"בין חלל וזמן: הרהורים על הדמיון הגיאוגרפי" הוא טקסט קטן אך חשוב. ספרו האחרון של הארווי, שסקירה שלו מאת בועז לוין אפשר למצוא כאן, מדגים את סוג הכתיבה הרחבה והחודרת האופיינית לו. במקרה שלהלן, המבוסס על דברים שנישאו בכנס השנתי של האיגוד האמריקאי לגיאוגרפיה ב-21.3.89, הוא מרשה לעצמו להתפרע קצת תוך כדי הפניית מבט חד לתחום ממוקד יותר. הוא עדיין עוסק בביקורת המערכת הקפיטליסטית, האופנים בהם היא מתגלמת והדרכים להתמודד איתה, אבל פונה הפעם אל ההופעה של כל אלה בתחום האסתטי. הארווי אינו הראשון לקשור בין מחשבה מרקסיסטית לתפישות אסתטיות, קישור שנעשה כבר על ידי מארקס. מה שמייחד אותו הוא ההצלחה לשלב את תחומי הידע שלו ולזהות בעיה אסתטית שמייצרת המערכת הקפיטליסטית. מדובר במה שהארווי קורא לו "דחיסת זמן-חלל": תחושת ערעור יסודות המרחב כתוצאה של יישום ההיגיון הקפיטליסטי של האצה ופירוק חסמים מרחביים. תובנות אלו נראות לי חשובות כיוון שהן מציעות גישה שונה להתמודדות עם הבעיות שמעלה הארווי לכל אורך עבודתו. הבעיה שהוא מזהה היא בעיה אסתטית ולכן גם ההתמודדות עמה היא התמודדות אסתטית (כמובן שזה לא מבטל את יתר הבעיות ודרכי ההתמודדות איתן). כלומר, הוא מאפשר את זיהוי זירת ההתנגדות לא רק במעטפת השוק אלא גם במנגנוני האמנות והאסתטיקה. מאמר זה יכול לשמש כבסיס לאגף האסתטי של הפרויקט שהארווי מנסה לקדם – פרויקט שמטרתו ביסוס דרכי התנגדות לקפיטליזם בכל אחד ואחד מתחומי פעולתו.
דני אבידן
תודה לבועז לוין
בין חלל וזמן: הרהורים על דמיון גיאוגרפי
דיוויד הארווי
מאנגלית: דני אבידן
המחקר שלהלן עוסק בבניית גיאוגרפיה היסטורית של חלל וזמן. מאחר והדבר נשמע – בצדק – כמשחק ברעיון של תפיסות זמן וחלל, הוא דורש מעט הרחבה לפני שאוכל להתחיל. לאחר מכן אסקור את ההשלכות של הרעיון ביחס לגיאוגרפיה ההיסטורית של חיי היומיום ולפרקטיקות הסוציולוגיות של אלו המתקראים "גיאוגרפים”.
החללים והזמנים של החיים הוסציאליים
בספרו "הצורות הבסיסיות של הדת" מציין אמיל דורקהיים שהחלל והזמן הם תצורות חברתיות. כתביהם של אנתרופולוגים כמו הולוול, לוי-שטראוס, הול ולאחרונה גם בורדיה ומור, אישררו את התפיסה הזו: חברות שונות מייצרות תפיסות שונות מהותית של חלל וזמן (ראו גם את טואן). אני מבקש לנתח את העדות האנתרופולוגית הזו ולהדגיש שני עניינים.
ראשית, ההגדרות החברתיות של החלל והזמן מתפקדות כעובדות אובייקטיביות לכל דבר, וכל פרט ומושג מתקיימים ביחס אליהן. בחברות מודרניות, לדוגמה, אימצנו את זמן השעון כעובדה אובייקטיבית של חיי היומיום שלנו, למרות שזמן כזה הוא תצורה חברתית. הוא מספק סטנדרט משותף ואחיד הנמצא מחוץ להשפעותיהם של הפרטים השונים. אנחנו פונים אליו פעם אחר פעם על מנת לארגן את חיינו, ביחס אליו אנחנו מעריכים ושופטים את כל המנהגים החברתיים והרגשות הסובייקטיביים. אפילו אם איננו מצייתים לו, אנחנו יודעים טוב מאוד מהו הדבר שלו איננו מצייתים.
שנית, ההגדרות האובייקטיביות של החלל והזמן מושפעות במידה ניכרת מתהליכי שעתוק חברתי. בורדיה מראה, לדוגמה, איך צורות ארגון של זמן וחלל (לוח השנה, חלוקת התפקידים בבית וכו') משמשות את הקבילים הצפון אפריקאים להשלטת הסדר החברתי באמצעות הקצאת אנשים ופעילויות למקומות וזמנים ספציפיים. הקבוצה מארגנת את המבנה ההירארכי שלה, את תפקידי המגדר וחלוקת העבודה שלה, על פי התצורה הספציפית של ארגון הזמן-חלל שלה. תפקיד הנשים בחברה הקבילית מוגדר על פי החלל המוקצה להן בזמן ספציפי. התנהלות בחלל ובזמן מוגדרת באמצעות דרך ייחודית לייצוג מיקומים ושעות אשר מנציחים בתורם את הסדר החברתי.
פרקטיקות כאלה אינן זרות לחברות קפיטליסטיות מפותחות. ראשית כל, זמן וחלל הם תמיד כלים מרכזיים להפרדה בין פרטים ומעמדות. חלוקת החלל והגדרתו כיחידות מנהליות, משפטיות או כלכליות, מכתיבה את אפשרויות הפעולה החברתית ומשפיעה בצורה משמעותית על ארגון החיים החברתיים. למעשה, עצם מתן השם לישויות גיאוגרפיות מעיד על כוח ההשפעה עליהן, בייחוד באופן בו מקומות, האוכלוסייה שלהם והפעולות החברתיות בהם זוכים לייצוג. כפי שמדגים בצורה נפלאה אדוארד סעיד במחקרו על האוריינטליזם, ניתן למוטט, לעצב ולהשפיע על זהותם של עמים בעזרת השמות שנכפים עליהם בידי זרים. מאבקים אידיאולוגיים על אופן ומשמעות הייצוג הזה נפוצים, אבל מעבר להגדרת הזהות, הקצאת המקום בתוך מבנה המרחב החברתי מתנה תפקידים, אפשרויות פעולה וגישה לכוח בתוך הסדר החברתי עצמו. הזמן והמקום של פעילויות חברתיות שונות ושל צורות שונות של קשרים נושאים מסרים חברתיים ברורים.
לדוגמה, אנחנו מלמדים ילדים שלכל דבר יש זמן ומקום, וכולנו יודעים בצורה כזו או אחרת את מקומנו (אם אנחנו אוהבים אותו או לא זו שאלה אחרת). כולנו יודעים, בנוסף, מה זאת אומרת ששמים אותנו במקומנו, והתמרדות פיזית או חברתית נגד הקצאת המקום הזו כמוה כמרד נגד הסדרים החברתיים הבסיסיים. חסימת כבישים, הפגנות רחוב, ההסתערות על הבסטיליה או על שערי השגרירות האמריקאית בטהרן, הפלת חומת ברלין וכיבוש מפעלים או משרדי הנהלה של אוניברסיטאות – כל אלה הם סמלים של התקפה נגד כוחות חברתיים מבוססים.
קיימות דוגמאות רבות לתופעה הזו ומיותר להביא הוכחות נוספות, ומכיוון שהאופן המדויק בו פועלות תפיסות של חלל וזמן במסגרת שעתוק חברתי הוא כל כך מעודן ורגיש, על מנת שנוכל לקרוא אותו כראוי אנו זקוקים לשיטות המחקר המחוכמות ביותר העומדות לרשותנו. אבל הראיות מוצקות מספיק על מנת לאשש את ההצעה הבאה: כל תצורה חברתית בונה מושגים אובייקטיבים של זמן וחלל שמותאמים לצרכים ולמטרות השעתוק החברתי והחומרי שלה, ומארגנת את מערכי הייצור שלה בהתאם למושגים האלה.
חברות גדלות ומשתנות – הן עוברות תהפוכות פנימיות ומתאימות עצמן ללחצים והשפעות מבחוץ. מושגים אובייקטיבים של חלל וזמן מוכרחים להשתנות על מנת להתאים עצמם ליישום המטריאלי של השעתוק החברתי. באיזה אופן מתרחשים השינויים הללו בתפישות האובייקטיביות של החלל והזמן? במקרים מסוימים, התשובה ברורה. מושגים חדשים של חלל וזמן נכפו על ידי הכוח השליט באמצעות כיבושים, התפשטות אימפריאליסטית או שליטה ניאו-קולוניאלית. ההתיישבות האירופאית בצפון אמריקה כפתה מושגים זרים במידה ניכרת של חלל וזמן על האינדיאנים של המישורים לדוגמה, ובכך שינתה באופן בלתי הפיך את המסגרת החברתית בה יכול היה להתרחש, אם בכלל, השעתוק החברתי של העמים הללו. מיטשל מראה שיישום תפישת חלל רציונלית-מתמטית בבתים, בכיתות, בכפרים, ואפילו ברחבי העיר קהיר עצמה, היווה את עמוד התווך של פרויקט יישור הקו של מצרים עם המסגרת הדיסיפלינרית של הקפיטליזם האירופאי במאה ה-19. כפייה כגון זו אינה מתקבלת בהכרח בעין יפה. התפשטות היחסים החברתיים הקפיטליסטיים הצריכה לא פעם קרבות עזים על מנת להתאים את המבנה החברתי של העמים לרשת הזמן הנהוגה במסגרות מתועשות ולחלוקות טריטוריה ואדמה המוגדרות במונחים מתמטיים נוקשים. למרות שישנה פעילות שוליים המנסה להתנגד לצורות כפייה מסוג זה, יהיה נכון לטעון שרוב הציבור ברחבי העולם כיום פועל על פי תפישות הזמן והחלל שנכפו עליו במהלך ההתפתחות הקפיטליסטית. בעיות מעניינות יותר עולות כשקוראים תיגר מבפנים על תפיסות הזמן-חלל של הציבור הרחב. בחברה העכשווית התקוממויות כאלה הן תוצאה של התנגדות אינדווידואלית וסובייקיבית לרודנותם של זמן השעון והמפה הפיזית.
הספרות והאמנות המודרנית והפוסט מודרנית מלאות בסימנים למרד נגד המידות המטיריאליות והמתמטיות של החלל והזמן, ופסיכולוגים וסוציולוגים גילו בחקירותיהם עולם מסובך ולעתים מתוסבך של ייצוגים חברתיים ואישיים הסוטים באופן ניכר מהמנהגים הציבוריים. החלל והזמן האישיים לא תואמים אוטומטית את התפיסות הציבוריות שלהם, וכמו שתמרה הארבן מראה, קיימות דרכים מורכבות שבהן "הזמן המשפחתי" יכול להשתלב ב או לחרוג מכוחו המוחץ של "הזמן התעשייתי", הכולל גיוס ופיטורים של כח עבודה ודפוסים מחזוריים של תעסוקה. חשוב יותר, ההפרדה המעמדית, המגדרית, התרבותית, הדתית והפוליטית במושגים של זמן וחלל היא לעתים קרובות השדה שבו מתרחש המאבק החברתי. הגדרות חדשות לזמן ולמקום הראויים, כמו גם האיכויות האובייקטיביות של החלל והזמן יכולות להיות הגורם למאבקים מסוג זה.
