חיימי פניכל (38), אמן מוערך, הציג במוזיאונים בארץ, בין היתר במוזיאון ישראל ומוזיאון חיפה, וכן בפריס ובמדריד. הוא סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל בשנת 2002, וזכה בפרס האמן הצעיר ובמקום הראשון בתחרות על שם אליקס דה רוטשילד.
נפגשנו לראשונה עוד לפני שהתחלתי ללמוד בבצלאל – מפגש קצר שחיזק בי את הרצון ללמוד. גם כיום מחברת בינינו השאיפה המשותפת ליצור אמנות טובה – שאיפה שהגדרתה חמקמקה, וכמו שחיימי טוען: "הבחוץ של זה אולי רומנטי ומיופיף בעיני אנשים, אבל זה מקצוע קשה מכל היבט אפשרי". במילים אחרות, הוא ניסה לעודד אותי להתגבר על משברים. הסטודיו שהוא עובד בו בגני תקווה – על שלל כלי העבודה שבו, שפע החומרים והמדפים העמוסים עבודות "ניסיוניות" – בהחלט מעורר השראה. זה זמן רב האמן והסטודיו מתכוננים לתערוכת היחיד שתוצג בקרוב.
חיימי: נצא לסיור. בתערוכה יהיו שלוש סצנות: חדר, אתר עבודה ושדה. התחנה הראשונה היא חדר ובו מיטה עשויה טֶרָצוֹ ועליה מזרון עשוי סיבית, ומעליהן דיוקן שהוא עבודת וידאו. המיטה עשויה ממה שאנחנו מכירים כחומר להכנת רצפה, מדרגות, חומר שנקרא טרצו או סומסום. גודל המיטה בין מיטת ילד למיטת נוער, כך שלאף אחד לא יהיה נוח לשכב עליה. את המזרון שמונח על המיטה אני מכין מסיבית. אני לוקח מדפי סיבית, פורס לרצועות, משייף, מוריד ציפויים למיניהם, לוקח פטיש, דופק, מרסק, מעביר בבלנדר ומסנן.
חיימי פניכל - Homebox, 2005-2002. בלוק איטונג, 30/30/30 ס"מ. צילום: עילית אזולאי
מה המטרה של כל הפעולות האלו? האם אתה מתחקה אחרי תהליך הייצור המקורי?
אני מחזיר את החומר של מדפי הסיבית למצבו הקודם. החומר הזה הוא הזבל של הזבל, פסולת של עץ. במהלך כל ההכנות פתחתי המון פלטות כאלה ומצאתי בפנים פלסטיק, גומי, בטון, חצץ, מסמרים חלודים וברגים. את החומר הזה אני מחדש, עושה מחדש. אחרי שאני יוצר הרבה ממנו, אני בונה מודל של מזרן שבשבילו הכנתי תבנית בטון. את החומר הזה, הסיבית, מייצרים בכבישה, אז גם בניתי כל מיני מכשירים שדוחסים את החומר.
מהי עבודת הווידאו שמעל המיטה?
בתוך הסצנה הזאת תהיה עבודת וידאו שתתאר דיוקן. הדיוקן ייווצר על לוח ברזל שעליו מופיעה אדמומיות שנוצרת בעזרת חום. על ידי תזוזה של מקור החום, צילום ועריכת וידאו הדיוקן מתרכב ומתפרק. הדיוקן הוא של דוד שלי שנהרג במלחמת ששת הימים. מאז שאני זוכר את עצמי אני מגיע לסבתא ביום שישי עם המשפחה, נכנס לבית שלה בכפר סבא, ובין הדברים הראשונים שאני רואה זה הדיוקן הזה, שמתחתיו כתוב "חיים פניכל ז"ל". ליד הדיוקן ניצב נר זיכרון, מצדו השמאלי מונח הצל"ש, כי הוא מת גיבור, ועוד תעודות כגון "עץ זה ניטע על שמו של חיים פניכל ז"ל". בעצם, כל טקסי הזיכרון ובית האבלות הזה הם כמו בביטוי "תבנית נוף ילדות". מתוך הזיכרון הזה ועוד זיכרון ילדות שלי, של חורף, נוצרה גם העבודה של נעל בוץ. החקלאים קוראים לאדמה שהיא עשויה ממנה "אדמה כבדה", שזה כשהוא לעצמו שם טעון מאוד. זו אדמה מכאן, מאזור החוף והשרון, אדמה חקלאית שאחרי הקציר ולפני הזריעה. יש בה שאריות של תבואה וקש, ואפשר ליצור ממנה מעין אדובה. היא קשורה לזיכרון של תחתית הנעל המתמלאת בוץ ונהיית כבדה, ופתאום לכל צעד יש משקל.
