מיומנה של מאסטר-פרינטר

אפשר לדבר על ההדפס מכיוונים רבים. אני בחרתי להתמקד בהיבט של Master Printer, או בתרגום לעברית – דפס-אמן. כשבחרתי להרצאה את שמה, התלבטתי אם לקרוא לה אמן-דפס או דפס-אמן. התרגום המילולי של Master Printer הוא דפס-אמן, אך אני מצויה במקום מיוחד שבו גם אני אמנית וגם דפסית, Master Printer שמחליפה בין התפקידים בתוך המרחב של הסדנה. במהלך השנים התלבטתי רבות כיצד להגדיר את עצמי. ואולם, בהרצאה זו החלטתי להתמקד במקצוע הזה, שהוא מאוד מורכב בעיני ומזמן מחקר מעמיק.

שרון פוליאקין – "גשם ורוח", שמן על בד, 200X300 ס"מ, 2008, אוסף אמון יריב

הדימוי שבחרתי להרצאה הוא ציור שציירתי בהשראת תחריט אנונימי, שבו מתואר הדפס תוך כדי פעולה בסדנתו. אני מאוד מזדהה עם הדמות.

לפני כמה שנים ביקרתי בתערוכה "האמא של דירר", שהוצגה בברלין. דירר, אמן בן המאה ה-16, יצר הדפסים רבים בטכניקה של Engraving, שקדמה לטכניקת התחריט ללא הצריבה; כלומר, חריטה על הלוח בלבד.

התערוכה כללה עבודות שונות. בחרתי רישום בפחם משנת 1514, של אמו, שהיתה אז בת 63 וסבלה מאוד במהלך חייה הקשיים. ברישום זה הוא מתאר אותה על ערש דווי. מה שהדהים אותי ברישום היה בחירתו של דירר לתעד את אמו תוך ויתור על אידיאל היופי. דירר מבין את החשיבות שבתיעוד אמו רגע לפני שהיא נעלמת מהעולם. הוא גם מציין את גילה בחלק הימני העליון של הגיליון.

אלברכט דירר, "מלנכוליה", 1514, תחריט נחושת, 31X 21ס"מ. מקור: וויקיפדיה

באותה שנה בדיוק דירר יצר את ההדפס "מלנכוליה", עבודה ידועה וחשובה שלו, שהיתה השראה לאמנים רבים אחרים. גם היא הוצגה בתערוכה זו. פתאום, כשהרישום עמד סמוך להדפס, הבנתי כי רוב עבודות ההדפס של דירר שאנו מכירים לא נוצרו על-ידיו, אלא על-ידי הדפס מסדנת ההדפס שאיתה עבד. דירר הכין בדרך כלל את הרישומים (כגון זה של אמו), שמתאפיינים בקו רך ובתנועת יד קלה, אבל בתחרטיו הקווים סדורים באופן שונה, הטכניקה נדמית מדוקדקת יותר. משמע, הטכניקה בוצעה על-ידי בעלי המקצוע, הדפסים שלו. דירר יצר את הרישום על נייר שהודבק על הלוח, ולאחר מכן היו חורטים בו באמצעות Engraving. כאן היכתה בי ההכרה בחשיבות תפקידו של הדפס הנסתר ביצירה, בעיקר בתקופות קדומות יותר.

אלברכט דירר, "אם האמן", 1514, רישום. אוסף המוזיאון להדפסים ורישומים, ברלין. מקור: וויקיפדיה

זו למעשה הקדמה הממחישה את חשיבותה של סדנת ההדפס מאז ומעולם, ובכלל זה של הדפסים שעובדים בה.

הערה על המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15: יוהאן גוטנברג המציא את האפשרות לצקת אותיות בודדות שסודרו ויצרו טקסטים. ההמצאה העיקרית היתה יציקת האותיות. מי שהיתה אחראית על עיצוב האות, הגופן שלה, היתה סדנת ההדפס. מנהל הסדנה היה גם זה שבחר אילו טקסטים יועברו לדפוס. הדברים הללו ממחישים שוב את חלקם המשמעותי של סדנת ההדפס והדפס במהפכת הדפוס.