רצוי להביא כאן מספר דוגמאות למאבקים שכאלה. הראשונה לקוחה מהפרק בקפיטל העוסק ביום העבודה. מארקס מתאר בו שיחה פיקטיווית בין קפיטליסט ופועל. הראשון טוען שיום עבודה ראוי נמדד ביחס לכמות הזמן הדרושה לפועל לגייס מספיק כוח על מנת לחזור לעבודה ביום המחרת וששכר יומי הוגן נמדד ביחס לכמות הכסף הדרושה לכיסוי הוצאות התפעול היומיות. הפועל משיב שחישוב מסוג זה מתעלם מהתקצרות חייו כתוצאה מחיי עמל ושחישוב אורך יום העבודה הראוי נראה שונה כשלוקחים בחשבון את כלל משך חיי העבודה. מארקס טוען ששני הצדדים צודקים מבחינת חוקי שוק החליפין, אבל נקודות מבט שונות – תוצאת ההשתייכות למעמדות שונים – מכתיבות אופקי זמן שונים לחישובים חברתיים. המכריע בין זכויות שוות שכאלו, מציין מארקס, הוא הכוח.
האוריינטציה המגדרית של הזמן הפטריארכלי מהווה דוגמה שנייה. לא רק שמבנה הזמן משתנה בהתאם לתפקידים תלויי מגדר באמצעות ההרגל המשונה להגדיר זמן כזמן עבודה רק אם הוא נמכר ישירות לאחרים. אלא, כמו שפורמן מציין, תחימת עולמה של האישה בזמן המחזורי של הטבע גרם לכך שהנשים הודרו מהזמן הלינארי של ההיסטוריה הפטריארכלית, מה שהפך את הנשים לזרות בעולם של זמן גברי.
במקרה הזה המאבק הוא יציאה כנגד העולם המסורתי של המיתוס, האיקונוגרפיה והפולחן, שבו השליטה הגברית על הזמן מקבילה לשליטה על הטבע ועל הנשים כיצורים טבעיים. כשבלייק כתב: "חלל וזמן הם ישויות ממשיות. הזמן הוא גבר והחלל אישה, וחלקה בגבריות הוא המוות”, הוא ביטא תפיסה אלגורית רווחת המהדהדת אפילו עד ימינו. חוסר היכולת לשלב את זמן הלידה (וכל מה שנובע מכך), עם ההתעסקות הגברית במוות והיסטוריה היא, מנקודת המבט הגברית, אחד משדות הקרב הפסיכולוגיים המשמעותיים ביותר בין גברים ונשים.
דוגמה שלישית נובעת מדיון בין כלכלן לגיאולוג לגבי אופק הזמן הנכון לניצול אופטימלי של משאב מינרלי. הראשון טוען שאופק הזמן הראוי נקבע על פי שווי השוק וערך הריבית, אבל הגיאולוג, המחזיק בתפיסת זמן שונה לחלוטין, טוען שזו חובתו של כל דור להשאיר כמות מספקת מהמשאב לדור שיבוא אחריו. לא ניתן ליישב את הויכוח הזה בצורה הגיונית – גם כאן מכריע הכוח. תחת הסדר הקפיטליסטי קובעים מוסדות השוק השליטים את אופק הזמן לפי שיעורי ריביות, וכמעט בכל תחומי החישובים הכלכליים (כולל קניית בית עם משכנתא) זה סוף הסיפור.
כאן מתגלה לנו הפוטנציאל לעימות חברתי הנובע אך ורק מאופקי הזמן השונים שעל פיהם מעריכים את תוצאות ההחלטות. כלכלנים מקבלים לרוב את העקרון הקיינסיאני שלפיו "בטווח הארוך כולנו נמות", ולכן הטווח הקצר הוא אופק הזמן ההגיוני היחיד לקבל לאורו החלטות כלכליות או פוליטיות, ואילו אקולוגיסטים מתעקשים שמושגי זמן ראויים צריכים להביא בחשבון את צורכי הישרדות החיים (כולל אלה של בני האדם) לאורך תקופת זמן בלתי מוגבלת. הניגוד בתפיסות הזמן הללו ברור. אפילו כשמתייחסים למשך זמן ארוך יותר במסגרת מחשבה כלכלית, כמו בכלכלה הפיג'ואינית, הדבר נעשה באמצעות שיעורי ריבית הנקבעים על ידי שיקולים כלכליים ולא, למשל, אקולוגיים, דתיים או חברתיים (ראו לדוגמה את הדוח של פירס, מרקנדייה וברביאר “תכנית לכלכלה ירוקה", בו נטען שכל פגיעה סביבתית יכולה להימדד כלכלית ולכן ריביות הן כלי קביל להתמודדות עם מפגעים סביבתיים ארוכי טווח). האופק הפוליטי-כלכלי של פיתוח ושינוי תלוי בהגדרות האובייקטיביות שאנחנו מאמצים. אם אלו הן הגדרות קפיטליסטיות אזי אופק הזמן אינו יכול להיות זה שבו דבקים האקולוגיסטים.
גם הגדרות ושימושים מרחביים הם אזורי מריבה פרקטיים ותיאורטיים. גם כאן האקולוגיסטיים נוטים לפעול על פי תפיסות רחבות בהרבה של השדה המרחבי של פעולות חברתיות, בדברם על ההשפעות ההיקפיות של מנהגים מקומיים ההופכים לדפוסי שימוש שמשפיעים על ההתחממות הגלובלית, היווצרות גשם חומצי ודלדול משאבים ברמה העולמית. תפיסות מרחביות כאלה מתנגשות עם החלטות שמטרתן היחידה היא מיקסום מחיר שכירת שטח באתר מסויים במסגרת אופק זמן שנקבע על ידי מחירי קרקע ושיעורי ריבית. מה שמייחד את התנועה הסיבתית (ומה שהופך אותה לכל כך מיוחדת ומעניינת), הן תפיסות הזמן והחלל שדרכן היא מתייחסת לשאלות של ייצור וארגון חברתי.
רק לעתים רחוקות המאבקים העמוקים הללו על המשמעות וההגדרות החברתיות של חלל וזמן הם מאבקים ישירים. בדרך כלל הם מופיעים כסכסוכים פשוטים בהרבה על השליטה והניכוס של חללים וזמנים ספציפיים. רק לאחר שנים רבות הבנתי, לדוגמה, מדוע הקומונרים הפריסאים לא היססו לדחות את המשימה הדוחקת של הקמת מערך ההגנה של פריז המהפכנית ב-1871 לטובת הפלת עמוד ונדום. העמוד היה סמלו הנתעב של כוח זר ששלט עליהם במשך שנים; הוא סימל את הארגון המרחבי של העיר, זה ששם חלקים נרחבים מהאוכלוסייה "במקומם" על ידי בניית השדרות של האוסמאן ודחיקתו של מעמד הפועלים ממרכז העיר. האוסמאן הכניס תפיסת מרחב חדשה לחלוטין אל תוך המרחב העירוני, תפיסה המותאמת לסדר החברתי החדש המושתת על ערכים קפיטליסטיים (כלכליים בעיקר). המהפך ביחסים החברתיים ובחיי היום יום שאליו שאפו הקומונרים במהפכה של 1871, הצריך בנייה מחודשת של המרחב הפריסאי בצורה לא היררכית. הדחף לשינוי היה חזק כל כך שמחזה הפלת העמוד היה לרגע מכריע בכינון הכוח הקומונרי על פני המרחב העירוני. הניסיון של הקומונרים לבנות סדר חברתי אלטרנטיבי התבצע לא רק על ידי השתלטות מחודשת על המרחב ממנו הם גורשו. הם ניסו לעצב מחדש את התכונות החברתיות האובייקטיביות של המרחב העירוני עצמו על פי דגם לא היררכי וקומונרי. ההקמה המחודשת של העמוד הייתה, אם כן, סמל ריאקציונרי לא פחות מבניית ה"סקרה קאר" על פסגת מונמארטר ככפרה על חטאי הקומונרים.
מזה שמונה עשרה שנה הנני תושב בולטימור. ומבחינתי הכנס השנתי הזה של האגודה הגיאוגרפית הצפון אמריקאית נערך אף הוא בטריטוריה זרה. מסיכת הקרנבל שעוטה הנמל המתחדש מסתירה היסטוריה ארוכה של מאבק על המרחב. המוסדות הפיננסיים ויזמי הנדל"ן שהנהיגו את ההתחדשות העירונית בתחילת שנות השישים ביקשו ליישב מחדש את מה שהם חשבו לנכס אסטרטגי מוזנח ומבוזבז בלב העיר. אבל המאמצים הללו נבלמו על ידי התהפוכות של שנות השישים, שבמהלכן רחש מרכז העיר הפגנות נגד המלחמה, אירועי תרבות מחתרתיים וכן – למגינת ליבם של היזמים – מהומות רחוב שבדרך כלל באו מצד הציבור האפרו-אמריקני המדוכא. אל חלל מרכז העיר התנקזו כל חוסר השקט וההפרעות החברתיות. לאחר רצח מרטין לוטר קינג והאלימות שטלטלה את העיר בעקבותיו קמה ב-68 קואליציה שניסתה לשקם את תחושת האחדות והשייכות שאבדה. הקואליציה הייתה רחבה, וכללה כנסיות (ביחוד האיחוד המיניסטריאלי השחור), מנהיגי קהילות מכל הסוגים, אקדמאים, עורכי דין, פוליטיקאים, איגודי מסחר, בירוקרטים ונציגים של הקהילה העסקית – שניכר היה שאינה יודעת לאן לפנות ובמקרה הזה הזדנבה מאחור. החל מאבק על מנת לאחד את העיר מחדש כיישות חברתית מוגדרת, כקהילה עובדת, נושמת ומודעת לעוולות חברתיות וגזעיות.
