הקדמה: נטלי לוין
אנחת רווחה משתחררת לרגע שבו ניתן לנשום, היא רגיעה שמתווה הזדמנות לפעולה.
האמנים המציגים בתערוכה פועלים בטווח הנשימתי הזה. כילידי שנות השבעים והלאה, הם גדלו אל תוך מציאות ניאו-ליברלית שהחליפה את החזון הסוציאליסטי. תפיסת הרווחה שאפיינה את שנותיה המוקדמות של המדינה נותרה כהדהוד של זיכרון רומנטי. מדיניות ההפרטה אשר עיצבה מחדש את המבנה המעמדי בארץ, הולידה חלום ישראלי חדש, רווי תשוקה לשפע ולהגשמה אישית בנוסח הסדרות האמריקאיות.
דור האב שהפריט את המדינה וטיפח את הקפיטליזם הוא זה שהניף את דגל השוק החופשי ואת הכישלון שלו, אותו אנו חיים. הדור הצעיר כבר גדל אל מציאות של אידיאולוגיה מופרטת בה גוועה לאיטה האחריות החברתית והפוליטית והאינדיבידואליזם הפך לשיטת המשחק היחידה. למעשה הדור החדש של ההפרטה לא חווה את החלום הגדול, אלה רק את שברו. הוא נולד אל תוך התפוררותה של מדינת הרווחה – ומתגעגע לדבר שמעולם לא היה לו.

במושגים כלכליים, 'אנחת רווחה' מייצגת באופן פרדוקסלי את השפע העומד על תילו. הביטוי רחוק מעולם הרווחה הסוציאלית שממנו המילה שאולה – המושג נפוץ בעיקר בעיתונות הכלכלית ומציין חרדה המבוססת על חשש מפני בורסות ענק שקורסות ומונופולים שמתפוררים. המאבק שהתחיל בקיץ האחרון בקריאה לצדק חברתי חידד את מושג הרווחה אל מול ההפרטה. בפועל, אף שהתודעה השתנתה, המציאות החברתית נותרה כשהיתה.
התערוכה 'אנחת רווחה' עוסקת בהתפרצות ובהמשגה המחודשת של מושגים אלו, ובודקת את תגובת האמנים לתהליכים חברתיים-כלכלים שמשתנה תוך קריאה טריה של ההווה. המשותף לעבודות בתערוכה הוא הצעתן לנקודת מבט המהתלת בצופה, מגלה ומסתירה דבר, או משתמשת בתעלול פשוט בכדי לרקום אשליה שבסופו של דבר מרוקנת מתכלית, ומתגלה כזיכרון רומנטי ההופך לדבר עצמו.

על שתי עבודות שמגובות בטקסטים מתוך התערוכה:

בתערוכה מוצגת עבודת הוידאו-סאונד "תולדות הכסף הישראלי", שיצר רומן באימבאיב. באימבאיב, משורר ואמן פלסטי, עלה לישראל בתחילת שנות ה-70 מאוקראינה, חי ועבד בתל אביב ונפטר בדצמבר האחרון. את הסרט "תולדות הכסף הישראלי" יצר באימבאיב כחלק מפרוייקט "הלוואי וגודביי". הציטוטים בקריינות הסרט לקוחים מ'אלטנוילד' של בנימין זאב הרצל.
לעבודה מצורף טקסט שכתב המשורר הצעיר מרחב ישורון על דמותו של אחרון המשוררים שהחליט בגיל 30 לפרוש ממערכות הכלכלה והכסף ולהתמקד בכתיבה. הטקסט של ישורון מציג תפיסה כי השירה היא האנטי-מוצר האחרון שנותר בעולם והערך של השירה גלום בעובדה שלא ניתן לסחור בה.

שי יחזקאלי כתב מכתב לשרת התרבות והספורט, הגב' לימור לבנת. המכתב שנרשם בכתב יד על קיר המוזיאון הוא המשך לסדרת מכתבים שהאמן הציג בתערוכות שונות, בהן הוא פונה לנמענים בבקשה אישית ופומבית. לרוב, תוך קריצה אירונית כלפי מושא המכתב, משלב יחזקאלי תחינה אמיתית לישועה כלכלית.

25.1.2012 – לכבוד שרת התרבות, גברת לימור לבנת

שלום,
שמי שי יחזקאלי, אני אמן בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל (2002-2006). את לימודי התואר הראשון סיימתי בהצטיינות יתרה (כך כתבו בתעודה) וגם קיבלתי פרסים מדי פעם. גם את התואר השני (2008-2010) סיימתי בהצטיינות (כך בתעודה) וגם אז פרס. כיום אני בן 32. השתתפתי בעשרות תערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל וכן הצגתי 2 תערוכות יחיד. אנשים מסוימים מוקירים את יצירתי וחלק אפילו כתבו עלי ביקורות מאוד מפרגנות. בשנים האחרונות ניסיתי להשתלב במסגרות חינוך אך ללא הצלחה. אני מתפרנס בקושי רב, סליחה על השפה, מחלטורות, ומעבודה כקופאי בביתו של ח"נ ביאליק, המשורר הלאומי. מותר לציין כי אני נמנע מחיי מותרות. בפרסים ממשלתיים למיניהם לא זכיתי וזה מצער אותי מאוד. לפרס היצירה הציונית לא הגשתי ואני מתחרט על כך-בהיותי אמן ישראלי, יליד עיר-בירתנו שצייר בעבר לא אחת ובאור מחמיא אישים ציוניים משכמם ומעלה (חיים ויצמן, אורי צבי גרינברג, רחבעם זאבי, מנחם בגין וכן את אמי במדי צה"ל). כמו כן, אני ידוע בציורי ורישומי הדקל הארץ-ישראלי שלי (מצ"ב דוגמא). בהפגנות המחאה החברתית שהתקיימו השנה בארץ השתתפתי בעיקר מתוך לחץ חברתי ונמנעתי מלהתלהם ולצעוק סיסמאות. בנקודה מסוימת הועבר לידיי דגל אדום אבל אני מתעקש על כך כי לא נשאתי אותו מתוך כוונה הצהרתית אלא מפני שהצבע מצא חן בעיני (אני צייר). אשמח לשמוע ממך באם את רוצה לעטר את משרדך/ביתך הפרטי באחת מעבודותיי. יש לי הרבה עבודות ללא עירום גברי או נשי, חלקן מופשטות לגמרי וניתנות לכל פרשנות רצויה. כמו כן, אשמח להציע את שירותי באם תהיי מעוניינת בציור דיוקן שלך אשר ידגיש את עור הפנים המתוח ואת גומות החן החביבות למראה. אני בקיא ברזיי הריאליזם (שזה ייראה כמו תצלום, כלומר) ויודע גם לעשות פרספקטיבה ונקודת מגוז.

שלך, שי.

שי יחזקאלי - "מכתב לשרת התרבות והספורט, גברת לימור לבנת", רישום (צילום: אריאל קן) להגדלה: הקישו על הדימוי.

איך פתח באימבאיב בקריירה של דמות ספרותית
מאת: מרחב ישורון
מתוך ה'מדריך לנוגעים בשם העצם'

בגיל שלושים וחמש הבין באימבאיב שהעולם הזה גמור. הוא מכר את חלקו בעסק ונסגר בבית. שם ליד השוק, ישב וחשב, התהלך בחצר והמתין. בהתחלה הוא לא יצא אפילו בשביל סיגריות, כל כך הוא נעלב ממה שראה שם – "לא יותר טובים מבהמות בגן חיות". המפעל הסמוך ליצור נקניקים עבד שעות נוספות וריח כבד של נקניק עמד בחצר. באימבאיב שהיה אדם בלתי שביר, התעורר כל יום בצהריים ובפיו השאלה: אבל למה הן מסכימות הבהמות, איך זה שהן לא קופצות מהגן חיות. הוא באמת לא היה מסוגל להבין את זה.

ערב אחד, משב תוקפני במיוחד בריח נקניק בא בנחיריו של באימבאיב והוא הבין; הנקניק כולו קמח ואבקת עצמות, ציפורנים גרוסות, שיירי שומן, מקסימום כמה טיפות דם, אבל בשר ממש – את זה אין בו וככה עושים נקניקים מבני אדם. בו במקום הוא חדל לחיות את חיו הארציים ופתח בקריירה של דמות ספרותית. באימבאיב לא יצר דמות בדיונית, אלא הפך את עצמו לדמות. מרגע זה כל דבר שעשה, אמר או חשב היה חלק מהביוגרפיה המתהווה של אחרון המשוררים.

