הקרב על הדובדבן

"חסלו את כל האויבים בדרך, קפצו מעל טילים, התכופפו והרביצו לכל מה שזז, בחרו דמות להתחיל לשחק איתה ותיהנו". הוראות מתוך "לוחם ברברי", משחק וידיאו לילדים

נדמה כי הבריות הזעירות במיצבים המיניאטוריים, בציורים ובסרטי האנימציה של רימה ארסלנוב, הינן מהחמודים שביצורים. אולם עד מהרה מתברר שהן אינן המינימונים הזערוריים וטובי הלב החיים בהרמוניה עם הטבע, שעזרו לארתור וסבתו להציל את ביתם מהריסה בידי נדל"ניסט חמדן. התבוננות בבריות זעירות אלה, עשויה להעלות בזיכרון את הגמדים האפורים, אשר בדומה לאם המתרה בכיפה אדומה להיזהר מהזאב, רוניה, גיבורת ספרה הפנטסטי והאפל של אסטריד לינדגרן, מצווה על ידי אביה להישמר מפגעיהם בטרם תצא לראשונה לעולם.

ב"מדינת הגמדים" שבראה ארסלנוב הכול מתבוסס באפור. יצורים זעירים יצוקים בבטון מבצעים "אטיודים" מופרכים של טרור ואבדון על-גבי בימות בטון קטנות. עיצובם הצורני מסגיר את הווייתם  – גוף סכמאטי וראש רעול בקסדה המעוצבת כאבר פאלי  –  זקפה של אימפולסים ויצרים התובעת סיפוק. אצבעוני הבטון מתנהלים בין חומות והריסות בטון כשתרמילים על גבם וחגור כעין חגורת נפץ למותניהם. הם נאבקים, נופלים, קמים, מדדים, שוכבים, משתלשלים, מטפסים, מתרסקים, יורים ו"בוכים". צמיתים ליצר ההרס הם מנגחים זה את זה ראש בראש, ויש מי שראשם נערף, או נשען על גדם של זרוע. אחיהם למאוויים מכוונים רובים – מזלגות עץ לאכילת מזון מהיר – לשומקום, או, מטפסים האחד על גב רעו לנשק (על גבי זיזי גפרורים הנעוצים בקיר) עד כי גופם נדמה לטוטם משובש. אחדים נשענים באפס מעשה משני צידיה של חומת הפרדה אפורה.

רימה ארסלנוב - מראה הצבה בגלריה קישון

אין ספק שהרקע התרבותי והאישי של ארסלנוב משמעותי בכל הנוגע לרגישות החברתית-פוליטית שבאה לידי ביטוי בעבודותיה, המשלבות פנטסיה, הומור וסיוט. ארסלנוב לא מנסה להסוות את מהותם של דימוייה –  קורבן ומקרבן שאף הוא קורבן – עבד נרצע לכוח ושליטה. היא מציבה נקודת מבט של קיום מכאני, אטום ופגום, שכמו נולד למערת התנהלות שלא מאפשרת שינוי. באמצעות הדימויים המיטיבים לסמל פתולוגיה ארכיטיפית, היא מעלה לפני השטח סוגיות הנוגעות בתוקפנות חברתית-פוליטית ומינית. הבטון –  חומר יסוד מנוכר, צונן למבט ולמגע, דימוי מושאל לתפישה מונוליתית – מסייע לה בכך. שורשיו של הבטון במודרניזם, כמוהו גם המבניות המודולארית והצבעוניות המונוכרומית המאפיינת את העבודות – דפוס נשנה של דגמים גיאומטריים, וצבעוניות שבין אפור שחור ואדום.

הצבע האדום משובץ בזירות האפרפרות כקונטרפונקט לבטון הקר. האדום מומחש באמצעות חרוזי זכוכית אדומים כדם, המדמים דובדבנים. הגמדים הפאליים שבעבודותיה מונעים מתאווה לא נשלטת לדובדבן. הדובדבן כמטאפורה למושא נחשק הופך לתזכורת חזותית של המושג השגור "הדובדבן שבקצפת" (סיירת דובדבן?), יעד ששווה למות בעבורו. אגב, הסמוראים היפניים מצאו את עונת הנשירה הקסומה של עצי הדובדבן כזמן האידיאלי לשים קץ לחייהם. עץ הדובדבנים מחזיר את ארסלנוב לזיכרון ילדות מתוק בחצר סבתה שבטג'יקיסטאן מחד, אך גם לחוויה מסוייטת מימי בגרותה באוזבקיסטאן מאידך.