אחד הרעיונות שעלה מהמאמץ הזה היה להקים יריד במרכז העיר, יריד שיחגוג "אחרות" ושונות בהתבסס על התמהיל הייחודי של קבוצות דתיות ואתניות בעיר, ויחד עם זאת יחגוג את האחדות האזרחית בתוך המגוון הזה. ב-1970 נערך היריד הראשון ומשך אליו, בסוף שבוע אחד, רבע מיליון איש מכל קצוות העיר, היישר אל האיזור המסוכסך של מרכז העיר. ב-73 כבר הגיעו שני מיליון איש ואיזור הנמל אוכלס מחדש על ידי הקהילה באופן שלא ניתן היה לדמיין בשנות השישים. הוא נהפך לאתר של אחדות קהילתית ואזרחית מתוך שונות. במהלך שנות השבעים, למרות התנגדות עממית ניכרת, כוחות מסחריים ויזמי נדל"ן השתלטו מחדש על החלל. הוא נהפך למוקד שותפות פרטית-ציבורית שכמויות עצומות של כספי ציבור נשפכו במסגרתה לטובת רווח פרטי על חשבון הציבור. מלון הייאט-רייג'נסי נבנה בהשקעה פרטית של חמישה מיליון דולרים, מענק של עשרה מיליון דולרים מקרן פיתוח עירונית, ועסקה סבוכה של השקעה עירונית בתשתיות ומעטפת שעלתה לעיר כעשרים מיליון דולרים. החלל המרכזי של העיר הפך למרחב של צריכה משולחת רסן, החוגגת סחורות במקום ערכים חברתיים. הוא הפך למרחב ראווה בו מקום האנשים צומצם – ממשתתפים פעילים באכלוס המרחב לצופים פסיביים במחזה. מחזה הראווה הזה מסיט את תשומת הלב מהעוני הנורא של שאר חלקי העיר ומציג תמונת שווא של דינמיות מצליחנית כאשר למעשה המציאות מאופיינת בקיפוח ורפיון ידיים. בזמן שכל הכסף הזה זרם אל המרכז שאר העיר הרוויחה מעט ובמקרים רבים אף הפסידה הרבה, מה שיצר אי של שגשוג בתוך ים של הזנחה. הזוהר של הנמל המרכזי מסיט את המבט ממראה הטרגדיה המתהווה של בולטימור האחרת, זו שנעולה בבטחה (או כך נדמה) בשכונות הייאוש הבלתי ניראות.
מטרת הדוגמאות הללו היא להמחיש כיצד מרחב חברתי מסוכסך יכול להתחיל לקבל הגדרות ומשמעויות שונות. בפריז, כמו בבולטימור, אנחנו רואים את המאבק לשליטה על חלקים מרכזיים בעיר כחלק ממאבק גדול יותר להחלפת נוף של היררכיה ושל כוח כלכלי טהור בחלל חברתי שמעוצב על פי דגם של צדק ושיוויון. למרות ששני המאבקים האלה נחלו כישלון, הם מדגימים יפה כיצד מערכת הגדרות השלטת של החלל (והזמן) מאותגרת תדיר ונתונה לשינוי מתמיד.
פרספקטיווה מטריאליסטית על הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן
אם חלל וזמן הם אובייקטיביים ותלויי חברה, אזי נובע מכך שתהליכים חברתיים (בכלל זה גם קונפליקטיים חברתיים כמו אלה שמניתי), משחקים תפקיד בתהליך ההגדרה שלהם. כיצד ניגש לחקור את הדרכים בהם מעוצבים חלל וזמן חברתיים במסגרות ההיסטוריות והגיאוגרפיות השונות? לא ניתן לענות על השאלה הזו מבלי להתייחס למחוייבויות האונטולוגיות והאפסטימולוגיות שלנו. כידוע, אלו שלי הן בפירוש מרקסיסטיות, מה שמחייב את ארגון החקירה על פי העקרונות הבסיסיים של מטריאליזם גיאוגרפי-היסטורי. ראשית יש להבין את ההגדרות האובייקטיביות-לא ביחס לעולם הרעיונות והמחשבה (למרות שמחקר כזה מועיל תמיד)-אלא דרך חקר התהליכים המטריאליים של שעתוק חברתי. כמו שמנסח זאת סמית': “היחסיות של החלל היא לא סוגייה פילוסופית אלא תוצר של תהליכים חברתיים והיסטוריים".
ברצוני להדגים כיצד מתפקד עיקרון זה. אני נוהג לבקש מתלמידי גיאוגרפיה מתחילים לחשוב מהיכן הגיעה הארוחה האחרונה שאכלו. ההתחקות אחר כל המרכיבים השונים שמהם הורכבה הארוחה חושפת מערכת תלות מורכבת ועולם שלם של עמל שנפרס על פני מקומות רבים ושונים ותחת יחסים חברתיים ותנאי ייצור מגוונים מאוד. התלות הזו הולכת ומסתעפת כשאנחנו שוקלים את כל הסחורות ששימשו לייצור הסחורות שאנחנו צרכנו באופן ישיר. אבל באותה מידה אנחנו יכולים לאכול את הארוחה שלנו בלי להקדיש שבריר שנייה למחשבה על הגיאוגרפיה הסבוכה של מערכי הייצור והיחסים החבריים שמוטבעים במנגנונים שהביאו אותה אל שולחננו.
זה היה המצב שאליו התייחס מארקס כשניגש לפתח את אחד המושגים המרכזיים ביותר שלו: הפטישיזם של הסחורות. בעזרת מושג זה הוא ביקש לתאר את הדרך שבה השוק מסתיר מידע על יחסים חברתיים (והייתי מוסיף-גיאוגרפיים). כשאנחנו מתבוננים במוצר אין לנו דרך לדעת האם הוא יוצר על ידי פועלי קואופרטיב איטלקי מאושרים, פועלים מנוצלים תחת תנאי אפרטהייד בדרום אפריקה או שכירים שוודים המוגנים על ידי חוקי עבודה והסכמי שכר נאותים. הענבים על מדפי הסופרמרקט אילמים; טביעות האצבע של הניצול לא מופיעות על פניהם והם לא מגלים מיד מאיזה חלק של העולם הם הגיעו. באמצעות חקירה אנחנו יכולים להסיר את הרעלה מעל הבורות החברתית והגיאוגרפית הזאת, ולהשכיל את עצמנו בנוגע לנושאים האלה (כך אנחנו עושים כשאנחנו מחרימים תוצרת דרום אפריקאית, למשל). אבל כשאנחנו עושים זאת עלינו להציץ הרחק מעבר למה שהשוק עצמו חושף על מנת להבין כיצד החברה עובדת. זו בדיוק הייתה האג'נדה של מארקס. עלינו להציץ אל מאחורי המסכה, הפטישיזם של השוק והסחורות על מנת לחשוף את הסיפור המלא של השעתוק החברתי.
הבורות הגיאוגרפית שנוצרת כתוצאה מהפטישיזם של הסחורות היא בעצמה סיבה לדאגה. הטווח המרחבי של החוויה האישית שלנו בנוגע לסחורות שאנו צורכים בשווקים הוא חסר כל זיקה לטווח המרחבי שבו הסחורות האלה מיוצרות למעשה. אופקי תפיסת החלל הנוצרים כתוצאה מכך הם שונים מאוד, והחלטות שנעשות על סמך תפיסה אחת יהיו שונות בהכרח מאלה שיתקבלו על סמך השנייה. לאיזה טווח חוויות עלינו לפנות על מנת להבין את הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן? התשובה הפשוטה תהיה שניהם, מכיוון ששניהם מטריאליים במידה שווה. אבל כאן אני מתעקש שעלינו לנצל את כוחו המלא של מושג הפטישיזם של מארקס. אם נתייחס לטווח החוויות האישיות (קניות בסופר מרקט, נסיעות לעבודה ומשיכות כסף מהבנק) כטווח הקיים היחיד, נקבל ראיית עולם פטישיסטית (כולל ההגדרות האובייקטיביות של החלל והזמן). החוויות הללו הן אמתיות ומטריאליות, אבל הן מאורגנות בצורה כזו שמסתירה את ההגדרות האחרות של החלל והזמן, הגדרות המותאמות לדרישות של ייצור סחורות ומחזורי כספים על ידי שווקי השוואת מחירים.
דאגה כנה לבסיס המטריאלי של הקיום היום יומי שלנו אמורה להכתיב לנו ידע בגיאוגרפיה של ייצור הסחורות ובהגדרות החלל והזמן המוטבעות בנוהגי ייצור הסחורות ומחזורי הכספים. אבל למעשה רוב האנשים מסתדרים בלי זה. הדבר גם מעלה שאלות מוסריות קשות. לדוגמה, אם אנחנו מאמינים שיש לגלות דאגה מוסרית לאלו ששמים את הלחם על שולחננו, אז עלינו להרחיב את האחריות המוסרית שלנו על פני הרשת הגיאוגרפית והחברתית של השווקים המשיקים כולה. אנחנו לא יכולים לתרום כסף לקרנות צדקה מזדמנות, ואז ללכת לקנות ענבים שגודלו בתנאי אפרטהייד. אנחנו לא יכולים להטיף לשמירה על איכות הסביבה בשכונה שלנו תוך כדי שמירה על רמת חיים המצריכה בהכרח פגיעה סביבתית במקום אחר (זהו למעשה הבסיס של הטיעון האקולוגיסטי). הבעיה היא בדיוק זו שמארקס ביקש לחשוף. עלינו לחדור מבעד למעטה הפטישיזם שמקיף אותנו מעצם היותנו נתונים במערכת של ייצור ומסחר, ולגלות מה מסתתר מאחוריה. בייחוד עלינו לגלות איך החלל והזמן מוגדרים על ידי התהליכים המטריאלים המספקים לנו את לחמנו. זה העולם שאליו אני פונה כעת.
הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן בעידן הקפיטליסטי
סקירת הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן בעידן הקפיטליזם המערבי מדגימה כיצד המושגים והמנהגים שהם מייצרים השתנו בהתאם למנהגים הפוליטים והכלכליים. לה-גוף טוען שהמעבר מפיאודליזם לקפיטליזם הצריך הגדרות שונות באופן מהותי של מושגי זמן וחלל ששימשו לארגון מחדש של העולם על פי עקרונות חברתיים חדשים למדי. השעות הומצאו במאה השלוש-עשרה, הדקות והשניות נכנסו לשימוש נרחב רק במאה השבע-עשרה. המקור של ההמצאה הראשונה הוא דתי במובהק (מה שמדגים יפה את הקשר הרציף בין ראיית העולם היהודו-נוצרית לעליית הקפיטליזם), אבל להתפשטות האמצעים המדויקים למדידת זמן יש זיקה ברורה למחשבה הגוברת על יעילות בתחומי הייצור, החליפין, המסחר והמנהל. זו הייתה מהפכה עירונית "במבנים מחשבתיים ובהשלכות המטריאליות שלהם" ועל פי דה-גוף היא הייתה "מושפעת מאוד מהמנגנונים של מאבק מעמדי". לנדס מאשר ש"שעות שוות בעיר בישרו על ניצחונו של סדר חברתי וכלכלי חדש". אבל זה היה ניצחון חלקי ושברירי, והוא לא הורגש במרבית העולם המערבי עד למחצית המאה התשע-עשרה לפחות.