אפשר לומר שהזיכרונות הם בשבילך מעין חומרי רקע או תבניות. במילים אחרות, אתה מתייחס לקיר הזיכרון כנוף ילדות בדומה לאדמה הכבדה. איזה מקום יש לסיפורי הרקע של חייך בעבודות שאתה יוצר?
אני לא מעוניין בהנצחה ובעבודה שהיא שכול. לא לשם אני מכוון. כשאתה גדל לתוך משהו, כילד אתה לא מתעסק יותר מדי בשאלות האלה. אני זוכר שכמעט בכל פעם נעמדתי מול הקיר הזה וקראתי את סיפור הגבורה שלו, או הסתכלתי על התמונה עם רבין, זה מאוד סקרן אותי. בשביל ילד זאת המציאות. השאלות וההתחבטויות ואולי אפילו הכעס הגיעו בשלבים קצת יותר מודעים בחיים, כשנעשיתי בן אדם קצת יותר בשל. היותי קרוי "על שם" היא לא מצב מיוחד. המון אנשים חיים את המציאות הזאת, ורובם לדעתי לא מתעסקים בזה יותר מדי. בכל הנוגע ליחסים בין הצופה לאמן חשוב לי מאוד שלא לכפות על הצופה את כולי, את כל הסיפור שלי ואת כל המחשבות או הפילוסופיות או ההתלבטויות שלי. זה המקום שאני מכוון אליו. חשוב לי להיות נגיש בעשייה ובתוצאות. אחד הדברים הראשונים שרשמתי על הלוח שלי היה לא לפחד מדימויים מוגדרים, כלומר שלכולם יהיה ברור שזה צמח או סולם.
איזה יתרון יש לדימויים ברורים?
הם משאירים מקום שהצופה יכול להיכנס אליו. אין אחד שלא מבין מה זה בית או שאין לו את הסיפור שלו בתוך הבית. אני לא חושב שאם עושים משהו פשוט, זה עושה אותך פשטני. הפשטות חשובה לי, ואני מכוון אליה, וקשה לעשות משהו פשוט. יכול להיות מורכב, אבל לא מסובך. אניגמטיות היא לפעמים חרב פיפיות. היא מייצרת אנטגוניזם, חוסר סבלנות, ואני מבין את זה כי גם אני מגיב כך.
חיימי פניכל - סולם, 2009-10. חול, 70/250 ס"מ. צילום: ויטלי
מה בהמשך הסיור?
הסצנה השנייה היא אתר עבודה, אתר בנייה ובו סולם עשוי חול, מריצת מלט ואינסטלציה של מסמרים תקועים על קיר, כמה מסמרים בסידור חסר דימוי. כשיצרתי את סולם החול לקחתי טכניקה מפה וטכניקה משם, השתמשתי בידע שלי מתחום הזכוכית. אבל לשמחתי הצלחתי לשכלל את העשייה ולהגיע לאיכויות דרמה גבוהות. בתהליך העבודה שלי בסטודיו אני משקיע הרבה זמן ואנרגיה כדי לפצח, כדי לפתור. אני נזהר מלהשתמש במילה "לאלף" את החומר.
למה אתה נזהר?
כי יש בזה סוג של התנשאות על החומר, ואני יודע שאם הוא רוצה הוא מחזיר לי וקורע אותי לגזרים. אנחנו ביחסי עבודה, ואם אכפה את עצמי עליו, הוא לא ישתף פעולה. צריך לכבד אותו. אני אוהב את המורכבויות הטכניות: זה מאתגר, זה כיף, אבל זה גם מייאש. יחד עם זה להגיע לפתרון שלא רואים בו את כל המאמץ שהושקע – זה נפלא.
