוא הופך אותן לבשר, או שלהפך, הגוף עצמו נעשה מילולי? במקום לגדול בבשר, הוא מגדל מלים. מתמלא גידולים (ואולי זאת סיבה נוספת לכך שהוא לא צומח?)

מרית כותבת על 'גבולות הגוף'. איך אהרן מתקשה "להעריך איפה בדיוק עובר קו הגבול המפריד בין האנשים, החוצה בינו ובין אלה שתוכם שונה, כנראה, מתוכו שלו" (ספר הדקדוק הפנימי). ההיתקלות בגבולות הגוף – גבולות המציאות – מביאה לניסיון לשבור את הגבולות הללו בין אדם לזולת, לשבור את החציצה – כדי שהזולת יכיר אותי מבפנים, את כל מה שאני לא יכול למסור לו, לשדר, להעביר – – – מתוך אי היכולת הזאת נולדת "המצאת הבדידות", השפה הפרטית, השפה הפנימית.

אצל ויטו אקונצ'י זה מתבטא, כמו שמראה מרית, בעבודה Trappings, 1971 כשהוא יושב עירום בתוך ארון בקצה מחסן, ומדבר אל איבר המין שלו, שהלביש בבגדי בובות ("יש לו חיים משל עצמו, הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו"). בהערות הוא מציין שיש לו רק את עצמו: הוא יכול לפנות אל עצמו, לשתף פעולה עם עצמו, להתקיף את עצמו.
מרית כותבת על העבודה הזאת: "עבודה על בדידות ועל נידחות; פיצול עצמי והתקפה עצמית כהחצנה של בדידות וגם כפתרון שלה: אקונצ'י מייצר לעצמו חבר למשחק ובן שיח באמצעות הפיצול".

אחת הדרכים להתמודד עם הפער בין תנאי המציאות לבין המודל הפנימי, בין המרחק מן הזולת לבין קיומו של הזולת בתוכי, היא להפוך את הנתונים האובייקטיביים של המציאות לנתונים סובייקטיביים של התודעה. כך ב-seedbed של אקונצ'י (1972), כשהוא שוכב מתחת לרצפת הגלריה ומפנטז על האנשים שצועדים מעליו ומאונן. הוא אינו רואה אותם – הם הופכים לדמויות העולמו הפנימי, לנתונים סובייקטיביים. כפי שכותבת מרית, יש כאן ויתור על יחסים הדדיים לטובת אינטראקציה שכולה בשליטתו.

אבל הדיבור של האדם עם עצמו בתוככי גופו, או עם האחרים המופנמים כאובייקטים בתוכו, הדיבור הזה מחזיק את המשאלה לדיבור עם האחר הבלתי מופנם, מתוך המודעות לאי היכולת להפנמה שלמה כזאת, למרבה הצער, או כמו שמנסחת זאת דליה רביקוביץ: "איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי"… בשירה – "השתדלות נוספת" –

אילו יכולתי להשיג אותך כולך
איך אפשר לי להשיג אותך כולך,
אפילו יותר מן הפסילים האהובים
יותר מן ההרים החצובים ביותר;
…
לו אפשר להשיג אותך לכל השנים
איך אפשר להשיג אותך מכל השנים,
…
לו אפשר להשיג אותך כולך שבכולך
…
לו אפשר להשיג אותך כולך שבעכשיו
איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי

ועוד על אהרן: "יש פער בין רגשותיו של אהרן לבין מה שהוא שואף להרגיש. יש פער בין רגשות הסובבים אותו לבין מה שהוא רוצה שירגישו. כדי לצמצם את הפערים הללו הוא הופך לשחקן ולבמאי בתיאטרון של חייו." אבל – כמו שאומרת מרית, ככל שאהרן משתכלל ביכולות הבימוי שלו, והופך את הזולת לתיאטרון בובות פנימי שהוא מפעיל כרצונו, כך הסובבים אותו מאבדים את המוחשיות שלהם והופכים לדמויות רפאים.
אהרון לא רוצה לכבוש את יעלי כי "איך אפשר לכבוש מישהו שאוהבים אותו דווקא מפני שהוא חופשי ובן חורין כל כך". הוויתור על הנפרדות פירושו חורבן האהבה.