ההיסטוריה של הקרטוגרפיה במעבר מהפאודליזם לקפיטליזם, כמו ההיסטוריה של מדידת הזמן, נוגעת במידה רבה לשכלול המידות והייצוגים של החלל על פי עקרונות מתמטיים מוגדרים היטב. גם כאן האינטרסים של מסחר וחליפין, של זכויות רכוש ואדמה (מהסוג שלא הוכר בעולם הפיאודלי) היו בעלי חשיבות רבה בעיצוב מחדש של המבנים המחשבתיים והמנהגים המטריאליים. כשנעשה ברור שידע גאוגרפי הוא מקור לעוצמה צבאית וכלכלית הקשר בין מפות לכסף לא איחר לבוא, כך מראה לנדס. מפת העולם של תלמי שהגיעה לפירנצה ב-1400 ואימוצה המיידי כאמצעי לתיאור חלל גיאוגרפי ואכסון ידע מרחבי, יכולה להיחשב כרגע מכונן בהתפתחות הידע הגיאוגרפי כפי שאנו מכירים אותו. היא איפשרה את תפישת של העולם באחדותו הגלובלית.
החשיבות הפוליטית של המהפכה הקרטוגרפית מצדיקה עיון. מושגים רציונליים-מתמטיים של חלל וזמן היוו, לדוגמה, תנאי הכרחי לדוקטורינות של הנאורות בדבר שיוויון פוליטי וקדמה חברתית. אחד מהצווים הראשונים של האסיפה הלאומית הצרפתית הורה על מיפוי שיטתי של צרפת כולה על מנת להבטיח ייצוג פוליטי שווה. מיפוי כזה נעשה למרכיב חוקתי מוכר בכל דמוקרטיה ברחבי העולם (בהתחשב בהיסטוריה של הטיית מחוזות בחירה), עד כדי כך שהקשר האינטימי בין דמוקרטיה למיפוי רציונלי נראה מובן מאליו. נסו לדמיין הקמת מערכת ייצוג שיוויונית בעזרת "מפה מודני”! מערכת חלוקת האדמה הג'פרסונית, עם הרשת המתמטית הקבועה שלה ששולטת עדיין בנוף ארצות הברית, ביקשה גם היא לחלק בצורה רציונלית את החלל על מנת ליצור דמוקרטיה אגררית. הדבר שיחק לטובת הניכוס והספסור הקפיטליסטי של החלל בניגוד לכוונותיו של ג'פרסון, אבל הוא מראה כיצד הגדרות אובייקטיביות של חלל חברתי (במקרה הזה בתחום שיח הנאורות הרציונלי) משמשות לכינון סוג חדש של סדר חברתי.
דיווחים מהסוג שמספקים לה-גוף ולנדרס מוכיחים מעל לכל ספק שתפיסות זמן וחלל והפרקטיקות המלוות אותן לא משחקות תפקיד נייטרלי במערכות יחסים אנושיות. תפיסת החלל והזמן נותרת מפוצלת ובעייתית יותר משהיינו רוצים להודות בדיוק בגלל ההשלכות הפוליטיות והכלכליות האלה. הלגרסון מראה, לדוגמה, את הקשר בין מפות אנגליות בתקופת הרנסנס, נורדון, קאקסטון ואחרים), למאבק נגד זכויות שושלתיות וההחלפה של אלו האחרונות במערכת שבה הקשר בין האזרח לאומה נעשה הומוגני. הטענה של הלגרסון היא שצורות הייצוג הקרטוגרפיות החדשות אפשרו לפרטים לתפוס את עצמם בצורה שהלמה את ההגדרות החדשות של יחסים פוליטיים וחברתיים. אם ניקח דוגמה מאוחרת בהרבה נראה שלמפות השלטון הקולוניאלי היו מאפיינים ייחודיים מאוד ששיקפו את מטרותיהם החברתיות.
מאחר וכבר דנתי בנושאים הללו במקומות אחרים, אציין רק שפיתוח תפיסות חדשות ומנהגים מטריאליים חדשים ביחס לחלל ולזמן היה מהותי לעלייתו של הקפיטליזם כמערכת סיוציו-אקונומית מובהקת. התפיסות והמנהגים הללו היו חלקיים תמיד (למרות שהם נהיו הומוגניים יותר ככל שהתפתח הקפיטליזם), ותמיד היו נתונים לביקורת במקומות וזמנים מסוימים. אבל שעתוק חברתי קפיטליסטי מצריך חדירה עמוקה לממלכת הרעיונות בנוסף להטמעתו בממלכת הפרקטיקות החברתיות.
קפיטליזם הוא מערכת מהפכנית הנמצאת בחיפוש מתמיד אחר צורות ארגון חדשות, טכנולוגיות חדשות, סגנונות חיים חדשים ואופנים חדשים של ייצור וניצול. המהפכנות הקפיטליסטית פועלת גם כלפי ההגדרות האובייקטיביות של החלל והזמן. בהשוואה לרוב צורות החדשנות האחרות, נראה שהמהפכנות בארגון מחדש של יחסי חלל וייצוגי מרחב היתה בעלת השפעה חזקה במיוחד. הדרכים, התעלות, מסילות הרכבת, ספינות הקיטור, הטלגרף, הרדיו ,המכונית, המכולות, מטוסי המסע, הטלוויזיה והתקשורת האלחוטית שינו את יחסי החלל והזמן וכפו עלינו פרקטיקות מטריאליות חדשות וצורות חדשות של ייצוג מרחב. היכולת למדוד ולחלק זמן עברה מהפכה, קודם דרך הייצור וההחדרה של מידות זמן מדויקות יותר ויותר, ובעקבותיהן על ידי תשומת לב רבה יותר למהירות ולתיאום מכשירי הייצור (אוטומציה, רובוטיזציה) ולמהירות שינוע הסחורות, האנשים, המידע וכיוצא באלה. הבסיס המטריאלי של החלל והזמן נהפך ממרכיב קבוע ויציב בניהול ענייני אנוש למרכיב שנמצא בתנועה מתמדת.
מהי הסיבה לתנועה הזו? מאחר וחקרתי את המקורות שלה בפירוט במקום אחר, אסכם כאן את הטיעון המרכזי בלבד: לזמן יש חשיבות מכרעת בקפיטליזם מכיוון שזמן עמל חברתי הוא המדד לערך, וזמן עמל חברתי עודף הוא הבסיס לרווח. מעבר לכך, זמן מחזוריות ההון הוא משמעותי מכיוון שהאצה (בייצור, שיווק ומחזוריות הון) היא כלי תחרותי חזק למיקסום רווחים בידי קפיטליסטים. בזמנים של משבר כלכלי או תחרות קשה במיוחד, קפיטליסטים עם מחזוריות הון מהירה יותר שורדים טוב יותר ממתחריהם, והתוצאה היא שאופקי הזמן החברתי מתקצרים, קצבי העבודה והחיים מתגברים ותדירות השינויים גוברת. אותו סוג של תהליך תקף גם לגבי החלל. הסרת המחסומים המרחביים והניסיון "להשמיד את החלל באמצעות הזמן" הם הכרחיים לעצם הדינמיקה של הצבר ההון ונעשים בולטים במיוחד במשברים של הצבר הון עודף. ספיגת עודפי ההון (ולעתים גם עודפי עמל) על ידי התרחבות גיאוגרפית לטריטוריות חדשות ועל ידי הקמת מערך חדש לחלוטין של יחסים חלליים הן תופעות מרתקות. הנרי לפרבר מציין בצדק, שהקמתם והחרבתם של יחסי חלל ושל מרחבים כלכליים גלובליים הם מהכלים החשובים ביותר שאיפשרו את הישרדותו של הקפיטליזם במאה העשרים.
המאפיינים העיקריים (בניגוד למקום, לזמן ולאופן הספציפיים), של הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן מובילים לתוצאות שהן בוודאי לא מקריות או שרירותיות, אלא מתחייבות מעצם חוקי התנועה של ההתפתחות הקפיטליסטית. המגמה הכללית היא של האצה במחזוריות ההון (תחומי הייצור, המסחר והצריכה נוטים להשתנות בקצב מהיר יותר) ושל כיווץ אופקי החלל. במונחים פופולריים ניתן לומר שזה שילוב של עולם "הלם העתיד" של טופלר עם הכפר הגלובלי של מרשל מקלוהן. מהפכות תקופתיות כאלה בתכונות החברתיות האובייקטיביות של החלל והזמן אינן נטולות סתירות. לדוגמה, דרושה השקעה יקרה וארוכת טווח בתחומים בעלי מחזוריות הון איטית (כמו חומרת מחשב), על מנת לאפשר האצת מחזוריות הון בתחומים אחרים. על מנת להשמיד את החלל באמצעות הזמן יש צורך לייצר מערכת ספציפית של יחסי מרחב (כמו מערכת רכבות). אם כן, מהפכה ביחסי זמן וחלל מצריכה לעתים קרובות לא רק את השמדתם של דרגי חיים ופרקטיקות חברתיות שנבנו סביב מערכת זמן-חלל קודמת, אלא את ההחרבה היצירתית של מגוון רחב של נכסים פיזיים המוטבעים בנוף. ההיסטוריה הקרובה של נטישת התיעוש (דה אינדסטריאליזציה) מדגימה יפה את סוג התהליכים שאני מדבר עליהם.
התיאוריה המרקסיסטית של הצבר ההון מאפשרת תובנות תיאורטיות בקשר לשינויים הסותרים שעברו מימדי החלל והזמן תחת הקפיטליזם המערבי. אם עולם המרחב והזמן של וול סטריט היום שונה כל כך מזה של שוק המניות במאה התשע עשרה ושניהם כאחד שונים מזה של צרפת הכפרית (אז כהיום) או מזה של הקרופטרים הסקוטים (אז כהיום), אז עלינו להבין את השוני הזה כשורת תגובות למכלול מצבים מצטברים שעוצבו על ידי חוקי ייצור הסחורות והצבר ההון. את הסתירות והמתחים שנמצאים בתוך המצב הזה ברצוני לבחון.
תגובות תרבותיות ופוליטיות לשינויים במימדי החלל והזמן
שינויים מהירים בתכונות האובייקטיביות של החלל והזמן החברתיים הם מבלבלים ומטרידים, מהסיבה הפשוטה שקשה מאוד לחזות את השפעותיהם המהפכניות על הסדר החברתי. התדהמה מלאת החשש לנוכח שינויים כאלה מתוארת בצורה נפלא בQuarterly Review של 1839: "דמיינו רגע שרשת מסילות הברזל המהירות שלנו תתפרש בבת אחת על פני אנגליה כולה. כל תושבי הארץ, נשתמש במטאפורה, יתקדמו כולם כאיש אחד ויקרבו את כיסאותיהם אל האח הבוערת של הכרך… כשמרחקים יבוטלו שטחה של ארצנו כמו יצומצם, עד שהיא לא תהיה גדולה יותר מעיר נרחבת אחת" (מצוטט אצל שיבלבוש).