בעולם שכולו פקידים-זונות ואמנים-פוליטיקאים, הוא סלסל עשן מנחיריו והרהר. ככה הפך את עצמו לנושא היחיד שאפשר לכתוב עליו בלי בוז גמור, ומה שנישאר זה לתעד את קורות המפעל שלו. שירה כזו מתרחקת ממטאפורות כמו ממחלת נפש. הדו-משמעות שמקסימה משוררים, יפה בעיניה כמו מוגלה. כשהעולם מתברדק לאינסוף ואף אחד לא מתחייב על שום דבר, שירה צריכה קול ברור, כשהשפה מתבלבלת מרוב תחבולות, הפשוט הוא היפה. בעצם העולם נחלק לשניים – שירה היא כל פעולה יוצרת, כל דבר אחר הוא התנקנקות – תחבולות וקומבינות לעשיית כסף, בקיצור: עסקי אוויר!
באימבאיב לא צמצם את העולם, הוא רק ארגן אותו אחרת. מתמטיקה למשל גם היא שירה, המדע, אם הוא פועל כדי ליצור פלאים הוא שירה טהורה.

דון קיחוטה הוא שירה. גשר בנוי כהלכה, רגליים יפות של נערה – שירה.

האנושות המתנקנקת עדיין יכולה לחיות אחרת, אבל היחיד שעוד זוכר את זה הוא המשורר. הוא ניסה להסביר להם את זה, אבל הם היו עסוקים בשלהם.
במבוך המסוכן שבחוץ המשיכו כל סוגי הבהמות להתרוצץ בתפזורת, מסדרים זה את זה, דופקים ונדפקים. היו פה ושם גם אחרים. מידי פעם היה נכנס איזה פרצוף מבולבל לטעום משהו, להחליף כמה מילים, להתוודות. באימבאיב לא אטם בקרשים את לוח ליבו, הקשיב יפה, נתן עצה, לא גרש אף אחד גם אם נתקע שעות. למבקרים בחצרו, הוא לא נראה כאדם מבריק שיצא מדעתו, אלא כאי של שפיות בים הטמטום.
בכוח האמונה נחלץ באימבאיב מנהר הסחורות וכך הצליח להשקיף עליו מבחוץ, הוא ראה שכולם שקועים בכסף ורק לפעמים איזו יד של טובע מציצה מהזוהמה, אבל גם היא עוד מחזיקה באיזה שטר מרופט. נו, לאלה כבר אי אפשר לעזור. אבל עוד יבואו אחרים, חדשים, הם יבואו, בטח שיבואו, אין לנו אלא להמתין. בינתיים ישב להעתיק לשפה עכשווית את החוכמה שמצא בספרים הישנים.

רק שאלה אחת נשארה פתוחה: אני כותב מכתב לבן אדם בעתיד, אני שואל האם רשמתי נכון את הכתובת על המעטפה.

שירה היא צורה לוגית שמארגנת את החומר כדי להפיק ממנו את המקסימום. ההפרדה בין הרוח לחומר חוללה בתרבות המערב סכיזופרניה. בסוגיה הזו הכריע באימבאיב ללא היסוס: בעולם יש רק חומר (באין רוח, מושג החומר משתנה וזוכה בכמה מהמאפיינים שיוחסו לרוח. דרגת הממשות של המילים, הרגשות והרעיונות עולה). מכאן שגם מילים הן חומר. למעשה המילים הן חומר במצב הצבירה הכי רדיקלי שלו, זה המצב ממנו נבראים עולמות, אימפריות קורסות ונולדות מהפכות. מכאן כוחה של השירה לשנות את העולם. העדיפות של השירה על כל תחום אחר היא בזה שממהותה היא לא יכולה להפוך לחלק ממעגל הסחורות וכך שומרת על הערך הסגולי שלה. בעולם של תחליפים שנמכרים באשראי וניירות שנסחרים כאילו יש בהם ערך, היא הישות הממשית היחיד.

רומן באימבאיב - פרט מתוך הסרט "תולדות הכסף הישראלי"

משתתפים בתערוכה:
תמר הירשפלד – שי יחזקאלי – טמיר ליכטנברג – הראל לוז – אלישבע לוי – ערן נווה -
יריב ספיבק – שי-לי עוזיאל – נועה צאושו – אריאל קליינר – כוכבית קדושים -
רומן באימבאיב
אוצרת -נטלי לוין

מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. עד ה 25.4
שני עד חמישי, 10:00-15:00. שישי וערבי חג: 10:00-13:00.
שבתות וחגים:11:00-15:00. ראשון סגור.

תמיד מפחיד לגשת לפרות קדושות בנימה ביקורתית. ובעיקר כשמדובר באבני יסוד של התרבות, ביוצרות או ביוצרים שעל ערך עבודתם אין עוררין בחוגים מסוימים, באנשים שבניגוד אליי, למשל, כבר צברו מידה לא מבוטלת של הכרה והוקרה מצד הממסד. וכאן כוונתי לממסד התרבותי, כמובן, לאותו מקדש שמייצג את הנאורות ואת מה שנחשב לנכון, ליפה או לצודק מבחינת כל מי שמבקש לשייך את עצמו לאותו חוג שיודע להעריך אמנות גבוהה, שמסוגל לקרוא את המפה הפוליטית או האמנותית בעין ביקורתית, לאותו ציבור שמבכר את חלל הסינמטק על המחנק ששורר בבית האח הגדול. אלא שלמרבה הצער, לא פעם קורה שדווקא הממסד הזה, שעל פניו מקדש ערכים כגון פלורליזם וחדשנות, חוטא בשמרנות יתרה ובהסתמך על סמלים חיצוניים רבי יוקרה מקדש יצירות שתעוזה או חדשנות של ממש זרות להן לחלוטין.

לאחרונה צפיתי בסרטה של נורית אביב "משפה לשפה", אשר זכה בתחרות הבינלאומית בפסטיבל "דוקאביב" 2004. בנימוקי הזכייה כתבו השופטים כי "בין שפת התמונות לשפת המילים מתהווה אמירה שהיא בו זמנית אוניברסלית וישראלית. כוחו של הסרט נובע בין השאר מבחירה מוקפדת של דמויות ומקומות, רגישות תרבותית ומשמעת אסתטית". ובמידה מסוימת, סרטה של אביב עונה על כל אלה. הדמויות המופיעות בו משתייכות בלי יוצא מן הכלל לאליטה האמנותית והתרבותית בישראל, כאשר לכולן מכנה משותף: מכוח הנסיבות ההיסטוריות, נאלצו כל המשתתפים להדחיק בילדותם את שפת אמם, את תרבותם המקורית, כדי שיתאפשר להם להשתלב בחברה הישראלית ובתרבותה המתהווה. המעבר עלה לכולם בקורבן ההדחקה ובה בעת השאיר חותם על יצירתם ועל אופיים, הן כבני אדם והן כיוצרים והוגים.

משפה לשפה - דימוי מכרזת הסרט

מאיר ויזילטיר, אגי משעול, סלמאן מצאלחה, אהרון אפלפלד, חביבה פדיה, חיים אוליאל, אמל מורקוס, יבגניה דודינה ודניאל אפשטיין – דמויותיה של אביב מדברות אל המצלמה בחוכמה, ברהיטות ובכנות נוגעת ללב על התהליך המורכב שליווה אותם כמהגרים, כילדים, בבואם להטמיע בקרבם את השפה העברית הזרה, הקשה, ועל האופן שבו התוו הנדודים הללו, פיזיים ולשוניים כאחד, את דרכם כיוצרים וככותבים במדינת ישראל. כמהגרת, לא יכולתי שלא להזדהות עם תובנתו של מאיר ויזילטיר שהסביר כי על מנת שיתאפשר לו לכתוב בעברית, היה עליו להרוג תחילה את הרוסית, או עם התקוממותה של אמל מורקוס כנגד הנכונות של החברה השלטת לקבל אותה – הזרה, הערבייה – רק בתנאי שתאמץ את הזהות הארצישראלית; בדומה לחיים אוליאל המרוקאי, גם אני התביישתי בילדותי בספרדית של הוריי, בקיבוץ, וכמו אגי משעול, גם אני נוטה לקרוס לתוך הספרדית ברגעים של סערת רגשות קיצונית.

