השבוע נתקלתי בראיון עם עידו בראל, ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, המסיים בימים אלו קדנציה ארוכה שנמשכה 8 וחצי שנים. אחד הדברים שנאמרו בראיון הוא ש"האמנות לא שייכת לאף אחד. לא לשמאל, לא לאליטיסטים ולא לבתי הספר". כשקראתי את המשפט הזה, נזכרתי בבלבול שהרגשתי לאחר סיום הלימודים. למה בלבול? כי אם האמנות לא שייכת לאף אחד, למי היא בעצם שייכת? בכלל, אני חושבת שסטודנטים רבים מסיימים את לימודי האמנות מבולבלים מדי. לאו דווקא כי הם לא יודעים מה הם רוצים/צריכים לעשות עכשיו כדי להמשיך את החזון הרומנטי משהו של חיים כאמן, או בגלל שפתאום עם סיום הלימודים ה"חיים האמיתיים" מכים בהם ללא רחם. אני חושבת שהבלבול נובע בעיקר מחוסר לקיחת אחריות של ה"מבוגרים האחראים", הלוא הם צוותי ההוראה וראשי המחלקה (כן כן, זו הכללה גסה, אך לא לחלוטין מופרכת). הכל חשוב ולכולם יש מקום, כך נטען, אך בין לטעון טענה זו לבין לקיחת אחריות על אותה הטענה, יש מרווח לא קטן. אם סטודנט יכול להסתובב במשך 4 שנות לימוד עם תחושה שמה שהוא עושה הוא לא מספיק טוב, איך הוא יוכל לגבש לעצמו את ה"אני מאמין" האמנותי שלו? אם סטודנט לא מצליח להגיע למקום שבו הוא מרגיש שלדברים שהוא יוצר יש חשיבות כלשהי, איך הוא יצליח לחדד איזושהי אמירה אמנותית אמיתית? והכי חשוב, אם האמנות לא שייכת לאף אחד, איזה מקום יש בעולם לאמנים צעירים כשהם מסיימים את לימודיהם? אני לא מנסה להגיד שאמן צעיר צריך בייביסיטר מלטף, בכלל בכלל לא. אבל, אני בהחלט חושבת שמשפט כמו "אנחנו פחות ופחות יודעים מהי אמנות" לא פוטר אף אחד מאחריות.
היום, יום חמישי ה-13.1 –
Stop Motion – תערוכת השקה קבוצתית העוסקת בהקפאת תנועה בגלריה דן המתחדשת. הגלריה תנוהל על ידי האוצרת רווית הררי, ששמה לה מטרה לחשוף אמנים צעירים ולקיים דיאלוג אמנותי עכשווי דינאמי. העבודות בתערוכה עוסקות בטבע או בגוף האנושי, במתח בין חיים ומוות ובין עונג לכאב, בשימור הסימנים לנוכחות הגוף או מאתגרות את גבולותיו הפיזיים ואת חוקי הכבידה. התנועה המוקפאת הופכת למרכיב צורני המעיד על הלך רוח ועל מצב נפשי ודומה כי בכך מרמזות על רוח תרבותית-תקופתית מסוימת. אוצרת: רווית הררי משתתפים: בועז אהרונוביץ', אורלי הומל, הינדה וייס, רן זגורסקי, דנה לוי, טל פרנק, ליהי תורג'מן.
פתיחת התערוכה inAppearance בגלריה של בצלאל בסלמה. מציגים: בועז אהרונוביץ', קאט טאונג נגוין, מרטין ג. שמיט. אוצר: אורס קונצי. התערוכה עוסקת ברעיון התפיסה החושית של האמנות על הצעותיה. היא עוסקת ביחסים בין אסתטיקה ותוכן, בשכבות שמתחת לפני השטח ובאופן בו הצופה מתחיל לקרוא את הנרטיבים של העבודות והאופן בו הוא יוצר סיפורים משל עצמו. שימו לב, מחר (שישי) יתקיים שיח גלריה בתערוכה, בהשתתפות האמנים והאוצר.