יש כאן בסטודיו שלך המון ניסיונות בכל מיני חומרי עבודה: מה זה לוח המסמרים שאתה מראה לי? אלה מסמרים חלודים?
כל אלה יציקות, לא מסמרים אמיתיים. יש פה אבקות ברזל, חלודה שאני אוסף, צמר פלדה שאני שורף ומסנן או מחליד, אבקה קנויה של מעבדות כימיה למיניהן וכל מיני חומרים. המסמר – שבחיים האמיתיים הוא ברזל, הולך ומחליד לאט לאט, ומהכליה הזאת שלו אני אוסף את החומר ויוצק אותו מחדש. זה מהלך דומה למה שקרה עם הסיבית. גם כשהוא נבנה מחדש הוא נבנה בתהליך גסיסה. התוצר עשוי אפוא מהמוות של החומר, מההפרשות שלו. אני כביכול מחיה אותו מחדש, אבל הוא נוצר בלוי ומוחלד.
כשאני מסתכלת על העבודות שלך אני מרגישה תחושה חזקה של חדוות יצירה.
התפוררות היא גם סימן לחיים.
זה סוג של היפוך שבו ההתפוררות איננה סוף החומר, אלא נקודת פתיחה אינסופית. הדחיסה לתבנית, לדימוי, נעשית הסיום. ספר לי איך נכנסה עבודת וידאו לתוך מעבדת החומרים שלך?
עבודה כמו הדיוקן יכולה להיעשות רק בווידאו. יש פה קשר בין המדיום לתוכן וגם להיתכנות. יש דברים שלא יכולים להיות משהו אחר חוץ מפסל. ביני לבין עצמי, כשאני מתלבט בתוך הסטודיו, אני לוקח את הרכיבים של העבודה: מדיום (פיסול, ציור או וידאו), חומר, טכניקה, ודימוי/קונספט ומשתדל שיהיו ביניהם גם הרמוניה וגם חוסר היררכיה. כשלמדתי בבצלאל – ולדעתי זה נפוץ מאוד גם בשנים האחרונות – הייתה היררכיה ברורה מאוד בין רכיבי עבודת האמנות: קודם כל וראשית כל הרעיון. אבל עליי זה לא כל כך מקובל. הרעיון, החומרים, הטכניקה והקונספט – כל אלה צריכים להשתלב זה בזה, וההרמוניה היא שמייצרת את הסינרגיה ואת הערך המוסף. בחרתי בווידאו כי זה המדיום הנכון לעבודה הזאת, ולא כי כיום אמן צריך לעשות וידאו. העוגן לא חייב להיות דימוי, הוא יכול להיות גם חומר. כך למשל במריצה היה חשוב לי המלט, החומר עצמו, ואליו התאמתי את הדימוי. זה היה כוס, כפית, גריל, דימויים שונים ומשונים, ועכשיו זה מריצה. בסולם זה היה ההפך: הסולם הזה, שהוא הסולם המאולתר של אתר הבנייה, היה חשוב לי, ובסופו של דבר הגעתי להשתמש בחול, בחרתי בחול כחומר ליצור ממנו את הדימוי.
בסיום הלימודים בבצלאל הצגת עבודות בחלל דמוי מחסן כלים. האם גם מחסן העבודה מתקשר לזיכרונות ילדותך?
סבא שלי היה מכין מסמרות לאוניות. תלויה פה על הלוח תמונה שלו במספנה. היום אני יותר רגיש לזה שהוא השפיע מאוד על החינוך שלי. חוויה ראשונית שאני זוכר היא שבסלון של סבא וסבתא בגבעתיים היה קיר, ועל הקיר היה גריד עשוי לייסטים של עץ, ובכל ריבוע הייתה תמונה קטנה או חפצי פורצלן. סבא שלי אהב לעשות עבודות קטנות בעץ ותלה שם כל מיני דברים. הגריד הזה גם הסתיר קו מתאר של דלת: הקיר בעצם נפתח אל תוך מחסן קטנטן, מטר על מטר וחצי, שהיה מלא כלי עבודה מסודרים בקופסאות. כל חיי הפעולה הראשונה שהייתי עושה כשהייתי מגיע לסבא וסבתא זה לפתוח את הדלת ולהיכנס פנימה. זה היה פנטסטי. עולם ומלואו. אני חושב שיש לזה קשר ישיר למה שאת רואה פה על הקיר: הסדר, סוג המשטור של הכלים והחומרים. לא מעט מהכלים פה הם מהמחסן.