מבחינה אישית, אם כן, נגע סרטה של אביב ביסודות עמוקים בהווייתי, ואף על פי כן, בסופו נותרתי בתחושת אי נוחות כבדה, ואפשר אף לומר תחושה של מחנק. מדוע? שאלתי את עצמי. "משפה לשפה" הוא הרי סרט תיעודי עטור שבחים, רווי בדמויות משכילות ורגישות שמיטיבות לספר את סיפוריהן, ואפילו בביקורת דקה על כור ההיתוך הישראלי ועל יצור הכלאיים המשונה, לא פעם המסוכן, שנולד כתוצאה מן המכבש הזה. גם מבחינה פורמאלית מכיל הסרט את כל המרכיבים שמבדילים "קולנוע איכותי" מן הקולנוע המסחרי. החל בטייקים ארוכים, עבור דרך צילום סטטי שמתמקד בפני הדובר או הדוברת ופותח פתח להתבוננות, וכלה בצילומי דרך שמשלבים לונגשוט קצרצר על כל דמות באופן שיוצר מעין פזמון לפואמה הקולנועית הזאת, הסרט כמוהו כטארט אגוזים שעשוי אך ורק מחומרים מובחרים, אורגניים.

אלא שכאשר העמקתי להתבונן מבעד לאותה מעטפת צורנית, התעוררו בי שאלות נוספות. מהו הדבר שמצדיק את קיומה של היצירה הזאת בתוך המדיום הקולנועי דווקא? הדמויות בסרט הרי אינן נעות בחלל; על פי רוב, יושבים הדוברים בתנוחה סטטית כשמאחוריהם קיר שמשטיח את התמונה – במכוון, אני מניחה, ואולי מתוך יומרה לבטל את ההיררכיות דווקא באמצעות הקפאת הדמויות – ומדברות על חוויתיהן באופן שגרם לי לחשוב שבאותה המידה אפשר היה לפרסם ספר שתוכנו זהה, כשכל סיפור חיים מלווה בדיוקן מצולם של בעליו. אפשר שהיוצרת התכוונה לייצר מעין מעטה אחדותי שכמוהו כמו המעטה של השפה העברית, של התרבות שנכפתה על המהגרים, אלא שבמקרה כזה, חשבתי לעצמי, ההקבלה ברורה מדי והתוצאה משטיחה, מקבעת, ואז מייצגת היוצרת עצמה את האתוס הישראלי האשכנזי, שמוכן לקבל רק את תרבותו-הוא, ולהכפיף תרבויות אחרות לערכיה. ואם כך הוא, חשבתי לעצמי, אין כאן כל תועלת בסטטיות של המצלמה, אלא אם נאמר בציניות שהתועלת שמופקת ממנה היא "תו האיכות" שמוצמד לסרטים שעושים שימוש בצילום מהסוג הזה. העידון של הבימאית, הסתייגותה המוחלטת כמעט משימוש בתחבולות קולנועיות כגון תנועה וסאונד לא דיאגטי, הביאו אותי למסקנה שבדרך זו או אחרת, רוכשת אביב בוז עמוק למצלמה שבה היא משתמשת. גישה זו רווחת בקרב בימאים כגון מיכאל הנקה, למשל, אשר דורש מן הצופה להעמיק ולהתבונן במתרחש בפריים הקבוע אם ברצונו לרדת לעומק הסיפור, אלא שבמקרה של "משפה לשפה", שבו הפריים חף מפעולה למעט הדיבור והבעות הפנים, מבטלת גישתה כל הצדקה לנוכחותן הגשמית של הדמויות על המסך. די לנו בסיפוריהן.

ברור לי שאני מהלכת על חבל דק. וברור לי שנורית אביב הנה צלמת ובימאית שאין לזלזל בה, אך כמבקרת אני נמצאת בסכנה גדולה ממנה: בחירותיה מדוקדקות כל כך שאין לה שום סיכוי למעוד, היא לא נוטלת סיכונים שיערערו את סמכותה, את מעמדה. אלא שלדידי, אם התוצאה מעניינת, הרי שזה רק רק במידה שבה הדמויות שלה מעניינות, ובשום אופן לא ברמה הקולנועית. ומובן שהדמויות מעניינות: אביב לא בחרה בפשוטי עם, בדמויות שייקשה עליה לסטט מהם משפטים רהוטים ושתזזיותן תקשה עליה את מלאכת העריכה, אלא ביוצרים ראשונים במעלה. וכדי לבטח את עצמה גם מן הכיוון הזה, היא השכילה לדבוק בערכים הפוליטיקלי קורקטיים שכה חביבים על קהל הסינמטקים בימינו: לצד ארבע דמויות אשכנזיות, ליהקה הבימאית גם מוזיקאי ופילוסופית ממוצא מזרחי, משורר וזמרת פלשטינאים ושחקנית ילידת חבר העמים, לא מבלי לטרוח לציין בתחילת הסרט את מוצאה היקי, אזכור שיכול היה להוסיף נופך לסרט אילו התפתח ממנו סיפורה האישי של היוצרת. אלא שלא כך הוא; כחלק מאותה גישה קרה, שכלתנית, שמלווה את סרטה למרות האתנחתא הקלילה בדמותו (החכמה, המקסימה) של חיים אוליאל, בוחרת אביב לקחת מרחק מיצירתה, להותיר אותה מנוכרת, עטופה בניילון האליטיסטי בעל הגוון האינטלקטואלי, שחוגים מסוימים אוהבים לאהוב, אך מבלי להעז ולהעלות שאלות של ממש – כמתבקש מיצירה שפונה לקהל משכיל – לא ביחס לנושא, ולא ביחס למדיום שבו היא משתמשת.

משפה לשפה - 2003, 55 דקות
תסריט ובימוי: נורית אביב
עורכים: מיכל בן טובים, פיליפ בוק, גלית וינברג
צלם: פיליפ בלאיש

(תודה לרויטל גל על עזרתה)

עדי בר מציירת בעט כדורי אדום ובמכחולים רוויים בדמה שלה חיות וצמחים מסביבת מגוריה, יפו. בר יוצאת עם הכלבה שלה לסיבוב ולאן שזו מושכת הולכות עיניה ובחירותיה האמנותיות של בעליה: צמחיה חופית, מעין חבצלת, שבין עליה השכובים אחד שבור, מסומן או מסמן לכלבה שמישהו כבר היה כאן; חולדה מתה על גבה; יונים ועורבים אפורים. את המסלול הזה שמובילה החיה אל חיות אחרות מוזמנים לעשות המבקרים בתערוכה, ומיד לגלות שאין כאן שום דרך שיוצאת מנקודה אחת ומסתיימת בנקודה אחרת; יש כאן הזמנה, לא הגשמה. נדרשים מאמץ וסבלנות לשהות בתוך העומס האדום הזה, עוד ציור דם ועוד אחד, בלי חוט של סיפור ובלי מסקנה טובה. לכאורה אין שם יותר מרישומים מעולים של כאב לא לנו. ובכל זאת, תשומת הלב שלנו נקראת להוריד את המבט מעט אל החיים הרוחשים והמתים של פאת העיר, של שולי הרחוב, או נכון יותר, אל אותה השכבה החוץ-אנושית של הקיום שלנו שאנו מדמיינים ללא הרף כי אינה קיימת, או לחילופין, כי היא חיה לעד, זהה לעצמה. אבל הטבע שרואה בר סביבה אינו בדיוני ואינו נצחי, אלא מוחשי מאד, כמעט חושני, שכן הכל בדמה.

עדי בר - רישום בעט כדורי ודם

והנה, על אף המוחשיות החזקה של הרישומים הפלאיים הללו — שמנטרלת על נקלה את כל התשוקות השחוקות להביא אל הגלריה את התלת-מימדי כשמדובר בחיות — נפער מרחב בדיוני בין שתי הממלכות המושגיות הקשות אליהן פורצת בר בסערה, ממלכת הדם וממלכת החיות. זהו אזור הספר של החייתי. חייתיות היא הלא-נודע של הביקורת, כפי שקבעה קארי רוהמן, מן החוקרות המסקרנות יותר של ייצוגי חיות בתרבות המערב. חייתיות היא מערכת של ערכים בדיוניים שמשליך האדם על חיות כדי להשתמש בהם שוב באפיון בני אדם אחרים לשם גירושם מן האנושי. זה מוכר לכולנו, פחות או יותר, מכל שיח גזעני. חייתיות היא גם אחד מכוחות הבטחון של החברה האנושית בבואה להגן על עצמה כנבדלת-לעד משאר היצורים החיים. תהיה זו טעות לחשוב כי דווקא חייתיות או פראיות או בהמיות יוצרות מרחב משותף שבו נעים בני אדם וחיות יחד, כפי שטעות לחשוב שמיניות היא דבר מה משותף לגברים ולנשים (וגם זאת מזכירה בר בחיבורה אל הדם). בר מודה בכך, ובאומץ רב, נמנעת מלנעול חיות וצמחים ב"חייתיותם", בכיעורם או באקזוטיות שלהם, בשונותם הבלתי ניתנת להכלה. מאידך, בר גם אינה מסתערת על סט הפנטזיות השני שמציעה תרבותנו בבואה להתמודד עם האחרות של חיות, והוא האמצעי הרטורי של ההאנשה. אין בתערוכה החשובה הזו אף לא רגע אחד של מתן-פנים למה שאין לו פנים או מתן-קול למה שאין לו קול. וויליאם וורדסוורת' שסלד מן הכלי הרטורי של ההאנשה (אף שהשתמש בו לא פעם) קרא לעבור לכתיבת שירה ישירה, "בחברת בשר ודם" אמר.