המשורר היינה מתאר גם הוא את ה"אימה האדירה" שחש כשהשיקו את מסילת הרכבת מפריז לרואן: "אילו שינויים – מן הסתם, יחולו כעת בדרך שבה אנו רואים דברים, בתפיסותינו! אפילו מושגי החלל והזמן הבסיסיים ביותר החלו להתערער. החלל נרצח בידי הרכבת. אני מרגיש כאילו היערות וההרים של הארצות כולן צובאים על פריז. כמעט שאני יכול להריח את עצי התרזה של גרמניה. גלי הים הצפוני מתגעשים על מפתן דלתי". (מצוטט אצל שיבלבוש).
במאי התיאטרון הגרמני יוהאנס בירינגר מתאר הלם דומה בתפאורה עכשווית. בהגיעו לדאלאס הוא הרגיש "התמוטטות לא צפויה של החלל", היכן ש"ההתפשטויות וההתפרקויות של הגוף העירוני (הייצוג הפיזי והתרבותי של הקהילה) הגיעו למצב הזייתי". הוא מציין ש"לא ניתן היה לחמוק מהמיזוג והבלבול של המציאויות הגיאוגרפיות, או מהדמיון בין כל המקומות, או מההיעלמות של נקודות התייחסות נראות (סטטיות) אל תוך תקשורת מתמדת של תמונות שטח”. החידה של יוסטון, הוא מסכם, "היא זו של הקהילה: מפוזרת ומופצת לכל הרוחות… העיר מתחזה לעירבוביה ספקולטיווית, מעין חוסר ספציפיות חיובי על סף ההיפרבולה הפרדוקסלית (כוח גלובלי-כאוס מקומי)”.
אכנה את התחושה הזו של מהפך מוחלט בממדי החלל-זמן בשם דחיסת חלל-זמן, על מנת לשמר משהו מהתחושה מבשרת הרעות של היינה ומתחושת ההתמוטטות של בירינגר. החוויה הזו מאלצת את כולנו להתאים את תפיסות החלל והזמן שלנו ולחשוב מחדש את טווח הפעולה החברתית. כפי שכבר ציינתי, החשיבה מחדש הזו מוטמעת במאבקים פוליטיים-כלכליים, אך היא גם המוקד של תרבות עזה והתדיינות אסתטית ופוליטית. מחשבות על הרעיון הזה עוזרות לנו להבין חלק מהתהפוכות שהתרחשו בשדות ייצור התרבות והפוליטיקה בעידן הקפיטליסטי.
לדוגמה, מכלול התנועות העכשוויות הידוע בתור פוסט-מודרניזם מקושר לחוויות חדשות של חלל וזמן בכתביהם של מגוון כותבים רחב, שכולל את ג'יימסון, ברגמן ודניאל בל. למרבה העניין, לאחר שהעלו את הרעיון, אף אחד מהם לא מפרט למה הוא בדיוק מתכוון, ולכן הבסיס המטריאלי שעליו החוויות החדשות האלה של חלל וזמן מושתתות, והקשר שלהן לכלכלה הפוליטית של ההתפתחות הקפיטליסטית, נותרים בערפל. מעניין אותי במיוחד לראות עד לאיזו רמה אפשר להבין את הפוסט-מודרניזם באמצעות ההתייחסות לחוויות החדשות של חלל וזמן שנוצרו בעקבות המשבר הפוליטי-כלכלי של 1973. באותו זמן נכפתה על חלק ניכר מהעולם הקפיטליסטי מהפיכה בטכניקות ייצור, דפוסי צריכה ופרקטיקות פוליטיות כלכליות. זרמים חזקים של חדשות התמקדו בהאצת זמני הייצור. אופק הזמן לקבלת החלטות (היום עניין של דקות בשווקים פיננסיים בינלאומיים), התקצר וסגנונות חיים השתנו במהירות. כל אלה ליוו ארגון רדיקלי מחדש של של יחסי חלל, החלשה נוספת של מחסומים מרחביים, והפצעתה של גיאוגרפיה חדשה של פיתוח קפיטליסטי. האירועים הללו יצרו תחושה חזקה של דחיסת חלל-זמן שהשפיעה על כל המרכיבים של החיים התרבותיים והפוליטיים. נופים שלמים הוחרבו על מנת לפנות דרך לבנייתו של החדש. תימות של חורבן יצירתי, של פרגמנטציה מוגברת, של ארעיות (של חיי הקהילה, של כישורים, של סגנונות חיים), נעשו בולטות הרבה יותר בשיח הספרותי והפילוסופי בעידן שבו ההקמה מחדש של כל דבר – החל בשיטות ייצור תעשייתיות ועד למרכזי ערים – נעשתה נושא מרכזי לדאגה. נדמה שהשינוי ב"מבנה הרגש" שעליו בישרה ההליכה לקראת הפוסט-מודרניזם קשור לשינויים בפרקטיקות הפוליטיות-כלכליות שהתרחשו בשני העשורים האחרונים.
נביט אחורה ונבחן את התנועה התרבותית המורכבת הקרויה בשם מודרניזם (שכנגדה ניצב הפוסט-מודרניזם כביכול). ניכר שמשהו מיוחד קורה לכתיבה ולייצוג האמנותי בפריז לאחר 1848, וראוי לבחון אותו אל מול רקע התהפוכות הפוליטיות-כלכליות שהתרחשו באותו חלל ובאותו זמן. החשש של היינה הפך ב-1848 לחוויה דרמטית וטראומטית, כשבפעם הראשונה בעולם הקפיטליסטי הכלכלה הפוליטית אימצה (חשפה) חזות סימולטנית מפתיעה. ההתמוטטות הכלכלית והמהפכות הפוליטיות ששטפו את בירות אירופה באותה שנה הצביעו על כך שהעולם הקפיטליסטי קשור בעבותות שהיו בלתי נתפסות לפני כן. ההלם מהמהירות והבו-זמניות של כל זה הצריך דגם חדש של ייצוג שיוכל לעזור להבין את העולם המשולב הזה בצורה טובה יותר. דגמי ייצוג ריאליסטים, שאימצו מודל נרטיבי ישר, פשוט לא התאימו למשימה (מבריקה ככל שתהיה הצורה שבה שוטט דיקנס ברחבי החלל והזמן ברומאן כמו בית קדרות).
בודלר נענה לאתגר על ידי הגדרת הבעייתיות המודרניסטית כחיפוש אחר אמיתות אוניברסליות בעולם המאופיין על ידי פירוד (מרחבי), ארעיות (זמנית) וחורבן יצירתי. מבנה המשפט המורכב של פלובר ומשיכות המכחול של מאנה הגדירו צורות ייצוג חדשות לחלוטין של חלל וזמן שאיפשרו דרכים חדשות של מחשבה ואפשרויות חדשות של פעולה פוליטית וחברתית. הדו"ח של קרן, שנוגע למהפיכה בייצוגי החלל והזמן שהתרחש זמן קצר לפני 1914 (תקופה מדהימה של חקירות בפיסיקה, ספרות, ציור, ופילוסופיה), מהווה את אחד המחקרים הנהירים ביותר כיום לגבי האופן בו דחיסת חלל-זמן מייצרת חוויות שמהן מחולצים מושגים חדשים. תנועות האוונגארד מצד אחד שיקפו ומצד שני ביקשו לכפות הגדרות חדשות של חלל וזמן על הקפיטליזם המערבי בעצם לב שיטפם של המהפכים האלימים.
בחינה מדוקדקת יותר של התנועות התרבותיות והפוליטיות הללו חושפת כיצד הן יכולות לשקף את הסתירות המהותיות של הכלכלה הפוליטית הקפיטליסטית. שימו לב לתגובה להאצה האחרונה בקצב הפקת ההון. זה האחרון מניח בתור התחלה האצה בדפוסי הצריכה וסגנונות החיים שהופכים למוקד היחסים החברתיים של הייצור והצריכה הקפיטליסטיים. החדירה של הקפיטליזם אל תחום הייצור התרבותי נעשית מושכת במיוחד מכיוון שצריכת הדימויים היא כמעט מיידית (בניגוד לצריכת מכוניות או מקררים לדוגמה). בשנים האחרונות כמות גדולה של הון ועבודה הושקעה למטרה זו. הדבר לווה בדגש המחודש על ייצור מחזות ראווה ממושטרים (המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס הם דוגמה מצויינת) היכולים לשחק בתפקיד כפול: ככלים הן לצבירת הון והן לשליטה חברתית (מה שמחדש את העניין בנוסחה הרומאית של "לחם ושעשועים" בזמנים של חוסר ביטחון).
התגובות להתמוטטות המחסומים המרחביים מלאי סתירות גם הם. ככל שהיחסים הפנימיים נעשים גלובליים יותר, ככל שמרכיבי הארוחות ותזרימי המזומנים שלנו נעשים בינלאומיים יותר, וככל שמחסומים מרחביים מתפוררים, חלק הולך וגדל ולא הולך וקטן מאוכלוסיית העולם דבק במקום, בשכונה ובהשתייכויות מדיניות, איזוריות ואתניות, או באמונה דתית כסמן זהות ספציפי. קל להבין חיפוש כגון זה אחר סממני זהות נראים ומוחשיים בעיצומה של דחיסת חלל-זמן אינטנסיבית. אין זה משנה כרגע שהקפיטליזם הגיב על ידי המצאת המסורת כעוד מושא ייצור וצריכה של סחורות (השחזור של טקסים ומחזות ראווה עתיקים, העודף של תרבות מסורתית אלימה), שהרי עדיין קיים דחף עיקש לחפש אחר שורשים בעולם בו זרם הדימויים מתגבר ונעשה חסר מקום יותר ויותר (אלא אם מסך הטלוויזיה או המחשב יכולים להיחשב כמקום). האימה הנוצרת מתחושת המרחב החברתי הקורס סביבנו (שניכרת בבירור בכל דבר החל בעיתוני הבוקר, עבור בפעולות טרור בינלאומיות ועד לבעיות סביבתיות) מיתרגמת למשבר זהות. מי אנחנו ולאיזה חלל\מקום אנחנו שייכים? האם אני אזרח של העולם, של המדינה או של המקום? אם מדייק קרן בתיאור התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, אזי זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקפיטליזם שערעור המחסומים המרחביים עורר עלייה בתחושות הלאומניות והמקומיות, כמו גם מתחים ויריבויות גיאו-פוליטיות, בדיוק בעקבות הפיחות בכוחם של המחסומים המרחביים להפריד ולהגן מפני האחר.