חיימי פניכל - מסמרי חלודה, 2009-10. חלודה, 5/10 ס"מ. צילום: ויטלי
מתוך העבודות עולה סיפור על בעלי מלאכה – האדריכל, פועל הבניין, הפסל, איש המלאכה – האם גם ביניהם יש הייררכיה? בין כל אותם גברים – סבא שלך, הדוד שלך שאתה קרוי על שמו, בעלי המלאכה – איפה אתה ממקם את עצמך?
קודם כול אני כולם. התפקיד שלי בתוך זה הוא כולם. יש פה התעסקות בגבריות. ביני לבין עצמי אני מרגיש שביום שריתכתי משהו בסטודיו, או יצקתי משהו, או ליטשתי משהו ואני חוזר כולי מאובק והמקלחת נסתמת מכל השחור שיוצא מזה – ביום כזה אני מרגיש גבר. בהקשר הזה אני מרגיש גברי, בהחלט. הרבה פעמים אני מסתכל מהצד ורואה עד כמה מגוחך לעבוד בכלי כזה, ורואה את כל הקלישאות, ויחד עם זאת זה עושה לי טוב. אני מרגיש שזאת מלאכה גברית ושעשיתי מה שגבר צריך לעשות. הגבריות שהשתרשה בי היא קודם כול עימות. הגבר הוא קודם כול לוחם, והיצר הזה חזק בי מאוד, ולכן אני נקלע לעימותים עם בעלי סמכות, בעיקר עם גברים. גבר שנמצא איפשהו מעליי – אני כמו תרנגול טיפש. ואני משלם מחיר יקר על הטווסיות הזאת.
אתה מרגיש שיש פער בין איך שאתה מציג את הגבריות באופן מילולי ובין איך שאתה מייצג אותה באמנות?
בהתנהלות שלי עם החומרים נוצרת מערכת יחסים, ולא כפייה. בעבודות בלבני איטונג זה בלט כי החומר נתפס גברי, והמלאכה של הפיסול כל כך עדינה, שאפילו כשדובר בבניין, שהוא סמל של משהו קשה ונטוע, הייתה דואליות. יש בהם רגישות גדולה לפרטים. המקומות שבהם אני מרגיש קמצוץ של אושר אלה מגרשים של חומרי בנייה. יש פה אחד קרוב, ואני המון אצלו. במגרש. ואת יודעת מי בא לשם? לא באים לשם פסלים. באים לשם קבלנים ורצפים וטייחים ושיפוצניקים, ג'וחות אחד אחד. כל אחד עם הכרס שלו, ואני מת על המפגש הזה. אני שואב המון ידע ומידע במקום הזה.
היית רוצה להיות אחד כזה? ג'וחא כזה?
כן ולא. לא, כי קודם כול אתה עושה מה שהאחרים אומרים לך. אתה יכול להיות עצמאי, אבל בכל פעם מחדש יש לך בוס אחר. העניין של העצמאות מאוד חשוב לי.
אתה יכול לספר איזה מין מקום זה הסטודיו שלך?
חיימי: זה המקום בשבילי, מקום שלרוב הכי בטוח לי בו. אני קנאי מאוד לסטודיו, חושש שיקרה לו משהו, שיתפוצץ משהו, שהוא יישרף. כמעט שאין יום שלא עוברת לי בראש המחשבה הזאת, החרדה למקום הזה. זה מקום מאוד מאפשר. מקום שספוג בתסכולים וספוג בקושי, אבל גם באיזושהי אותנטיות. בעצמאות שלי ובדחפים שלי. סוג של גולם.
הראיון פורסם לראשונה ב-1280c מעלות: כתב העת לתרבות חומרית, גיליון, 22. עורכת: טליה טוקטלי
גלי גרינשפן היא אמנית, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בצלאל ומכללת עלמא לתרבות עברית. חיה ויוצרת בתל אביב.