כמה בשר וכמה דם יש בעבודותיה של בר! וזאת מבלי שתשכפל בגלריה את אלימות החווה או המעבדה (כפי שעושה למשל מאוריציו קטלאן, או באופן אחר, דמיאן הירסט). המרחב המשותף שבר מתחילה לכונן בין המינים הוא המרחב של הבשר ושל הדם, שום דבר רוחני לכאורה, אלא פעולה רדיקלית של החייאה, של עירוי והחייאה: לקחת את החיה הזו שמתה בפינת רחוב מנהג שפגע בה ופיהק, לרשום כל שערה בה, כלומר לזכור אותה, ואז להחיות אותה, ולהזרים בה את מה שאין האמנות או האדם יכולים לסבול — את מחשבת הכליון. הדם ברישומים הללו כבר נקרש, החל להשחיר, אפשר וישחים שוב ויתבהר או ייעלם. עוד תימשך לו ההיסטוריה הזו, בגלל השימוש בחומר אורגני כל כך וארעי, עוד ימשך הסיפור הזה של החיה המתה שגם הגדולים שבאמנים, רמברנדט נגיד, לא עושים אותה חיה יותר רק משום שהעלו אותה על בד. בר תורמת דם למי שכבר מת ובכל זאת משיגה ממנו איזו נוכחות חדשה, שנמצאת עכשיו, שמשתנה ממש לנגד העיניים, שניזונה ממה שניזונה התורמת טרם ההקזה. מאיר ויזלטיר כתב לפני שנים ספורות "ברגע זה, אני שואל את עצמי, / איך מניחים בשיר / חתול דרוס על הכביש, / ושיראה נכון / לא פתטי, / לא מבכיא." תערוכתה של בר עונה על שאלה זו בקול קטן ובטוח. את האדם, זה שאחראי לכך שכל החיות והצמחים הללו ייראו רע כל כך, היא משאירה מחוץ לתמונה ובין סיבי הנייר שלה בעת ובעונה אחת. כך, בר מחדשת את הקשר בינינו לבין מה שסביבנו — עלי החבצלות הללו נראים כלשונות מודלקות משום שעלים ולשונות ופרוות וחול ואפילו טפט מצויץ ושטיח פרחוני כל אלה שייכים לאותה הסביבה, מקורם ואחריתם בה.

עדי בר - רישום בעט כדורי ודם

יש הרבה חיות בחיים אצל בר, לא פחות מחיות מתות, אך משהו נראה בכולן דומה מדי כדי לציית לחלוקה הנוקשה כל כך בין חיים ומוות. מוות של חיה כידוע אינו נספר ואינו נזכר כמוות אנושי, אלא למעשה נשחק לאפס תחת ההנחה כי עורבים אפורים היו ויהיו, ואין בין עורב אחד למשנהו שום הבדל, שום ייחוד. מכאן הקלות בשימוש, בצריכה ובזריקה של חיות, באמנות, בתרבות, בחקלאות וכו'. בר מובילה אותנו לעמדת תצפית על עצמנו, מן החשובות ביותר שנקרו בדרכי באחרונה. ועוד מילה על הדם, כלומר על המילה דם. אין לאמנית הזו כסף לקנות יותר מעט כדורי זול ונייר, ולתת מהדם שלה כדי לקיים את האמנות שלה, זו לא דמגוגיה ולא בקשת נדבה, זו הצהרה על הישרדות, על מלחמת הישרדות. אלא שכאן, בגלל הדם, אין מלחמת ההישרדות האישית של האמן — שהיא תולדה של דחיקת מלאכתו אל מחוץ למה שאנו מחשיבים כצורך חברתי קיומי — מנותקת ממלחמת הישרדותן של החיות שסביבו. זמן החיה הוא זמן מלחמה, בר מזכירה לנו, כך זה תמיד, אלא שהיא דורשת מאיתנו להבין זאת דווקא מרישום מאופק, מדוד, שנעשה בידי מי שעדיין חי ונלחם בתלת-ממד כלפי מי שכבר מת בדו-ממד. הדם על הנייר אינו פרובוקציה אלא טבעה של הישרדות, של מה ששורד כאמנות.

כלבי דם – עדי בר
גלריה קונטמפוררי, פברואר 2012
אוצרת: טלי תמיר

Future Generation Art Prize הוא פרס בינלאומי לאמנות עכשווית שמטרתו לגלות, להכיר ולתת תמיכה ארוכת טווח לדור חדש של אמנים ברחבי העולם. Future Generation Art Prize משקיע בהתפתחות האמנותית ובהפקה של עבודות חדשות של אמנים עד גיל 35. המועד האחרון להגשת המועמדות הוא ה-6 במאי 2012. פרטים נוספים>>

השאלה הראשונה שעולה מביקור בתערוכה "מתיחת קו – אמנות ספרדית בת זמננו" שאצרה גילה לימון במוזיאון הרצליה, היא מידת ההצדקה שבהצגת תערוכה קבוצתית על בסיס לאומי בעידן הגלובלי בכלל ובמערב אירופה בפרט. כל האמנים והאמניות המשתתפים בתערוכה נולדו בספרד או היגרו אליה, אולם מכיוון שלמעט אחד איש אינו מתייחס לסוגיות ספרדיות וכולם מציגים עבודות שדומות להן ניתן לראות בכל תערוכת אמנות מערבית בכל רחבי העולם, נדמה שהיחוס הלאומי המוצג בתערוכה מסתכם ברישום פורמלי – דרכון בצבע מסויים המספק תעסוקה לפקידי מחלקות לקשרי תרבות.

לו היה מדובר על תערוכה קבוצתית טובה או לכל הפחות מקבץ עבודות אקראי אך ראוי, הסיפוק מן האמנות יכול היה להצדיק את הצגת התערוכה, אולם למעט עבודות ספורות מדובר בתערוכה חלשה מאד. לכל היותר ניתן לומר כי רוב העבודות, ובמיוחד הפוליטיות במפורש שבהן, מעניקות תוקף מיוחד למשפט המופיע במיצב הטקסט של דורה גרסיה ואומר כי "ההבדל בין הרגיל לבלתי רגיל טמון באותה תוספת בלתי-מורגשת", ומדגישות דווקא את המקצועיות והעומק בתערוכתו של עומר פסט "לוויינים", המוצגת במוזיאון במקביל (ביקורת על תערוכתו של פסט תפורסם בנפרד).

חררדו קונסטנסה - תצלום

"מתיחת קו" נפתחת בסדרת תצלומים של חררדו קונסטנסה, שצולמו באי באנגיאונג השוכן על הגבול הימי שבין שתי הקוריאות ומשמש כנקודת תצפית מדרום קוריאה על שכנתה הצפונית. תצלומי הצבע הגדולים מתארים את השילוב הצורם בין אדריכלות צבאית לנוף פראי ובין השקט האצור בדימויים הדוממים למתח המתמשך שמאפיין את הסביבה שבה צולמו. קונסטנסה פועל בתוך מסורת. מאות פרויקטים דומים צולמו ברחבי העולם, כשהמוצלחים שבהם נבדלים ביכולתם לומר דבר מה החורג מקלישאת ה"מלחמות זה דבר נורא", ולעיתים אף להתייחס לתפקידם של אמצעי הייצוג והאמן עצמם במערכת. תצלומיו של קונסטנסה נותרות בגדר תיאור שגרתי של איזורי ביטחון והפקר הנראים כבר היום כאילו נועדו להפוך למונומנט היסטורי.