פתיחת תערוכה לאורית רף בגלריה נגא. בתערוכה תוצג סדרת צילומים חדשה "שנגרילה", בהם היא חותרת אל הבלתי ניתן להשגה, אל מקום המתרחק כל אימת שמתקרבים אליו. היא מטפלת בייצוגים של נופים שאותם היא מורידה מאתר רשת מלונות בשם "שנגרילה". בנוסף, יוקרן בחדר הפרויקטים הסרט "להזיע מתוק".
"בור של אור", מיצג למוראג רובננקו, במסגרת התערוכה זמן וודו בגלריה מנשר. המיצג הוא פעולה המשלימה את סדרת העבודות שיצרה רובננקו עבור התערוכה, ומתפקדת כמעין טקס דתי-שאמאני שבין הנשגב לבזוי במהלכו תתפור רובננקו שמלה עשויה שומן חזיר.
הפילפסיה, תערות יחיד למירה צדר, במשכן האמנים בהרצליה. הביטוי הֶפּילֶפּסיה הוא ביטוי של אורי, הסובל ממחלה מורכבת שאפילפסיה היא אחת מתופעות הלוואי שלה. בשנות ילדותו הוא נבדק בסדרת בדיקות EEG – רישום גלי המוח. האסתטיקה של ה- EEG השפיעה וחדרה לאמנות, בסדרת רישומים בעלי מקצבים כמו ברישום גלי המוח, המהווים ביטוי לשמחת העשייה. אוצרת: ורדה גנוסר.
נמולנדה, תערוכת בזק בגלריה אינדי. טל סופר ולירון שריקי נסעו לאוגנדה והקימו מחלקה לצילום בבית ספר לאמנות בכפר השוכן בין שתי ערים גדולות. תערוכה זאת מנסה להציג, גם אם לא באופן מלא, את המפגש שלהן עם תרבות זו, את ניסיונן להשתלב בה, ההצלחות הקטנות לצד הכישלונות, ואת ניסיונן להבין משהו על צורת החיים האחרת הזאת.
2 תערוכות חדשות בגלריה 39. מיכל גבע מציגה את "שמיטה", ואביטל כנעני מציגה את "בעלי שמיטה". אוצר: דני יהב בראון.
בגלריה חנינא תפתח התערוכה old fashioned. מציגים: תמרה מסל, חגית אונמני רובינשטיין, יואב אפרתי. מפיק: הלל אנסקי. פייסבוק.
יום שישי, ה-14.1 –
"plastic in albatross" מיצב חדש של ישראל קבלה בחלון גלריה טובה אוסמן. המיצב יספר את סיפור הנזקים שגורם האדם לטבע בשימוש בחומרים פלסטיים וכימיים המותכים יחד, דרך סיפור אכילת הפלסטיק ע'י ציפור האלבטרוס.
כביכול, תערוכה לודים נמירובסקי בגלריה האגף בחיפה. התערוכה מציגה את עולמו של ודים דרך עבודות ואובייקטים, העוברים התאזרחות מחודשת מרגע שמגיעים לביתו. פעולת ההעתקה וההסבה מהבית הפרטי אל הגלריה מוציאה את האובייקטים מהקשרם ומשימושם היומיומי ונותנת תוקף לכאלו שנוצרו כלאחר יד. ההבדל בין אמנות וחיים מטשטש ונשארת דמותו החצי בדיונית – חצי אמיתית. אוצרת: ליבי קסל.
שיח גלריה בתערוכה ט"ו איש על תיבת מת בגלריה גל און, בהשתתפות האוצרת וחלק מהאמנים, במסגרת תערוכה קבוצתית בנושא פיראטים. משתתפים: אורן אליאב, עדן בנט, רותי בן יעקב, צבי בן ארץ, עדו בר אל, מאשה דימנשטיין, שי יחזקאלי, אתי יעקבי, הילה לביב, אלעד לרום, כנרת לוריא, עידו מיכאלי, מיכל נאמן, אבי סבח, הדס סט, אריאל קן, רוני שניאור. פייסבוק.