כך שיש מחיר מאוד כבד להתעלמות מכלאו של הגוף, שמפריד אותנו מן הזולת, ולהתעלמות מכבלי המציאות. והמחיר הוא אובדן תחושה, קהות חושים, חסך חושי אפילו. ואני רוצה לשאול: האם אין אלה תנאים טובים אף יותר להתמסרות לעריצות? האם הכניעה שלנו לעריצות פנימית מרחיקה אותנו מן הכניעה לעריצות חיצונית, או להיפך, מכשירה את הקרקע ל"השתעבדות מרצון"? אני רוצה להציע דווקא מחשבה הפוכה מזו של גרוסמן, על הכניעה לעריצות הגוף שמובילה לכניעה לעריצויות אחרות.
מרית מצטטת את גרוסמן, שאמר – "לפעמים אני חושב שהנכונות של בני אדם מאז ומעולם להיכנע לכל עריצות, לשתף פעולה עם כל שלילת חירות ודיכוי, נובעת מזה שעמוק בתוכנו אנו, נפשותינו, 'מתוכנתים' מלידה להשלים עם כל קפריזה של גופנו, של השרירות העליונה של כל מה שהוא, בסופו של דבר, מערכת של שרירים". מערכת השרירים היא מערכת של חוקים – אבל זוהי חוקיות שרירותית, חסרת סיבה. ככה זה וזהו. וגרוסמן אומר שהכליאה שלנו בכלא הגוף מחנכת אותנו להיכנע גם לסוגים מכוונים יותר של עריצות, להשלים עם דיכויים פוליטיים, למשל. ואפשר לצטט גם את אהרון ב"ספר הדקדוק הפנימי": "מי שקיבל על עצמו את החוקה המיסתורית הזו של הגשמיות, את תקנון הבשר, כבר עלה על דרך העבדות והשיממון והחדגוניות, צעד אחר צעד, בלי עקיפות ובלי קיצורים, עד לסופה שהוא המוות".

אבל הספר מלמד אותנו גם משהו אחר. איליין סקארי, בספרה The body in pain – מחקר מקיף על ייצוגי הכאב הפיסי – כותבת שלהיות בעל גוף פירושו להיות נתון לשינויים, לעיצובים ולפגעי הזמן, כלומר, להיות נתון להשפעת ההיסטוריה. להיות בעל גוף פירושו לצמצם את ספירת ההתפשטות ולהגביל את הישות לנוכחות הפיסית המיידית. הכוח והשליטה מיוחסים רק למי שמצליח להעלים את גופו, ולהותיר אותו מחוץ לכלכלת הייצוגים – כמו האל המונותיאיסטי, למשל. מי שמוותר על הגוף, מי שמתעלה מעל לקיום הפיסי, הגופני, הממשי, החד פעמי, יכול לכאורה לרחף מעל להיסטוריה, לתפקד מחוץ לגבולות הגוף, הזמן, והמרחב, לתפקד כסמל, לזכות בחיי נצח.

אבל המודעות לכלאו של הגוף, לקיום הפיסי, לפגיעות, יש בה משהו שמערער ממילא על עצם כוחו של הסמל. יש בה משהו שמפרק את הסמל מנשקו, ומערער את אשליית המופשטות והנצחיות של הסמל, או של העריצות עצמה.
להיות בעל גוף פירושו להיות יכול לקלוט גירויים, לחוש את חישתיותם של אחרים, להשתוקק השתוקקות גופנית והנאה גופנית, להיות מסוגל ליחסי גומלין, להדדיות, לתשוקה, לחמלה – להיות מסוגל לחיות. לא רק לשרוד, אלא לחיות.

מרית: "דווקא הדקדוק היבש והנוקשה לכאורה הוא שמגלם את החירות, את היכולת להכיל דבר והיפוכו, לחיות את מגוון האפשרויות". לא סתם לשרוד, אלא לחיות. וגם לגוף, לביולוגיה, יש כללים דקדוקיים משלהם. הם מכניעים אותנו להיכפף להם, אבל גם הם מלמדים אותנו להכיל דבר והיפוכו, ומאפשרים לנו להרגיש.

*
הדברים נאמרו בערב לכבוד הספר כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, שנערך במכללת עלמא, ופורסמו גם בבלוג "עיר האושר".