מוטיב אחר המופיע בעבודותיה של ארסלנוב הוא יסוד האש הבוראת ומכלה ונחשבת ליסוד זכרי. האש מתגלמת במגזרות נייר הנדמות ללשונות אש. הלהבות הזעירות מגיחות מתוך ובין מבנים גיאומטריים והריסות. באחד מן המיצבים נראות צלליות שיחים באדום ואפור, מעין סנה בוער וכלה – נס לא קורה שם. רובה עץ צעצועי השולח לשון אש של נייר, עשוי להוות אתנחתא משעשעת ל"סחלבים (ה)לוהטים" המוכרים לנו מפולחן האלימות של המשורר האיטלקי מרינטי (ב"מניפסט הפוטוריסטי" שחיבר ב- 1909 הכריז על המלחמה, ההרס והבוז לנשים, כהיגיינה היחידה של העולם). המבט המפוכח וההומוריסטי של ארסלנוב בא לידי ביטוי גם בעבודת קיר שהמבנה שלה מדמה פיצוץ המוכר לנו מסרטי אנימציה או קומיקס. המבנה הדינאמי מורכב מ"צנחנים" זעירים יצוקים מבטון, שראשם נדמה לכובע נפוליון ועל גופם מוטבע דגם של רשת הסוואה – הפאלוס כסופר גיבור.

עבודותיה המוקדמות של ארסלנוב ממצות אף הן הומור הנובע מהפער בין הקונצפט לדימוי שלו. מי שנחשף  לאובייקטים שיצרה בעבר יזכור דחפור מפרווה סינתטית כתומה שהוצג במוזיאון ישראל, והציע אלטרנטיבה לגוף המתכת המוכר לנו, בין היתר, מ"חשיפות" של שטחים לא לנו מעץ, שיח ואדם. אובייקט אחר מורכב ממוט מצופה פרווה שחורה עליו הושחלו טבעות עור סינטטי, והוא מזכיר משחק השחלה לפעוטות המכוון לפיתוח פעילותם המוטורית. הפיכתו של אובייקט שימושי לסמל מיני המאופיין בסתירה פנימית, מהדהד את ארוחה בפרווה (1936) אובייקט פרובוקטיבי ונועז לזמנו של הסוריאליסטית מרט אופנהיים –  ספל, תחתית וכפית מצופים פרווה. לאחרונה, הציגה בגרמניה מיצבים מיניאטוריים שאוכלסו בחיילי סוכר זעירים המחויבים למרוץ אחר דובדבנים אדומים.

רימה ארסלנוב - מראה הצבה בגלריה קישון

גם בציוריה עושה ארסלנוב שימוש בצמידויות של משחק עם קונוטציות טורדות. הציורים מאוכלסים בדימויים סכמאטיים מושטחים, בצבעוניות מונוכרומית של אפור, שחור, כחול ואדום, והם עטופים, כסתירה מובנית, בחן עיצובי חסר שחר. המערך המבני של ציוריה נדמה לחתך החושף את המתחולל במעבה האדמה. הדמויות הזעירות מצטיירות כארכיטיפ של גמדים החיים בעולם המעמקים – משוללי הבחנה פיזיונומית ומינית וששים אלי קרב – המרבה להופיע בספרות הפנטזיה. הננסים הסכמאטיים שבציורים פועלים במה שנדמה כמפעל תת-קרקעי לייצור תחמושת. חלקם עסוק בגרירת שקים שחורים (עמוסי גופות, על-פי ארסלנוב) לבניית ביצורים, אחרים מטפסים זה על גבו של זה לשומקום, ויש מי שמופקדים על הירי ועל השמירה. באתר המורכב מסטרוקטורות גיאומטריות, נראים מבנים סכמאטיים הנדמים לגיליוטינות, לבנים ערוכים בקומפולסיביות, לשונות אש ומעין "תחמושת" שמזכירה את חיוכו של החתול צ'שייר מתוך "אליסה בארץ הפלאות" שכמו שוכפל ופוזר על הקרקע במעמקי האדמה. אגב, גרסתו הראשונה של הספר קרויה "הרפתקאות אליס מתחת לאדמה".