שאלת הגבולות הבינלאומיים עומדת במרכז עבודות נוספות, כשברובן היא זוכה לטיפול סמלי ולא מתוחכם המשלב בין מראה מושגי לפוליטיקת טפלון מהוסה. בביקורת בעיתון 'הארץ' הוזכרה בהקשר לתערוכה עבודתו של סנטיאגו סיירה, אולם למעט העובדה שגם סיירה ספרדי קשה למצוא נקודות דמיון בין עבודתו לבין העבודות המוצגות בתערוכה, שאחת מהן נראית כחיקוי חיוור של סיירה ואילו האחרות שונות מעבודותיו בתכלית. סיירה אינו מתעסק במטאפורות אלא מייצר מצבי עימות ואי-נוחות הלכה למעשה. הוא מסרב לקבל את ההפרדה בין עולם האמנות לעולם, מאלץ את המרחב האמנותי להחצין את חוקי הפעולה ותנאי העבודה המאפשרים את קיומו, מתנגד למיסוכה של הפוליטיקה בצבעי טשטוש ומפעיל כך את התרבות באופן פוליטי מובהק. איפה הוא ואיפה סימונו המתייפייף של אולם התצוגה בסרטי גידור שעוצבו בצורת גבולות אירופה והם מצולמים במצלמות אבטחה בעבודתו של מתיאו מטה, או ההקבלה הפשטנית שבין אמנויות לחימה לאמנויות המחול והקולנוע ובין צבאיות להומו-אירוטיות בסרטה של איזבל רוקמורה, או קריעת ראשיהם של פוליטיקאים מתצלומיהם (לאחר שכבר ירדו מהבמה) והתפייטות בגרוש (המתייחסת אל עצמה כאל מעשה של מרי) על הטרגיות של ההיסטוריה החוזרת על עצמה בעבודתו של פרן מאנה.
הבעיה בעבודות אינה קלות הביצוע כי אם קלות המחשבה שהיא מעידה עליה. זו לא הדיעה שמציגים האמנים, אלא התחושה שאין להם אחת כזו. אלו יצירות שמסתפקות בהרהור קלישאתי-חזותי המסרב לכל עימות וממקם את עצמו בעמדה שממנה יוכל להצטייר כהומניסט מבלי להסתבך ומבלי לומר אפילו דבר אחד שאינו ברור, ידוע ולעוס עד כדי-כך שהצגתו מעידה בראש ובראשונה על חולשתה היא.

אנחלה דה לה קרוז - "גדולה מהחיים", מיצב

על רקע זה בולטים סרטה המוקפד והמשעשע של כריסטינה לוקס, Europleasure International, Touch and Go ועבודתה של אנחלה דה לה קרוז "גדולה מהחיים". בסרטה של לוקס מופיעים פועלים לשעבר, פנסיונרים בחליפות של יום ראשון, המשליכים אבנים על חלונותיו של בניין תעשייתי נטוש בעיר ליברפול. הסרט מבוים כפרסומת סלפסטיק קומית ומותחת שרגעיה הדרמטיים ערוכים בהילוך איטי ע"פ כללי הז'אנר, כשלבסוף מסתבר כי החלונות המנופצים יוצרים על חזית הבניין את הכיתוב "touch and go" המרמז, בהקשר זה, הן לקריסתן של ערים תעשיותיות במערב בעקבות מעברם של מפעלים רבים למדינות העולם השלישי לצורך "מיקסום רווחים", והן לסלוגן שיכול היה לשמש כססמת מיתוג תאגידית בפני עצמה.

עבודתה של אנחלה דה לה קרוז היא ציור ענק המתוח ע"ג מסגרת שנמחצה ונשברה ע"י הקירות התוחמים אותה. גם זו עבודה שעוסקת בגבולות, אולם היא מייצרת חוויה פלסטית הנראית כפסל של קלאס אולדנבורג בגרסת הדיווה הכלואה-משתוקקת, יצרית-מתוסכלת ופראית-מרוסקת בעת ובעונה אחת.

מתיחת קו – מוזיאון הרצליה
אוצרת: גילה לימון

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

 סוף השבוע שוב בפתח, ואיתו שלל תערוכות חדשות:

רועי חפץ

והערב, יום חמישי ה-16.2:

פעולה אחת בחודש, פרויקט אמנותי שמקיימת גלריה קו 16 במסגרת אירועי שנת האמנות של עיריית ת"א-יפו, המבקש להרחיב את השיח האמנותי מהחלל הסטרילי של הגלריה, למרחב הציבורי של שכונת נוה אליעזר. המפגש בין הצופה לפעולה האמנותית יהיה מקרי, ספונטאני, ויטמון בחובו חוויה ראשונית, מרגשת ומעוררת סקרנות, בתקווה שזו תוביל ליצירת דו שיח עתידי בין תושבי המקום לגלריה בפרט והעשייה האמנותית בכלל. את הפעולה הראשונה יקיים רועי חפץ תחת השם החלקה טבעית שיוצג במספרת עופר עידן, שתארח את חפץ למפגש רישום חופשי שיצמח מהתבוננות האמן במקום ובלקוחותיו. פעולת הרישום במקום תהיה מהירה, ראשונית וחשופה, מנוגדת בתכלית למתודיקת העבודה העמלנית, קפדנית וממושכת המאפיינת את יצירתו של חפץ בסטודיו המסוגר, ותעסוק בשאלות של הבניית אסתטיקה וטעם אישי וקולקטיבי. אוצרת: סאלי הפטל נוה. לרגל הפרויקט מציעה המספרה מחירים מוזלים.

מִכבסת המלאכים, סיגלית לנדאו בגלריה גבעון, התערוכה מִכבסת המלאכים חושפת רישומים, תחריטים ועבודות נייר שבחלקם, הם עבודות הכנה לפרויקטים בפיסול, וידיאו ומיצב. העבודות בתערוכה מאפשרות הצצה ראשונה ל־'מקום הפרטי' של ה־'בישול', בין התכנון לביצועו בפועל ובין האמנית לבין עצמה. אוצר: צחי חכמון.

הטרגדיה בחיים האתיים, יונתן הירשפלד בגלריה rawart, המתחקה אחר עולם דימויים אירופאי אנכרוניסטי, כהודאה על חוסר היכולת שלו להתייחס בצורה ישירה אל המציאות הישראלית במאה העשרים ואחת. אוצרת: נוגה דוידסון.

למנף מניפה, פרפורמנס של קרין מנדלוביץ' במסגרת התערוכה מלון מקסים בגלריה ג'ולי מ. .."רציתי לתת לזיכרון הזה מקום. להפוך אותו מזיכרון עתיר כורי עכביש, מינורי ושולי לחוויה ממשית, חדשה ורעננה"…

חלק א' מתוך טרילוגיית מרחק של דיגי דקל בגל-און, פותח מהלך שנע לאחור בזמן ביוגרפי ועוסק במקום מגוריו ב-37 השנים האחרונות – קיבוץ סמר בערבה. אוצרת: טלי תמיר.

מפגשים ברשת #2 – פגישה בין טכניקת דפוס הרשת המסורתית ויצירה מקומית עכשווית, והפעם תמר מושקוביץ, שפותחת את שולחן העבודה שלה ומשחחרת 3 פרינטים חדשים.

אבחנה דקה, פרופ' אלישע בר-מאיר בבית סוקולוב עם צילומים בשחור לבן המציגים 24 שעות בחיי ביה"ח. אוצר: גיא עולמי.

אוצרות חבויים- לא בעננים, תערוכה קבוצתית במלון דיאגילב, שנולדה מתוך מחשבה על אנשים ואספנים מתחילים בעלי תקציב מוגבל המשתוקקים לאמנות טובה. משתתפים: דרור אוסלנדר, מיכל אורגיל , דני בק , מיכל ברץ קורן , נורית גור-לביא קרני, דרור הדדי , רות הורם , בושאן וואנג , טלי ולוול , אילת זהר, שרה זלוטי, גלי ו. חכמון, אילנה חלה, חנה יגר, יניב כהן , קתרינה לומונסוב , תלמה לנדסמן , רונן סימן טוב, גידי סמילנסקי , קארין צור, מיכל קורן-ברץ , שחר קורנבליט , יסמין רונאל, רותם ריטוב, ויקטור ריאבצ'ין , חגית שחל, גילה שטיין, תמרה ריקמן. אוצרת התערוכה: תמר תדמור.

המרחב הישראלי החדש, תערוכה קבוצתית במוסררה, הבוחנת את המרחב החדש שנוצר בחברה הישראלית בעקבות השסעים המעמיקים והולכים שהובילו למחאה החברתית בקיץ 2011. מציגים: אריק ארונוב, "בנות טיורינג",  יעל מאירי, עינת מוגלד, יוסי נחמיאס, רונית פורת, ניב רוזנברג, מתי שמואלוף, רינת שניידובר, אלון שרף. אוצרת: ספיר הוברמן. התערוכה תיערך בשיתוף פעולה עם מוסללה. 

רינת שניידובר

יום שישי, ה-17.2:

שיח גלריה בתערוכה נוזלים באמנות עכשווית בגלריה ליטבק, המעלה את השאלה כיצד האמנות העכשווית מושפעת משינויי העידן המודרני, כשהיצירות עוסקות בנוזלים.