פיקניק בבית העיר: תערוכת פוסטרים, שידורי מוסיקה, מפגשי אמן ומופעי מוסיקה. במסגרת ההופעה, עורכי מגזין פיקניק, אוצרי התערוכה, יקיימו במפגש סשן חי של דיבוב דימויים מגיליונות המגזין, כולל אנקדוטות מחדר העריכה, רשמים מפגישות עם אמנים והקשרים הסטורים ותרבותיים.
יום שבת, ה-15.1 –
סקווטינג (Squatting) ב Apart.Art, המציגה עבודה בהתהוות של הכוריאוגרף והאמן השוודי פונטוס פטרסון, באוצרותה של רותם ריטוב. העבודה מתחילה בפתיחת התערוכה, נבנית במהלכה בשני מישורי עשייה ונחתמת באירוע נעילה המציג את תוצאותיה. המונח סקווטינג Squatting מתאר את תופעת הפלישה לצורך מגורים. למונח to squat משמעות נוספת ופירושה ישיבה בתנוחת 'הישיבה השפופה'. במהלך התערוכה, יפלוש פטרסון לחלל הגלריה, לשם יצירת כוראוגרפיה חדשה ולהצגת יומן רישומים. בזמן הסקווטינג בן השבועיים של פטרסון, הקהל מוזמן לצפות במופע חי של הסולו 'לעיניך בלבד' (for your eyes only), המתקיים בישיבה בתוך אוהל זוגי לקהל של בן אדם אחד בלבד. לחיבור בין פטרסון וריטוב נקודות מגע רבות. המעבדה המשותפת של שניהם היא התערוכה בה החלל הגלרי הופך רלוונטי למחול, והכוראוגרף הוא יוצר המפיק גם יצירות פלסטיות.
יאנה גרבר פותחת בגלריה נורה הירושלמית תערוכת צילומים בשם יומן. התערוכה מתמקדת בצילומים הלקוחים מנופי טבע ומנופים אורבניים המשתקפים בשלוליות, ומרצדים בחלונות מכוסים בטיפות גשם, בפגושים מבריקים של מכוניות, ועוד. חלק אחר מהעבודות המוצגות בתערוכה נעשו בטכניקה מעורבת של צילום וציור בצבעי שמן היוצרת תערובת רב-שכבתית של מרקמים.
בל שפיר פותחת בעין חרוד את התערוכה פוריות ו-ווגטטיביות. פייסבוק.
יום שני, ה-17.1 –
השקת הספר "אחד העם 90 – שנות ה80" במרכז למוסיקה ברחוב ביאליק בת"א. הספר מתעד את תולדותיה של גלריית האמנים השיתופית הראשונה, שפעלה בשנקין בשנות ה-80. את הספר ערכה רז סמירה והוא רואה אור בהוצאת חלפי ספרי אמנות ובתמיכת מפעל הפיס.
ציטוט לסיום, "איני חושב שתפקידי כצלם הוא לספר סיפור. התפקיד שלי הוא קודם כל, אם בכלל, לספר את הסיפור של הצילום, של ההתבוננות או המבט. יש רגע אחד שמעניין אותי מאוד: הרגע של התרגום. נדמה לנו שדבר מסוים מופיע בעולם כדי לסמן דבר אחר ובפועל, הוא מערער את קיומו של הדבר המקורי, משבש אותו או אפילו מוחק אותו. מבחינה זו, יש לצילום חשיבות תרבותית אדירה". ינאי טויסטר, מתוך ראיון שפורסם השבוע.
שהסקירות מועילות והפתיחים לא משהו ועדיף לגשת ישר לסקירה בלי הפתיח
סקירה יסודית זה די והותר
ותודה לך על כך
רונן
| |עידו, טוב לדעת שאתה קורא כאן, אבל מעניין אותי למה בחרת דווקא את השם רונן
בוריס
| |תודה, דורית
מירה צדר
| |לצערי ולצערנו הפיסקה הראשונה נכונה מאין כמותה
והיא חוצה גבולות לתחומים אחרים מלבד אמנות.
שחר
| |ותודה לך על ריכוז הסיקורים
שחר
| |יפה מאוד שדאגת להתייחס לראיון עם עידו בראל. ומאוד באלגנטיות.
ערן
| |