ידוע שטכניקת ה-Engraving התפתחה בסדנאות הצורפים כצורך לתעד את עיצוביהם. דירר לדוגמה גדל בסביבה של צורפים; אביו היה צורף ועבד עבור צורף מאסטר בשם הירונימוס. בתו של הירונימוס היתה אמו של דירר, וגם היא היתה צורפת. כלומר, דירר גדל בסביבה של מאסטרים שמהם למד את הטכניקה, ולמעשה גדל בתוך סדנת הדפס.

אני למדתי את המקצוע הזה כשהתמחתי בתחריט. הגעתי לסדנת ההדפס, ומיד התחלתי לעבוד עם אריק קילמניק וסידון רוטנברג, ואף למדתי מהאמנים שעבדתי איתם. בבצלאל למדתי עיצוב גראפי, אך כניסתי לעולם האמנות היתה דרך סדנת ההדפס והמפגש עם האמנים שאיתם עבדתי.

ההדפס מחייב סדר במחשבה, בתהליך. אנסה לחלק את התפקיד של ה-Master Printer לשלבים: השלב הראשון הוא שלב ההיכרות עם האמן. המפגש הראשון עם האמן כולל לעתים ביקור בסטודיו ולעתים שיחה ראשונית בסדנה. מתוך היכרות זו צומח הרצון להתחיל לעבוד. חושבים על נושא, בוחרים את הפורמט, הטכניקה, ויוצאים למסע.

המסע כולל הרבה עליות ומורדות. האמן רגיל לעבוד לבד בסטודיו, שם תהליך היצירה מתרחש בדרך כלל בינו לבין עצמו. כשהוא מגיע לסדנה הכל צריך "לצאת החוצה". במובן מסוים, הדפס הוא סוג של מראה לאמן, מראה פעילה, של המחשבות שעולות לאמן והתלבטויותיו הפנימיות, דבר המצריך מהאמן חשיפה לא פשוטה. דפס חייב למצוא את הדרך לאפשר לאמן לחשוף את התלבטויותיו ומחשבותיו הפנימיות בחופשיות.

לכבוד ההרצאה הכנתי גרף של המסע. "אחריות" היא מלה חשובה במהלך מסע כזה; אחריות הן מצד האמן והן מצד הדפס. האמן חייב לעשות עבודת אמנות מצוינת, ולדפס יש אחריות טכנית מאוד גבוהה והוא צריך לייעץ בזמן, להנחות באופן נכון ולהתאים עצמו לכל אמן ואמן. כל אמן עובד באופן שונה. יש קשת מאוד רחבה של יחסים והתערבות של הדפס בתהליך העבודה של האמן. בסופו של דבר העבודה היא עבודה של האמן. האחריות האמנותית היא שלו. אין זה משנה כמה הדפס היה מעורב בעבודה. בסופו של דבר האמן גם מאשר את התוצאה הסופית שמקובלת עליו על-ידי החתימה B.A.T (בצרפתית, מוכן להדפסה). זהו למעשה השלב השני – תהליך העבודה, המורכב מהתחלה, אמצע וסוף. עבודה מאוד מורכבת, מאוד אמוציונלית עבור האמן, ועל הדפס להיות קשוב מאוד לתהליך העבודה.

בשנים שעבדתי בסדנה הייתי משכימה קום ומגיעה לעבוד על הדפסים שלי שעתיים לפני פתיחת הסדנה. בשמונה הייתי מתחילה לעבוד כמאסטר-פרינטר, מחליפה תפקידים. לא פעם התגלגלו גילויים שלי בחומר להדפסים של אמנים אחרים. מבחינתי השיתוף והנדיבות הם תנאים הכרחיים כשעוסקים בהדפס. השיתוף הוא לטובת הרוחב של הטכניקה ושל האמנות בכלל.

במהלך העבודה על הפאלטה נוצרות פעולות שונות של חריטה, צריבה, הדפסה ועוד, מה שמצריך מהאמן ומהדפס לנוע במרחב הסדנה עצמה. בתוך החלל הזה הדפס מבצע מעין מיצגים של פעולות, בדומה לתיאטרון. אחת לזמן מדפיסים הדפסת ניסיון, ובהתייחס אליה ממשיכים להדפיס הדפסות נוספות. כשמרוצים ממה שיצא, מגיעים לעותק הסופי. משלב זה הדפס עובד לבד. יש לו את הפאלטה, הניירות שהכין, ועליו להתחיל להדפיס. ההדפסה הזו היא למעשה ההיכרות העמוקה של הדפס עם ההדפס ועם הפאלטה. על הדפס ליצור הדפסים זהים, ובו בזמן להוציא מהפאלטה את האיכויות הכי טובות שלה.