המתח הגלוי בין המקום והחלל מהדהד סתירות יסודיות בכלכלה הפוליטית של הקפיטליזם שאותן כבר הזכרתי; העובדה שהיא מצריכה ארגון ספציפי של חלל על מנת לבטל את החלל ושהיא דורשת השקעה בהון בעל מחזוריות ארוכה על מנת לכונן מחזוריות מהירה יותר של שאר ההון. ניתן לראות את המתחים הללו מזווית נוספת. לקפיטליזם הבינלאומי אמור להיות כבוד מועט לגיאוגרפיה בימים אלה מכיוון שהיחלשות המחסומים המרחביים ברחבי העולם היא מכרה זהב. אבל להסרת המחסומים הזו יש השפעה הפוכה חזקה באותה מידה; הבדלים קטנים ועדינים בתכונותיהם של מקומות (אספקת כוח העבודה בהם, התשתיות והתנאים הפוליטיים בהם, הרכב המשאבים שלהם, נישות השוק שלהם וכו'), מקבלים חשיבות רבה מכיוון שהקפיטליזם הבינלאומי נמצא בעמדה נוחה יותר לנצלם. בהתאם לכך, מקומות דואגים ל"אקלים העסקי הטוב" שלהם ותחרות פנימית על פיתוח נעשית מתוחכמת יותר. בניית הדימוי של קהילה (כמו זו שמודגמת על ידי הנמל של בולטימור) נסחפת לתוך תהליכים רבי עוצמה של תחרות בין עירונית. בשלב זה של הפיתוח הקפיטליסטי, שבו הכוח לשלוט בחלל (בייחוד מבחינת תזרים מזומנים) נעשה משמעותי יותר מתמיד, הדאגה לתכונות האמיתיות והבדיוניות של המקום מועצמת יותר מאי פעם. הגיאופוליטיקה של מקומות נוטה להפוך דווקא לאמפטית יותר. הגלובליזציה יוצרת אם כך עולם עוין שמביא את תנועות ההתנגדות לה לכדי מאבקים גיאופוליטיים והתאגדויות לוחמניות. טרם הוסר האיום של פירוד גיאו-פוליטי בקפיטליזם הגלובלי, בין גושי עוצמה גיאו-פוליטיים כמו השוק האירופאי המשותף, השוק הצפון אמריקאי המשותף, ואימפריית הסחר היפנית.
דווקא בשל הסיבות הללו חשוב כל כך לבחון את הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן תחת הקפיטליזם. הניגוד הדיאלקטי בין חלל למקום, בין אופקי זמן קצרי וארוכי טווח, מתקיים בתוך מסגרת רחבה יותר של תנודות במימדיות החלל-זמן-תוצר, הנטייה הקפיטליסטית להאצת קצב התפוקה וביטול החלל בידי הזמן. חקירת האופן שבו אנחנו מתמודדים עם דחיסת החלל-זמן מדגימה כיצד התנודות בחלל ובזמן מייצרות מאבקים בשדות הייצור התרבותי והאסתטי. באיזה אופן התהליכים הבסיסיים של שעתוק חברתי כמו גם הייצור הם בלתי נפרדים מתנודות באופקי החלל והזמן. אם יורשה לי לסטות למען הערה אישית, אני סבור שמרתק לראות בהקשר הזה שחקירתם של גיאוגרפים את הקשר בין ספרות וגיאוגרפיה נגעה כמעט תמיד רק לעיסוק הספרותי במקום, תוך התעלמות מהשאלה הבסיסית יותר של של החלל ברומאן, דוגמת אלה של ג'ויס ופלובר (נושא מדובר מאוד בקרב היסטוריונים של הספרות). כמו כן נראה לי משונה שגיאוגרפים עסוקים כל כך בחשיבות המקומיות בצומת הנוכחי, תוך כדי נטייה ברורה לצד אחד של הדינמיקה המנוגדת של חלל ומקום, כאילו היו מושגים נפרדים ולא קשורים דיאלקטית.
גיאוגרפיה בהקשר לתיאוריה חברתית ואסתטית
כעת כשאנחנו חמושים במחויבויות האפיסטמולוגיות והאונטולוגיות שהמטריאליזם הגיאוגרפי-היסטורי מספק, אנחנו יכולים להתחיל לבחון את התפיסות התיאורתיות והפילוסופיות של חלל וזמן שמכלכלות (במפורש או במובלע) חזונות חברתיים ואופני פירוש של העולם. על מנת לעשות זאת, חשוב להתחיל בנתק הגדול במחשבה המערבית בין תיאוריה אסתטית ותיאוריה חברתית.
תיאוריה חברתית כגון זו המנוסחת בכתביהם המגוונים של אישים כגון אדם סמית, מארקס ווובר נוטה להעדיף את הזמן על פני החלל בנוסחאותיה. הדבר משקף ותומך באלו שרואים את העולם דרך העדשות נטולות החלל של הקדמה והמהפכה. בשנים האחרונות ביקשו גיאוגרפים רבים לתקן את הגישה הלקויה הזו ולהציג מחדש את החלל כמרכיב שאינו רק משמעותי אלא גם חיוני להבנתם של תהליכים חברתיים. מספר מבקרי חברה הודו שלחלל אכן יש חשיבות, ומבחינה זו המאמצים הללו נשאו פרי. אבל המשימה הזו טרם הושלמה. על מנת לחדור את הפטישיזם של הסחורות עלינו לשלב את הגיאוגרפיה של החלל והזמן במסגרת התפיסה הכוללת שלנו על הדרך שבה נבנות ומשתנות חברות אנושיות. המעורבות שלנו בתיאוריה החברתית תתעצם באמצעות החקירה של הסוגיות הללו. כמובן שהדבר מחייב הכשרה של גיאוגרפים שיהיו בקיאים בתיאוריה חברתית ויקדישו עצמם אינטלקטואלית לאתגר חקירת אותה הטריטוריה שמשתרעת בין החברה עצמה להבנייה החברתית של החלל והזמן.
אבל למרבה הפלא קיים שטח נוסף של התערבות תיאורטית שנותר חקור בצורה לקויה בלבד, פועל יוצא של הגישוש בשולי שאלות נסתרות במקום המאבק בגלויות. אני מדבר על הצומת של עבודה גיאוגרפית ותיאוריה אסתטית. בניגוד גמור לתיאוריה החברתית, התיאוריה האסתטית עסוקה במידה ניכרת ב"מרחביות של הזמן", בייחוד באופן שבו החווייה הזו מועברת ונקלטת על ידי יחידים חשים ומודעים. ניקח את הדוגמה הברורה ביותר, זו של הארכיטקט, אשר מנסה להעביר ערכים מסוימים באמצעות בנייה של צורות מרחביות. קרסטן האריס מציע שהארכיטקטורה לא עוסקת רק בביות החלל, כלומר בעיצוב חללי מחיה מתוך חלל ריק. היא משמשת כהגנה עמוקה מפני "אימת הזמן". "שפת היופי היא השפה של מציאות נצחית". ליצור חפץ יפה משמעו "לקשור את הזמן אל הנצח" בצורה שתגאל אותנו מרודנותו של הזמן. תפקודם של מבנים חלליים היא "לא להאיר את המציאות הזמנית על מנת שנוכל להרגיש בה יותר בבית, אלא […] לבטל את הזמן מתוך הזמן, ולו רק לזמן מה". אפילו הכתיבה, מעיר בורדייה, “קורעת את השיח ואת הפרקטיקה מתוך רצף הזמן".
כמובן שמספר התיאוריות האסתטיות כמוהו כמספרן של התיאוריות החברתיות, אבל אני מצטט את הקטעים הללו מאת האריס על מנת להדגים את הנושאים המרכזיים שעמם מתמודדת התיאוריה האסתטית: כיצד מבנים חלליים נוצרים ומשמשים כנקודות ציון של ההיסטוריה האנושית ושל ערכים חברתיים בעולם של שינוי מהיר. ניתן ללמוד הרבה מהתיאוריה האסתטית בדבר האופן שבו צורות שונות של חלל מיוצר מאכלסות או מאפשרות תהליכים של שינוי חברתי. מעניין שגיאוגרפים היום מוצאים תמיכה חזקה לשיגיונותיהם בתיאוריה הספרותית. בהתאם, ניתן ללמוד הרבה מהתיאוריה החברתית בדבר השינויים שאתם צריכה התיאוריה האסתטית להתמודד. לגיאוגרפיה ההיסטורית, אם נסכים שהיא שוכנת בצומת שבין שני הממדים הללו, יש פוטנציאל עצום לקידום ההבנה של שניהם. על ידי הצבת שני זרמי המחשבה האלה אחד מול השני, ביכולתנו לחתור לעבר יצור מסגרת תיאורטית כללית יותר לפירוש הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן, תוך כדי הבנה של הדרגים שבהם פרקטיקות ביקורתיות ואסתטיות (יצירת חלל) משתלבות בדינמיקה הכלכלית-פוליטית של שינוי חברתי ופוליטי.
הרשו לי להדגים את החשיבות הפוליטית של הטיעון הזה. שיפוטים אסתטיים (כמו גם פרקטיקות אמנותיות שכלולות בתוכם), היוו תדיר כלי שיפוט משמעותי לפעולות חברתיות ופוליטיות. קאנט טען ששיפוט אסתטי עצמאי יכול לשמש כמתווך בין עולם המדע האובייקטיבי לעולם המוסר הסובייקטיבי. אם השיפוט האסתטי מעדיף את החלל על פני הזמן, אזי יוצא שפרקטיקות ותפישות חלליות יכולות, בנסיבות מסוימות, להיות מרכזיות לפעולה חברתית.
היידגר מעניין מאוד מהבחינה הזו. הוא דחה את הדיכוטומיה הקאנטיאנית בין סובייקט ואובייקט וחשש מפני ההדרדרות הניטשאנית לעברה ניהיליזם. הוא הדגיש את הקביעות של ההיות כניגוד לארעיות של ההתהוות, והזדהה עם חזון מסורתי של מדינה פוליטית -אסתטית אמיתית. חקירותיו הובילו אותו הרחק מהאוניברסליות של המודרניזם והמחשבה היהודו-נוצרית בחזרה ללאומנות היצירתית החריפה של המחשבה היוונית הפרה-סוקרטית. הוא הכריז שכל מטפיזיקה ופילוסופיה מקבלות משמעות רק בהקשר לגורל העם. המצב הגיאו-פוליטי של גרמניה בשנים שבין המלחמות, נתונה ב"מלקחי ענק" בין רוסיה לאמריקה, איים על חיפוש המשמעות הזה. הוא כתב: “על מנת שההחלטה הגורלית בנוגע לאירופה לא תוביל לאבדון", האומה הגרמנית "מוכרחה להניע את עצמה, ועל ידי כך את ההיסטוריה של המערב כולו, מעבר למרכז ההתרחשות העתידית אל תוך כוחה של ההיות". "ההחלטה הזו מוכרחה להתבצע לאור מונחים של אנרגיות רוחניות חדשות הנפרשות היסטורית מתוך המרכז". מבחינת היידגר כאן טמונה "האמת הפנימית והגדולה של התנועה הנציונל-סוציאליסטית".