ההקשרים בהם צ'שייר נוכח בסיפור מצביעים על אי-ציות ואנתרופיה. אליס פוגשת בו לראשונה על פרשת דרכים ביער ומבקשת ממנו הנחיות כיוון, אך תשובותיו רק מבלבלות אותה ומעלות תהיות בלב הקורא באשר לדרך בה אפשר להגיע ליעד, או לפשר כלשהו. צ'שייר מספק את התשובה לאליס במעבה היער: "…לא משנה איזו דרך תבחרי…אם רק תלכי רחוק מספיק". תשובה דומה מסתתרת במעבה הציור של ארסלנוב בדמות ערמת חיוכי צ'שייר – חתול שניחן ביכולת להיעלם ולהופיע כרצונו – סוכן סמוי של הרוח החופשית.

הסגנון המשרת את ארסלנוב משוטט בעולמות המקדשים את המשחק כפעילות אנושית, ואת החופש האקלקטי לערוך ניסויים. אפשר להיזכר בקונסטרוקטיביסטים הרוסיים שמיזגו את ההבחנה בין אמן לאומן לתפיסה נרחבת של פעולה יוצרת. דימוייה של ארסלנוב הם בעיקר מודל של תפיסות המעובדות לצורניות שמשלבת בתוכה עיצוב, איור, אנימציה וקומיקס עם אומנות שבטית ומודרנית. היא ממזגת קונבנציות של פיסול שבטי עם מודלים של רפליקאנטים (שכפולים), או אנדרואידים מעולם המדע הבדיוני. דימוייה הסכמאטיים עשויים גם להיתפש כמעין מוטאציות של מכונות האדם מרוטי האיברים, המרבים להופיע באמנות הדאדא הגרמנית שדימתה את המין האנושי ל"ספינת שוטים" משוללת יעד.

רימה ארסלנוב - מתוך התערוכה

המיצבים הנדמים לדגמי במות שנישאים על בסיסי מתכת שחורים, המוצבים בתערוכתה דומדמנים שבגלריה קישון, מזמינים מבט-על מרחיק ומנכר המעצים את הגיחוך שבסיטואציות הנצפות. הצופה מתבונן בהתרחשויות משל היה גוליבר המביט ממרומי גובהו במעללי הליליפוטים המנוכרים, הבוגדניים והקטנוניים, המנהלים מלחמות עקובות מדם על הבלים.
כאשר מפרקים את התערוכה דומדמנים למרכיביה, מתחוור כי ארסלנוב מצליחה לצקת לתוך גושי הבטון מאפיינים המזקקים את מהותה שלה. העיצוב הפנטסטי, ההצבה היעילה המייצרת הטיה משחקית-פרודית, מקודדים את האלימות ומנכיחים את האמנית כסובייקט בעלת חוש הומור משחקי, מבט מפוכח ושיקול דעת מוסרי. השימוש האסטרטגי שלה במשחק, סאטירה ודימויים פאליים, מזכיר לנו כי (על-פי אריסטו) הקומדיה התפתחה ממזמורים פאליים – שירים גסים שנועדו לאל הפריון, דיוניסוס, שלוו במחולות עם סמלי האון.

הדימוי הפאלי מתפקד בעבודותיה של ארסלנוב כמשל למציאות שבה המונח 'אישה פאלית' מהווה מטבע לשון למי שנלחמת על זכויותיה. העיסוק העיקש שלה בדימויים פאליים, אינו אלא מסע אישי שנועד דווקא לחלץ אותה מהתרבות הפאלית השלטת. באמצעות חיקוי חזותי פארודי של חוקים גבריים, רותמת ארסלנוב את הנוכח – ווקטור זכרי התקוע בדחפיו – לליבון הזהות הנשית הנעדרת מעבודותיה. בכך היא מפעילה תחבולה שלוס איריגרי חוקרת בשנינות משעשת בספרה  "מין זה שאינו אחר" – חיקוי (מימזיס) המשמש לחשיפת המנגנון של השיטות המקבעות את האישה כאובייקט.

***********
רימה ארסלנוב נולדה ב- 1978 בטג'יקיסטאן. היא גדלה ולמדה אמנות באוזבקיסטאן, ובשנת 2000 עברה לחיות בישראל. מאז היא מציגה תערוכות בישראל ואירופה.

טקסט נלווה לתערוכתה של רימה ארסלנוב "דומדמנים" בגלריה קישון, ת"א
נעילה: 21.1.11