שיח בגלריה הקיבוץ בתערוכות יחידות של אורלי סבר ונוף תחום של צור ברק, בהשתתפות האמנים ואוצרת התערוכות, יעל קיני.

יום שבת, ה-18.2:

סוטים במרכז לאמנות דיגיטלית …" הנורמלי הוא התקין, זה שאינו יוצא דופן, הרגיל. יש גובה נורמלי, טמפרטורה נורמלית ותנאי חיים נורמלים. הנורמלי הוא עריץ בלתי נראה שנתפס כטבעי וחף מאידיאולוגיה. הסוטה זז מהדרך המקובלת. חורג, גולש, אחר, לא מקובל. התערוכה העוסקת בהסטות מנורמות ההתנהלות של תקשורת ההמונים"… (מתוך הקומוניקט). מציגים: אורית אדר-בכר, דור גז, אמיר יציב, אלישבע לוי, רועי מנחם-מרקוביץ’, ניר עברון, גליה עופרי ומושון זר-אביב, לנקה קלייטון, אלונה רודה, גיא שגיא, missdata. אוצר: רן קסמי-אילן.

שיקסע בגלריה קצה בנהריה, חיה גרץ רן מקיימת דיון בעמדות הנשיות, ישראליות, בתפיסות החינוך והחברה של ילדותה ובני דורה – ילדי קום המדינה. אוצרת: לי רמון.

שיח גלריה בתערוכות שתי וערב של שרי כראל, וכלבי דם של עדי בר בCONTEMPORARY by Golconda עם האוצרת טלי תמיר.

שיח גלריה בתערוכה מים ישנים, של התכנית ללימודי אוצרות של סמינר הקיבוצים, שיתמקד בפער בין השלווה שנראית בצילומים לבין התחושה הלא סימפטית שהם מקרינים. בשיח תשתתפנה הצלמות פסי גירש, נעמי לשם, יהודית שרייבר ואוצר התערוכה דורון אדר.

שיח גלריה במסגרת התערוכה Baggage בגלריה על הצוק בנתניה, בהשתתפות האמנית נעה יקותיאלי ואוצרת התערוכה, מאיה קשביץ.

יום ראשון, ה-19.2:

נופים אקוסטיים 2, תערוכה בבניין מנשר שתעסוק בקשרים בין סאונד למרחב קונקרטי-אדריכלי-נפשי, ומציגה תהליכי יצירה וחשיבה בנושא. התערוכה תציג במשך שבוע, יתכנסו מיטב אמני הסאונד הפעילים כיום בישראל, ויציגו תמונה עדכנית של אמנות הסאונד, כשבכל ערב הופעות חיות של מוזיקה עכשווית אלקטרו- אקוסטית, אקספרימנטלית, נויז, ומוזיקה חדשה. אוצרת: עדיה פורת קליגלר.

הרצאה של ד"ר דורותיאה ריכטר – סופרת, אוצרת והיסטוריונית של האמנות תתקיים במרכז לאמנות עכשווית. …"אני משתמשת במונחים “ תצוגה ” ו”מאחורי הקלעים” כדי לתאר באופן חופשי מערכת יחסים מסוימת בתוך הפעילות הנקראת בדרך כלל  "תערוכה”, האוחזת בהבטחה של חשיפת ידע שהסווה עד כה. מערכת היחסים הזו, אשר משפיעה על כל אשר מציעה התרבות החזותית, מכילה צורת מבט מציצנית אשר מצילה, מסתירה  ומסיחה את הדעת, ובכך משמרת את הערגה לדימויים"…

יום שני, ה-20.2:

אמנים עושים לאמריקן אפרל מה שהבארוק עשה לרנסנס – אמנים רבים התעסקו ועוסקים בשאלות של תפיסת היופי, האסתטיקה, דימוי הגוף, לבוש, כסף וחדירה של ביטויים אלה לתודעה שלנו כחברה. תפיסת היופי המעוותת גובה מחיר נפשי, ובאה לידי ביטוי בדימויי גוף מעוותים ושבורים, הנובעים בעיקר בגלל ערכים שמותגים כמו אמריקן אפרל החדירו לחברה. התערוכה תתעסק במפגש שבין היפה והפגום, הפלאסטי והאותנטי. בין האמנים המציגים: אילי לוי, לידיה סמנתקובסקי, נור כהן, הילי יעקבי, חן כהן, אלה אוזן, ג'ק, אור הרפז ועוד. אוצרים: יניב "יויו" יור ושלומית יעקב בשיתוף עמית חברוני. בקומה השנייה- תערוכת "מחווה לבארוק". בין האמנים המשתתפים: איתי נדב, דנה סטרלינג, מיכל הררי, פז קרן, קובי בוהדנה, גיל-לי כהן, ג'ני רפלסון, חנן בר אסולין. אוצרים: קרן רוזנברג ואלמוג גז. התערוכה מתקיימת במסגרת הפסטיבל הירושלמי שאון חורף.

יום רביעי:

מפגש עם בן הגרי בגלריה גורדון במסגרת אמנים על עבודתם 4, במסגרתו יציג סרטים, פסלי וידיאו ומיצבים שיצר בשנים האחרונות.

רב שיח בתערוכה אוגוסטה ויקטוריה של שי עבאדי בגלריה דן, תחת הכותרת "מלך היהודים והקיסר הגרמני: היסטוריה, פוליטיקה ואמנות". משתתפים: ד"ר מיכאל מרגלית, פרופ' אריאל פלדשטיין, רינה ירושלמי, מנחה: פרופ' שי לביא, אוניברסיטת תל-אביב. בחסות מכון גתה.

שיח גלריה עם לי ינור בתערוכתה Come Dance With Me בזימאק לאמנות עכשווית, בשיתוף הרקדנית טליה פז, בהנחייתה של ד"ר קציעה עלון.

חיה גרץ רן

ועוד קצת:

…" הצורך המתחדש בתחושת קהילתיות, קשורים ישירות לשינויים שחלו בעולם המערבי בעשורים האחרונים והשפיעו בין השאר על תפיסת האמנות את עצמה במונחים כלכלים (…) ועל הדגשת היצירה האינדיווידואלית, במסורת ה"גאון" הרומנטית. חזרתה של האמנות החברתית כתפיסה רווחת מעלה שורת שאלות ופרדוכסים – למשל לגבי עצם הצורך להציג במוזיאון ולהפוך את היצירה לאוביקט"… (סמדר שפי על "אמנות-חברה-קהילה").

—-

רוצים להיות איתי בקשר? dp.artblog@gmail.com

קול קורא להשתתפות במיצג "הכנסת כלה", שיתקיים בנמל תל-אביב בתאריך 20.04.2012.ההשתתפות כוללת: לבישת שמלת כלה והופעה מול קהל בהנחיה ובימוי יוצרי המיצג. למעוניינים לקחת חלק באירוע יש לשלוח מייל עם פרטים אישיים לכתובת: art.espionage@gmail.com יוצרים: קבוצת art.esppionge מנשה נוי, קרן מור, שרון יאבו איילון, לולה בן-אלון, עמית מטלון, דניאל שושן. אוצרת ומפיקה: יעל בראון. *המודעה פונה לשני המגדרים. *אין צורך בניסיון למשחק. *ההשתתפות בהתנדבות.

יריד האמנות צבע טרי שיתקיים השנה בפעם החמישית יוצג בתאריכים 15-19 במאי במתחם בית הספר העל-יסודי החדש בקרית החינוך, רח' שושנה פרסיץ בתל אביב. צבע טרי – היריד לאמנות עכשווית תל-אביב, מתקיים בכל שנה במיקום שונה. בניין בית הספר שבו יוצג היריד השנה נבנה בימים אלה ועתיד להיפתח בספטמבר 2012 ולכלול 42 כיתות, מרכז מדעים, אודיטוריום, ספריה, חדרי הנהלה ואולם ספורט קהילתי. במהלך ימי יריד צבע טרי יוסבו כיתות הלימוד וחדרים שונים במתחם, כמו גם המרחב הציבורי של בית הספר, לחללי תצוגה לאמנות.

במבט ראשון מכה היופי הצרוף בפנים. ציוריה של מאיה כהן לוי הם ציורים שפני השטח שלהם פתייניים, מושכי לב, לוכדים בחבלי קסם. אולם התבוננות מעמיקה בהם תגלה דבר מה אחר, מבהיל בעוצמתו, המגיח מאי שם, מלפף עצמו סביבנו, מניח יד קרה על צוארנו. ברצוני להציע בשורות הבאות קריאה פרשנית המצביעה על מציאותם של יסודות אפלים אלו בציוריה של כהן לוי, ולטעון כי מציאות זו היא המעניקה להם את כוחם, היא היא מקור עוצמתם המבעבע והמפעפע, הגולש מעבר לבד הציור ומשתפך אל תוך חלל הגלריה. בעיני קרובים ציוריה של כהן לוי למסורות הציור הגרמניות, מ"אי המתים" לארנולד בוקלין דרך האקספרסיוניזם הגרמני וכלה באנסלם קיפר, הרבה יותר מאשר לסגנונות הצורניים אליהם התיחסה הביקורת בהקשר לציוריה, כדוגמת האימפרסיוניזם והפוינטליזם.