העובדה שהפילוסוף הגדול של המאה העשרים, שהשפיע על הפילוסופיה של קרסטן האריס כמו גם על המחשבה הגיאוגרפית בנוגע למשמעות המקום בכללותה, סיכן את עצמו פוליטית בצורה כזו והשליך את יהבו על הנאצים מטרידה ביותר. אבל ניתן בכל זאת להשתמש במספר נקודות למען הטיעון הנוכחי שלי. מחשבתו של היידגר נטועה בתפישה אסתטית המעדיפה את ההיות ואת התכונות הספציפיות של המקום על פני ההתהוות וההצעות האוניברסליות של קדמה מודרניסטית בחלל גלובלי. הוא דחה לחלוטין את הערכים היהודו-נוצריים, את המיתוס של הרציונליות המכנית ואת הבינלאומיות. העמדה שהוא הטיף לה הייתה אקטיבית ומהפכנית בדיוק מכיוון שהוא ראה את הצורך בפרקטיקות גאולתיות שלמעשה היו תלויות בכוחו של המיתוס (של דם ואדמה, של גזע וארץ אבות, של גורל ומקום), תוך כדי גיוס כל הכלים של קדמה חברתית למימוש הפרוייקט של הגשמה לאומית נשגבת. היישום של המובן האסתטי הזה בפוליטיקה עזר לשנות בצורה משמעותית את הגיאוגרפיה ההיסטורית של הקפיטליזם.
אינני צריך להזכיר את ההיסטוריה רצופת הייסורים של המחשבה והפרקטיקה הגיאו-פוליטית במאה העשרים והקשיים שאיתם היו צריכים להתמודד גיאוגרפים כשניגשו לנושאים הבעייתיים שעל הפרק. אציין ש"טבע הגיאוגרפיה” שכתב הארטשורן בווינה זמן קצר לאחר האנשלוס דוחה מכל וכל את היחס האסתטי בגיאוגרפיה, ושומר את הגינויים החריפים ביותר שלו למיתוסים גיאוגרפיים של נוף. נדמה שהארטשורן, בעקבות הטנר, רוצה לסגור כל פתח בפני הפוליטיזציה של הגיאוגרפיה האקדמאית בעידן שבו הגיאוגרפיה מוזגה עם פוליטיקה וסנטימנטים של מקום ואסתטיקה גויסו לתועלת המטרה הנאצית. הבעיה היא שהתחמקות מהקושי לא מעלימה אותו, אפילו לא בגיאוגרפיה אקדמאית.
אין זאת אומרת שכל מי שמנסה להחזיר אחרי האטשורן ממד אסתטי לגיאוגרפיה הוא ניאו-נאצי. כפי שמציין איגלטון, האסתטיקה הייתה תמיד "מושג פיפיות”. מצד אחד "היא מתקיימת ככח אמנציפטורי אמיתי – כקהילה של סובייקטים מקושרים באמצעות דחף תחושתי ורגשות אחווה", ומצד שני היא יכולה לשמש להפנמת דיכוי, “בהחדירה כוח חברתי עמוק יותר לתוך גופם של אלו שעליהם הוא מושל, כך שהיא מתפקדת ככלי יעיל ביותר ליצירת הגמוניה פוליטית”. מהסיבה הזו לאסתטיזציה של הפוליטי יש היסטוריה ארוכה, המערימה בעיות ופותחת אפשרויות ביחס לקדמה חברתית.
ישנן גרסאות מימין ומשמאל (קחו לדוגמא את הסנדיסטים, היוצרים אסתטיזציה של הפוליטיקה סביב דמותו של סנדינו, או את כתביו של מארקס שפרוייקט שחרור החושים היצירתיים מוזכר לכל אורכם). הבעיה מופיעה בצורה הברורה ביותר בהעברת הדגש מהקדמה ההיסטורית והאידיאולוגיות שלה אל פרקטיקות שמקדמות תרבות וגורל לאומי (או אפילו מקומי), מה שמצית לעתים קרובות סכסוכים בתוך הכלכלה העולמית. הפנייה האסתטית אל מיתולוגיות של מקום, אדם ומסורת, שיחקה תפקיד מרכזי בהיסטוריה הגיאו-פוליטית.
לדעתי כאן טמונה החשיבות של חיבור האסתטיקה לזווית הראייה של תיאוריה ביקורתית, בחיבור בין תובנות המעניקות לחלל עדיפות על פני הזמן ובין אלו המעדיפות את הזמן על פני החלל. הגיאוגרפיה ההיסטורית בכלל, ומחקר ההיסטוריה הגיאוגרפית של החלל והזמן בפרט, שוכנת בדיוק בצומת הזה, ולכן יש לה תפקיד אינטלקטואלי, תיאורטי, פוליטי ופרקטי בהבנת תפקודן של חברות אנוש. הצבת תחום המחקר הגיאוגרפי בין החלל והזמן יכול ללמד אותנו ולתרום לנו רבות.
הדמיון הגאוגרפי
אסיים בסקירה קצרה של ההשלכות של פרספקטיבה כזו על מחקר הגיאוגרפיה ועל הקבוצה המצומצמת יחסית של המלומדים המתקראים "גיאוגרפים" במסגרת חלוקת העבודה האקדמאית. חלוקת עבודה זו נובעת מתנאים ועיסוקים שמקורם במאה התשע עשרה. אין זה מובן מאליו שגבולות השיח שהוצבו אז (ואובנו על ידי התמקצעות והתמסדות), מתאימים לצרכים ולתנאים העכשוויים. האקדמיה, במידה מסויימת כתגובה לבעיות הללו, נעה לכיוון של פרגמנטציה הולכת וגוברת של חלוקת העבודה בתוך הדיסציפלינות. היא הצמיחה דיסציפלינות חדשות במרווחים ביניהן וחיפשה אחר קשרים תימטיים. ההיסטוריה הזו מזכירה את התפתחות חלוקת העבודה בחברה בכללותה. ההתמחות הגוברת בהתאם לחלוקת משימות ותוצרים, התגברות ההליכה סחור סחור בייצור, והחיפוש אחר קישורים אופקיים, מאפיינים תאגידים בינלאומיים גדולים באותה מידה שהם מאפיינים אוניברסיטאות גדולות. תהליך הפרגמנטציה הזה בתחום הגיאוגרפיה הואץ החל מאמצע שנות השישים. התוצאה היא שקשה יותר להבין את ההיגיון המאחד מאחורי המונח "דיסציפלינה”.
קצב הנפקת הרעיונות באקדמיה גבר אף הוא. לפני זמן לא רב, פירסום יותר משני ספרים בחייך היה נחשב לשאפתנות יתר. כיום נראה שאקדמאים נאלצים להוציא ספר כל שנתיים על מנת להוכיח שהם עוד בין החיים. הגדרות פנים אקדמאיות של פרודקטיוויות ותפוקה מיושמות בצורה מחמירה הרבה יותר והתקדמות מקצועית נמדדת רק במונחים הללו. כמובן שקיים קשר בין המחקר לדרישות המדינה/תאגיד, בין האקדמיה להוצאות הספרים, ולהופעתו של החינוך כאחד ממגזרי הצמיחה המשמעותיים ביותר בחברות קפיטליסטיות מפותחות. האצת קצב תפוקת הרעיונות מקבילה לדחיפה הכללית להאצת זמן התפוקה במערכת הקפיטליסטית בשלמותה. אבל הנפקה מהירה יותר של ספרים ומגזינים מוכרחה להישען על ייצור ידע חדש, וזה מחייב תחרות אכזרית יותר בחיפוש אחר רעיונות חדשים, השקעה כספית גדולה יותר בהם. פעילות קדחתנית שכזו יכולה לנבוע מאיזו אמת רווחת ומבוססת רק אם היד הנעלמה של אדם סמית מצליחה לעשות באקדמיה את מה שאין היא יכולה לעשות בשום שוק אחר. למעשה, השוק התחרותי של רעיונות, תיאוריות, מודלים ונושאים מייצר אופנות חולפות שמעודדות, במקום לבלום, את התנאים של תפוקה מהירה, האצה וארעיות. בשנה שעברה היה זה פוזיטיוויזם ומרקסיזם, בשנה הבאה ריאליזם ואחר כך קונסטרוקטיוויזם או פוסטמודרניזם, או משהו כזה. קל יותר לעקוב אחר הצבעים המתחלפים בקולקציות של בנטון מאשר להתחקות אחר סחרחורת הרעיונות הארעיים המסתובבים עכשיו בעולם האקדמאי.
קשה לראות כיצב ניתן להתנגד לטרנדים האלה, אפילו אם אנחנו יראים את התוצאות שלהם. על כרטיס הביקור שלנו לא כתוב "גיאוגרף אינטלקטואל" אלא שמה של איזו התמקצעות צרה, בכל דבר החל משליטה פשוטה בטכניקה (חישה מרחוק, ממ”ג) ועד למומחה לדגמי תעבורה, מיקום תעשייתי, מידול מי תהום, גיאוגרפיה סובייטית או להיט חולף אחר (פיתוח בר קיימא, תיאוריית הכאוס, גיאומטריה פראקטלית וכיוצ”ב). כל שביכולתנו לעשות הוא למנות מומחים ולקוות שהם מתעניינים בנושא בשלמותו. חוסר היכולת או חוסר הרצון שלנו להתנגד לפרגמנטציה ולארעיות הגוברות מרמז על מצב שבו כוחות הנמצאים מחוץ לשליטתנו משפיעים עלינו. הייתי רוצה שכל אלה שטוענים כעת בזכות כוחו של האינדיבידואל ידגימו כיצד הביא הכוח הזה לשינוי כולל בתנאי העבודה והחיים שלנו. האם אנחנו בסך הכל קורבנות של הקדמה החברתית ולא המחוללים שלה? אם גם כאן אני מעדיף את התפישה המרקסיסטית של פרטים הנאבקים לייצר היסטוריה תחת תנאים שלא הם קבעו, זה מכיוון שרובנו חווינו בדיוק את המצב הזה לאורך כל חיינו.
אותה השאלה עולה כשלוקחים בחשבון את העניין המתחדש באסתטיקה, גיאוגרפיית נוף ומקום כעיסוקים מרכזיים אצל גיאוגרפים רבים. בשלב ההתפתחות הנוכחי של הקפיטליזם, שבו המקום נהפך למוקד עניין עבור ההון הבינלאומי ומתעוררות מחדש שאלות של פוליטיקה ודימוי של מקום כזירה של יציבות יחסית (גם אם בדויה), תחת תנאים של דחיסת חלל-זמן רבת עוצמה, מתחזקת הטענה שיש להבטיח את מקומה האקדמי של הגיאוגרפיה על ידי קישור הדיסציפלינה למושגי יסוד של מקום (שמובן כמערך מסוים של אלמנטים). החיפוש החברתי אחר זהות ושורשים במקום, משתמש מחדש בגאוגרפיה כמוטיב ראשי ובתורו משמש את הדיסציפלינה כעוגן (בדיוני אף הוא) לתחושת הזהות שלה בעולם משתנה במהירות.