מאיה כהן-לוי - דימונה (מראות לילה), שמן על בד, 2011

נקודת המינוף להבנת המיכלול הציורי מצויה בדבריה של ג'וליה קריסטבה: "על ידי גיוסם של התהליכים הראשוניים ושל האידיאליזציה טווה דינמיקת העידון היפר סימן מסביב לריק הדיכאוני ויחד עימו. (…) אני מסוגל לתקן את האין לכדי משהו טוב יותר בהרמוניה שאין לשנותה (…) בדומה למחלצות הנשיות, המסתירות דיכאונות עקשניים, היופי נגלה כפניו העריצות של האבדן"*.

דומה כי טווייה מדוקדקת, אידאליציונית, מצויה בציוריה של כהן לוי, טוייה המתפתלת סביב אותו "היפר-סימן" שהוא האין, האבדן, גרעין הטראומה המובלעת. קורים ארוכים נשלחים אל ליבו של הצופה ממקלעת תהום האופל הראשוני, הקדמוני, הקוסמי, מאותו "ממשי" עתיר אימה בניסוחו של ז'אק לאקאן. באמצעות הטרנסדנציה נחשף גרעין הטראומה המקורי: הטראומה המחוללת את קיום הציור, את הקיום האנושי, את היקום כולו.

נקודת המגוז המצויה בפנימיותם של הציורים איננה נקודה במרחב גיאומטרי מדומיין, אלא בוקעת מתוך ומבקיעה אל תוך הטרנסדנציה. כוחות האימה מצויים בכול: בצומח (העץ), בדומם מעשה ידי האדם (הכור הגרעיני בדימונה), בכוחות הטבע (הבריכה, רעידת האדמה, גרמי השמיים) בתהליכי החיים הבלתי נמנעים (המוות המסומל בברושים). ביות כוחות האימה הוא תהליך אלים, המתמיר את כוחם העצום אל גושי צבע, טקסטורה וסדר קפדני. הגעש הדיוניסי המאיים להתפרץ ולבקע את הסובייקט עצמו, מוכפף באופן עריץ לצורניות שהיא אפולינית במהותה: "היופי נגלה כפניו העריצות של האבדן". ההרקה בכוח מייצרת את עוצמת ההתנגשות על הבד, מנכיחה את תנודתיות הנפש הנתחמת בעל כורחה במסגרת בד הציור -ראו כדוגמא פרדיגמאטית את הציור "מראות לילה 8".

מאיה כהן-לוי - מראות לילה, שמן על בד, 2011

אולם ציוריה של כהן לוי אינם מתנהלים אל מול וקטור כוח יחידאי. באורח יוצא דופן, ציוריה של כהן לוי אינם מצויים רק ברגיסטר של הנגלה לעין, אלא מבקשים לחרוג אל אופק של פעולה, אל הצעת התמודדות תקפה עם כוחות האימה. זוהי הצעה הנטועה בלב המציאות החומרית ומצויה מעבר ל"מובן מאליו"- קרי יצירת האמנות עצמה כחילוץ ממוסרות הזמן והמקום. הציור של כהן-לוי משליך עצמו על הצופה כמניפסטציה מסוימת, ספציפית. הציורים  מציעים מרחב פעולה פרגמטי מיוחד במינו: זהו ציור שנגזרת ממנו פרקטיקה מיסטית. תנועת הציורים היא צנטריפוגלית, סירכוזית. רק מקטע תנועתי בדיד ובודד נחשף לעינינו בציור עצמו. זו היא תנועה החיצונית לתמונה, תנועה הממשיכה מעבר לה, משרטטת מעגל עצום, שבמרכזו בולענות סמיכה.

מהו העיגול שהיא משרטטת? כיצד להבינו? דמותו המפורסמת של חוני המעגל עולה במחשבתנו. ציור העיגול וההסתחררות בתוכו הן פרקטיקות מיסטיות רבות עוצמה, המציעות מחאה אונתולוגית כנגד ניגודים בינריים פשוטים, כגון אדם-אלוהים. הסחרור מאפשר את התמוססות קוי הגבול הנתונים הללו, את החויה הבלתי אמצעית של ההתמזגות עם הנשגב. במרכז העיגול, בעין הסערה, מצוי הסובייקט בדיאלוג מול האל. דמות הרפאים של כהן לוי כמו רוחפת בחלל האויר, אוחזת את אש ההמרה, מחוללת במחול סופי אינסופי.

מאיה כהן לוי: "מראות"
גלריה גורדון, ת"א, פברואר 2012

* ג'וליה קריסטבה, כוחות האימה, עמוד 89

שי עבאדי פועל מתוך רגישות למימד ההיסטורי ועבודתו מתעצבת ביחס להיסטוריה, ומתוך עמדה זו הוא מתכתב עם המסורת המפוארת של "ציור היסטורי". תקופת הרנסאנס הולידה מתוכה את סוגת "הציור ההיסטורי" – ציור גדול ממדים המתמודד עם תיאורים דרמטיים של סצנות דתיות או מיתולוגיות, ותיאורי קרבות עתירי דמויות ועלילות. הנושא – יותר מאשר הסגנון – הוא שמגדיר את הציור ההיסטורי, המבקש, בדרך זו או אחרת, להעביר מסר חינוכי או לימודי לצופיו. ה"היסטוריה" נוכחת בו לא רק כעלילות גדולות הלקוחות מן העבר, אלא גם במובן של STORY, כלומר, עלילה סיפורית, או עלילת חיים. בתולדות האמנות המערבית, נחשב הציור ההיסטורי – לפחות עד אמצע המאה ה-19 – לראשון במעלת החשיבות בהירארכיית הסוגות הציוריות והוא מושווה על ידה לספרות האפית – הסגנון הספרותי המעצב מיתוסים מכונני תרבות. אך במאה השנים האחרונות, על רקע עליית המודרניזם והדגשת המימד האוטונומי של שפת האמנות, ירדה קרנו של הציור ההיסטורי והוא נחשב למיושן ואקדמי.

למרות זאת, לוקח שי עבאדי סיכון מרתק כשהוא נשען על הז'אנר המסורתי, תוך כדי הסטות של כלליו וחוקיו ויצירת ואריאנטים פנימיים, טעוני משמעות. הוא נשאר נאמן לז'אנר בבחירותיו בדמות או בעלילה היסטורית המייצגות תובנה או מסר מסוים, סביבן הוא טווה את ציוריו הצרובים, אך בו-בזמן הוא מוותר על הכלל הראשון של הציור ההיסטורי המסורתי – ריבוי דמויות ועומס של פרטים ועלילות משנה. בניגוד לאנסלם קיפר שאימץ את המימד המונומנטאלי של הציור ההיסטורי ותרגם אותו לחוויה גופנית של חומר וטקסטורה עתירי משמעות, מציע עבאדי את המימד האינטימי הנעדר לחלוטין מן הז'אנר הזה, ומבקש לגעת בעבר הטעון והפרובלמאטי באמצעות האישי והפרטי.

שי עבאדי - ויקטוריה לואיז, 2010 (צילומים: יודן עבאדי)

בכל אחד מהפורמאטים המרובעים של עבאדי, העשויים דיקט מנסורת דחוסה, מופיעה דמות אחת בלבד, שכל תשומת הלב הציורית והחזותית מופנית אליה. רקדן הבלט והכוריאוגרף  ניז'ינסקי, התיאורטיקנית הפוליטית חנה ארנדט והמשורר הרומני-ישראלי ראדו קלפר, היו בעבר נקודת מוצא לשלוש סדרות של עבודות מן הסוג הזה, הבונות יחד גוף עבודות קוהרנטי, בעל לוגיקה פנימית משלו. עבאדי נע סביב הדמות בשלבי חייה השונים, לומד את דיוקנה ושפת הגוף שלה  ובמקום לעסוק בקשריה עם העולם – כפי שמחייב הציור ההיסטורי – הוא בונה לה דיוקן אישי רפלקסיבי.

העניין של עבאדי בהיסטוריה הגרמנית ובזו של המונרכיה הפרוסית במיוחד, התעורר בעת שהותו הממושכת בברלין, בשנים 2007-2008, שהות שהניבה את הסדרה "גרמניה האחרת שלי". לעיניו של עבאדי, שנולד ובגר בירושלים, והתחנך על ברכי האסתטיקה הסגפנית של המודרניזם בגרסתה המקומית, המגובה באיסורים דתיים ואיקונוקלסטיים, התגלתה התרבות הפרוסית העשירה והמונומנטאלית כתערובת של משיכה ודחייה. המפגש הישיר עם הפיסול הניאו-קלאסי עורר בו עניין אמנותי, לצד רתיעה פנימית מהקוד הגרמני הטמון בו. עבאדי יצא למסע אישי "מירושלים לברלין", כשהוא מזיז את המחוגים פעמיים לאחור – לא ישירות לתקופת מלחמת העולם השנייה, שכל כך קוראת וקורצת לכל ישראלי המבקר בגרמניה, אלא לפרק ההיסטורי המהדהד שלפניה, שקדם לרייך השלישי (וקדם לתקופת הביניים של רפובליקת ויימאר) – תקופת המונרכיה הפרוסית, שהסתיימה עם תום מלחמת העולם הראשונה. עבאדי התבונן בעולם המסוגנן והמלכותי של המאה ה-19, שהצטייר בעיניו כבעל מאפיינים של אגדה. הוא מלמד את עצמו על מסורת קיסרית, על עוצמת העושר החומרי, על  שושלת ההוהנצולרן הפרוסית, טירותיה  וארמונותיה, על אירופה הקלאסית והבוטחת בעצמה, שאינה משערת כלל את חורבנה הקרב. מתוך השפע הרב מזהה עבאדי דמויות מתוך המיתולוגיה הגרמנית והנוצרית (לורליי, הסינגוגה ועוד), ומעלה אותן באוב, כדימויים מבשרי פורענות.

שי עבאדי - האנס, 2010

את כל אלה מעביר עבאדי לפאזה אחרת – מונוכרומית, עמומה ומשחירה מתוך פני השטח של נסורת צהבהבה. באמצעות הטכניקה המיוחדת שפיתח – טכניקה של צריבה במחט חשמלית, על פני דיקט שזיהה ומצא בגרמניה – הקרוי OSB – מבקש עבאדי לומר דבר מה על תרבות שהשאירה את מכוות חותמה ונעלמה. לוחות הנסורת הללו – לוחות זולים של נגרות מדרגה נמוכה – מהדהדים את קולותיה של ההיסטוריה כצלקות על-פני העור, המקועקעות בזיכרון.

הסדרה "אוגוסטה ויקטוריה" חוזרת לדמויות ולביוגרפיות היסטוריות ומתקרבת יותר לנושא היהודי. היא מציבה במרכזה את סיפורן של שתי משפחות שחיו בתקופת מפנה המאות, בין המאה ה-19 למאה ה-20, שמסלול חייהן הצטלב ברגע היסטורי אחד: משפחת הקיסרית הפרוסית האחרונה – הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה לבית שלזוויג-הולשטיין ומשפחת הרצל הוינאית-יהודית. את רגע המפגש – אותו מעמד ארעי, קצר ונתון בספק שבו ניצב תיאודור הרצל מול הקיסר וילהלם ה-II, בעלה של אוגוסטה ויקטוריה, ותבע ממנו במפגיע את זכות העם היהודי לשוב לארצו –  מפרק עבאדי לכמה חלקים וזוויות מבט ומותיר ממנו את דמותו הבודדה של הרצל, אוחז את כובעו בידו, את הסוס של וילהלם ללא רוכבו, ואת המונומנט הארכיטקטוני שנותר מהביקור ההיסטורי של הזוג הקיסרי בארץ הקודש – הכנסייה ובית הארחה לצליינים "אוגוסטה ויקטוריה" בהר הזיתים בירושלים. עבאדי חוזר לרגע קצר וקריטי בהיסטוריה היהודית-גרמנית, שיכול היה להסתעף ולהניע עלילה שונה, ולהכתיב עתיד אחר למרחב הפלסטיני-ישראלי.

מכאן והלאה מופיע בעבודתו של עבאדי מקבץ של דמויות המקיימות ביניהן קשרים מטפוריים בלבד. הוא מכנה אותן בשמותיהן הפרטיים – האנס, יואכים, ויקטוריה-לואיז – ומנסה להעלות את הטרגדיה הפרטית או את הקללה שרבצה על שתי משפחות – הקיסרית והיהודית – שחוו מוות מוקדם, טרוף הדעת, התאבדויות והתפוררות פנימית.

מנקודת מבטה של האמנות הישראלית, חוזר עבאדי לנקודת הפתיחה שלה – לתקופה שבה אמני בצלאל הישן ייצרו דיוקנאות של החוזה הנערץ והטביעו את צלליתו המרשימה בזיכרון הקולקטיבי. שנים רבות לא ראתה האמנות הישראלית את דמותו של הרצל כחלק מדיון אמנותי עכשווי. הצעתו של עבאדי מעלה נקודת מבט שונה לחלוטין, ככל שניתן להתבונן במנהיג ובנביא לאומי כעל אדם פרטי, שמקיים קשרי משפחה, אבהות, תשוקה ואהבה. עבאדי מנסה לגעת במחיר הנורא שמשלמים אלה שחיים קרוב מידי לחזונות גדולים ונצרבים מאשם. הוא מעלה באוב, בין השאר, את דיוקנו הלא-מוכר של האנס, בן הזקונים של הרצל, שהתאבד לאחר תלאות אישיות רבות. רצף הטרגדיות במשפחת הרצל, הכולל את מחלת הנפש של אשתו יוליה, את התאבדותם של שניים משלושת ילדיו, ואת מותה של בתו השלישית במחנה השמדה במלחמת העולם השנייה, הוא סיפור שנחשף בהדרגה, לאחר שנים רבות של השתקה  על ידי מי שביקשו לצייר את חוזה המדינה כיהודי זקוף קומה שפניו לעתיד ולחזון.

שי עבאדי - תיאודור, 2010

גם המטפורה הקיסרית של משפחת המלוכה הפרוסית מרמזת על הניסיון של עבאדי לחבר בין עלילה היסטורית מפוארת לבין מערכות יחסים וגורלות טראגיים שהובילו לנקודה של מבוי סתום. יואכים – בן הזקונים של הזוג ויקטוריה אוגוסטה ווילהלם התאבד אף הוא ואמו הקיסרית, מתה משברון לב בהיותה גולה בארץ זרה, לאחר פירוק ממלכתה. בעוד ש"גרמניה האחרת שלי" העלתה באוב חלקים של פסלים שבורים ומונומנטים ברלינאיים, ושוטטה בסמטאות ברלין, הסדרה "אוגוסטה ויקטוריה", מעלה באוב את הנוף הירושלמי שלפני מאה שנה, וצופה בריקנות המדברית הנושבת בו. בניין אוגוסטה ויקטוריה מופיע כאתר בודד שצריחו הגבוה (60מ') מתנשא לעבר שמיים ריקים וקו אופק נקי. כירושלמי, האמון על אתרי ההיסטוריה המיסטיים של העיר, משקיף עבאדי על הנקודה שבה ירושלים נושקת למדבר וחיה על קו הגבול שבין הציביליזציוני והמיושב לבין המסתורי והשומם. המבנה, שהיה בראשיתו אכסניה לצליינים נוצרים והוסב בהמשך לבית חולים פלסטיני, שימש מטרה לקרב קשה  ומרובה קרבנות במלחמת השחרור, מאפשר לעבאדי להציף היסטוריה סבוכה ומטרידה. הוא שואל על מה שיכול היה להיות ועל מה שהיה, כאילו שב העבר להתרחש בהווה, במעגל אין סופי של אירועים, המלווה ומנווט את גורל אלה שחיים כאן.

"אוגוסטה ויקטוריה" מסתיימת בעבודה הנקראת "סוף" (THE END) – בדומה לפריים הסיום של סרט שהגיע לסיומו. הסוף בעבודתו של עבאדי הוא רגע שבו הכל נדחס לקו צרוב אחד: סחרור פנימי, התחשרות של עננים שחורים המצטברים על קו האופק. הבחירה לסיים סדרה היסטורית, המערבלת בתוכה חומרים טעונים של ההיסטוריה הגרמנית והיהודית, ברגע של אירוע ציורי מופשט, או בפעולת צריבה קונקרטית של פני השטח, כמוה כהמשגה של הגורל האנושי לכוויה צרובה של מתח אפוקליפטי.

הטקסט מלווה את תערוכתו של שי עבאדי "אוגוסטה ויקטוריה" בגלריה דן בת"א, פברואר 2012
אוצרת: רווית הררי