הבנה עמוקה יותר של הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן שופכת אור רב על השאלה מדוע מטפחת הדיסציפלינה אזורי מחקר שכאלה דווקא כאן ועכשיו. היא מספקת פרספקטיבה ביקורתית שממנה ניתן להעריך את התגובות שלנו ללחצים החברתיים המקיפים אותנו ומשתלטים על חיינו. האם בקבלנו ללא עוררין את החשיבות של המקום לדיסציפלינה שלנו, אנחנו מסתכנים בסחף לעבר תמיכה לא מודעת בעלייה המחודשת של הגיאו-פוליטיקה האסתטית? השאלה לא מביאה בהכרח להימנעות מהנושא אלא להתעמתות עמו באמצעות מושגים גיאוגרפיים השוכנים בצומת של התיאוריות החברתיות והאסתטיות.
הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן מסייעת לרפלקסיה הביקורתית ביחס לשאלה מי אנחנו ועל מה אנחנו נאבקים. אילו תפיסות של חלל וזמן אנחנו מנסים לייסד? איך הן קשורות לשינויים בגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן תחת הקפיטליזם? איך ייראו החלל והזמן של חברה סוציאליסטית ואחראית מבחינה אקולוגית? בסופו של דבר גיאוגרפים תורמים (ויכולים להיות תורמים חשובים) לחקירת השאלות של משמעות החלל. לגיאוגרפים היסטוריים שעוסקים בחלל ובזמן יש אפשרות לחשוב לא רק את ההיסטוריה של יחסי מקום וזמן כאלה או אחרים. יש להם את הכלים לעסוק בשאלות הגדולות של החוויות המשתנות של החלל והזמן בחיים החברתיים והשעתוק החברתי.
רפלקסיה ביקורתית על הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן ממקמת את ההיסטורייה של הרעיונות בנוגע לחלל וזמן בזירה המטריאלית החברתית והפוליטית שלהם. הארטשורן לא כתב את טבע הגיאוגרפיה בוואקום פוליטי אלא בוינה שלאחר האנשלוס, ועובדה זו (למרות שאינה מוזכרת בהקשר לעבודתו), נוכחת בוודאי בצורת הכתיבה שלו וביחס שלו לעולם הרעיונות. הטקסט שלי נכתב אף הוא במסגרת חוויה מסוימת של דחיסת חלל-זמן, של שינויים במנהגים ובהבנות של שיח פוליטי ושעתוק חברתי. אפילו קאנט האחד והיחיד לא פיתח בוואקום חברתי את רעיונותיו בדבר חלל וזמן. כלומר – את הבחנותיו בין שיפוטים אסתטיים, מוסריים ומדעיים. הניסיון הכביר שלו לקודד ולסנתז את הסתירות הניכרות בהיגיון הנאורות הבורגני התבצע תוך כדי היפרשותו של זה במקביל לגל המהפכני ששטף את אירופה בסוף המאה השמונה-עשרה. זה היה התוצר הייחודי של החברה ההיא עם העיסוקים הפרקטיים הייחודיים שלה בשליטה על החלל והזמן בעזרת דיוק רציונלי-מתמטי, תוך כדי חוויית התסכולים והסתירות של החלת סדר רציונלי כזה בזמן של התפתחות יחסים חברתיים קפיטליסטיים. כשהיגל תקף את קאנט (על כל דבר, החל מאסתטיקה וכלה בתיאוריית ההיסטוריה שלו), היה זה חלק מניסיון להגדיר מחדש את המסלול לשינוי חברתי. כשאני דבק, כמרקסיסט, בשאיפה למהפכה חברתית שיטתית שתיקח אותנו אל מעבר להיגיון הקפיטליסטי מלא הסתירות, העוולות והאבסורד של ה"צבירה לשם צבירה", הדבר מחייב אותי למאבק להגדיר מחדש את המשמעות של החלל והזמן כחלק אינטגרלי מהשינוי הזה. ואם אני נמצא במיעוט באקדמיה שבה הניאו-קאנטיאניזם שולט עדיין (בלי שרוב האנשים אפילו מודעים לכך) הדבר מעיד פשוט מאוד על שליטתם של יחסים חברתיים קפיטליסטיים ורעיונות בורגניים שנובעים מהם, כולל רעיונות המגדירים ומחפצנים חלל וזמן.
נאנמנות לתפיסה מסויימת של חלל וזמן היא החלטה פוליטית והגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן חושפת אותה ככזו. איזו תפישה של חלל וזמן אנחנו, הגיאוגרפים המקצועיים, מבקשים לקדם? לאילו תהליכי שעתוק חברתי התפיסות הללו קשורות? הקמפיין הנוכחי להשכלה גיאוגרפית ראוי לשבח, אבל איזו שפה אנחנו מבקשים להנחיל? האם אנחנו מבקשים מהתלמידים שלנו לדעת רק כמה ארצות גובלות בצ'אד? האם אנחנו מלמדים את הרציונליות הסטטית של המערכת התלמיית וטוענים שגיאוגרפיה היא רק ממ"ג, הגרסה העכשווית של החוק של הארשון: אם זה ניתן למיפוי זו גיאוגרפיה? האם נלמד את השפה העשירה של הסחורה, עם ההיסטוריה העשירה של יחסי החברה והחלל שנפרשים משולחן האוכל שלנו לכל חלק של פעולת הייצור בעולם המודרני? והאם ניתן להמשיך משם וללמד את השפה העשירה והמורכבת של פיתוח גיאוגרפי לא שיוויוני, של שינויים סביבתיים (ייעור, הדלדלות קרקעות, מניפולציות הידראוליות שינויי אקלים), שניסוח הגיאוגרפיה ההיסטורית שלהם בקושי החל? האם ניתן להרחיק אף יותר וליצור מודעות עמוקה לאופן בו תהליכים חברתיים יכולים להיקרא בצורה אסתטית בדיונים פוליטיים (וללמוד להעריך את כל הסכנות הטמונות בכך)? האם ניתן לבנות שפה, אפילו דיסציפלינה שלמה, סביב פרוייקט המאחד את הסביבתי, את המרחבי ואת החברתי בתוך התובנות של הגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן?
כל האפשרויות האלה ממתינות לחקירה. אבל כל מסלול שנבחר לקחת מצריך מחויבות פוליטית באשר לסוג החלל והזמן שאנחנו מבקשים לקדם. עלינו להיות מודעים שאנחנו סוכנים פוליטיים, והפוליטי הוא שאלה יומיומית. אחראי השיווק של חברת תקשורת אמריקאית באירופה הזכיר שיחות עם בנקאים בכירים, שבהן ביקש לפסוח על ההתלוצצויות בדבר העובדה שהיה זה הינואר החם ביותר שתועד, ולדון ברצינות בהשלכות ארוכות הטווח של ההתחממות הגלובלית. לקוחותיו הגיבו בצורה שהעידה שהם התייחסו לסביבה "באותו אופן שמתייחסים לתחביב בזמנם הפנוי", ובסופי שבוע, למרות שעלינו להתעסק בעניין כל הזמן, "ובייחוד בעבודה". אבל איך יכולים בנקאים, שאופק הזמן שלהם הוא דקות, לחשוב על נושא כזה? אם עשרים וארבע שעות הן זמן ארוך מאוד בשווקים פיננסיים, ואם מימון הון הוא הכוח החזק ביותר בפיתוח בינלאומי, אזי לאילו החלטות ארוכות טווח אנחנו יכולים לצפות מהאגף הזה, כך שיהיו הגיוניות אפילו מבחינת תכנון השקעות ארוכות טווח, שלא לדבר על רגולציה סביבתית? כשמפקד ספינת הטילים האמריקאית היה צריך להחליט החלטה לחיים ולמוות: האם התמונה על המסך היא מטוס קרב או איירבוס איראני, הוא היה נתון בדחיסת חלל-זמן. אותה הדחיסה שהופכת בסופו של דבר את הכול לתופעה חולפת ולפרגמנטים, כך שלא רק המשתרכים אלא העולם כולו – המרקם החברתי בכללותו של החברה הבינלאומית, חברה מקושרת יותר מאי פעם, שבה קצב השינוי מאיץ בפתאומיות – הולך לעזאזל.
הגיאוגרפים אינם יכולים לחמוק מאימת הזמנים האלה. איננו יכולים להימנע למלהפוך לקורבנות ההיסטוריה במקום להיות כובשיה, אבל אנחנו בהחלט יכולים להיאבק למען חזון חברתי ועתיד אחר עם מודעות ערה לסיכונים ולשאיפות, גם אם תחת תנאים שהם לעולם לא פרי מעשינו. על ידי הצבת הגיאוגרפיה שלנו בין החלל והזמן, ותפיסת עצמנו כשחקנים פעילים בגיאוגרפיה ההיסטורית של החלל והזמן, אנחנו יכולים, כך אני מאמין, לדלות תחושת מטרה ברורה יותר למען עצמנו, להגדיר זירה של דיון וחקירה אינטלקטואלית רצינית, ועל ידי כך לתרום משהו משמעותי, אינטלקטואלית ופוליטית, לעולם המעורער הזה.
מרתק!
נעמי גבעון
| |המון תודה על התרגום. ללא ספק מתסיס את המחשבה.
ומתנצלת אם פספסתי בענק – אך באיזה אופן מוגדרת "דחיסת זמן-חלל" כבעיה אסתטית?
וכן, עד כמה שהבחנתי ההתייחסות ל"דחיסת זמן-חלל" כנושא עיסוק אמנותי נדונה רק בפיסקה אחת או שתיים. האם קיימת התייחסות רחבה יותר לנושא בטקסטים אחרים?
יולי
| |שלום יולי. קודם כל תודה.
אני לא מכיר טקסטים נוספים בהם הארווי עוסק בנושא ישירות, אבל אני לא מומחה להארווי בשום צורה, והוא כתב הרבה.
בקשר ל"דחיסת זמן חלל" כבעיה אסתטית. אולי השימוש כאן ב"אסתטית" הוא לא מדויק. הכוונה היא שהטקסט הזה מאפשר להסתכל על הבעיות שלפנינו (גם)
כבעיות של תפישה חזותית. כלומר, מעבר להגדרת תחום האחריות של כל חושב וכל מייצג ביחס למערכת אותה הארווי מנתח, הוא מציע דרך לחשוב את הבעיות שלה (גם) בתחום החזותי. לכן הוא מהווה בסיס לניסוח פרקטיקה אמנותית שחושבת על התמודדות עם הבעיות הללו דרך העשייה החזותית.
*ניסיתי למצוא הרצאה בה הוא מדבר על כנס אדריכלים שבו הוא השתתף אבל יש המון, אני אמשיך לנסות. בינתיים באתר הזה יש המון המון הרצאות וכמובן את הקריאה הצמודה (המופתית) שלו של הקפיטל-http://davidharvey.org/*
דני
| |