כך קורה שהדפס עשוי לשקוע בעבודת ההדפסה במהלך כמה חודשים שבהם הוא נקשר טכנית ואמוציונלית לעבודה. הקשר נוצר בינו לבין הפאלטה, הצבע והמכבש. כאן נוצרים רגעים קונפליקטואליים, במאמץ להוציא מלוח העבודה את המיטב. מצד אחד צריך להתרכז בכל הדפסה ולהתייחס אליה כאילו היא האחת והיחידה. מצד שני, הפעולה החזרתית מתישה ומתסכלת בדומה לעבודתו של פועל ייצור. כך למדתי ופיתחתי שיטות נוספות לשכלול קצב העבודה ואיכותה, למשל דיוק ותמצות של הפעולות הגופניות שלי, ובעיקר למדתי על סבלנות ועל אורך רוח.

השלב האחרון הוא שלב החתימה. ההדפסים מוכנים, האמן מוזמן לחתום עליהם. סדרה של 12 הדפסים, למשל, כוללת גם שני ארטיסט-פרופ (Artist’s Proof) ופריטנר-פרופ (Printer’s Proof), שנשאר בסדנה או שהדפס מקבל. העמדה נקייה. שלושה עפרונות מחודדים והצ'ופ של הסדנה שמטביעים בניירות. בשלב זה תפקידו של הדפס הוא להעביר את הניירות ולאפשר לאמן לחתום בנחת. יש בפעולה זו מין עבודת קודש.

פעולת ההדפס היא קצת כימיה פרי-סטייל; אנחנו עובדים עם חומצות ועם חומרים שמשתנים בטמפרטורות שונות. אפילו בתנאי מעבדה התוצאות יכולות להיות שונות, כל שכן בסדנת הדפס. כל דפס יוציא תוצאה אחרת. החומצות שמתעייפות, טמפרטורה שמשתנה – אלו ועוד משפיעים על התוצאה. כאן למעשה נכנסת ה"הרגשה", "תחושת הבטן", שלמעשה מחפה על חוסר היכולת וחוסר הרצון להיכנס למדידות מדויקות.

מאז השנים שבהן עבדתי בסדנת ההדפס, לקחתי על עצמי להתרכז גם בהיבט החינוכי שבתהליך ובטכניקה. היום אני מרגישה צורך, תפקיד, משימה להעביר לסטודנטים את המסר שניתן ליצור בטכניקת ההדפס המסורתית עבודות עכשוויות רעננות ורלבנטיות.

חשוב לי להדגיש את ההבדל בין רפרודוקציה להדפס. הדפס הוא יצירה שאתה בוחר לעשות בהדפס כי הטכניקה תואמת את כוונותיך, כי אתה אוהב את השפה של ההדפס. לא בגלל השכפול. לי ולאמנים אחרים חשוב ההדפס עצמו, ופעמים רבות אנחנו מסתפקים בהדפס הראשון. מבחינתנו הצורך בסדרה הוא עניין אחר. ג'ספר ג'ונס נשאל בראיון איזו טכניקה עדיפה עליו. הוא ענה שזה בכלל לא קשור למה שהוא מעדיף או אוהב, אלא לצורך שלו בעבודת אמנות מסוימת להתייצג בטכניקה זו או אחרת.

הרבה אמנים הם גם דפסים ומבצעים את ההדפסים של עצמם. חשוב לי להדגיש את ההבדלים בינם לבין המאסטר-פרינטר. האחרון צריך להיות מסוגל להכיל הרבה מאוד אמנים שונים. הוא צריך לייצר הזדהות מוחלטת עם האמן ויצירתו, בלי קשר לטעם או לנטייה האישית שלו, ללא שיקולים זרים. להבדיל, כמובן, מאמן שמייצר את ההדפסים של עצמו לפי טעמו וגישתו. צורך זה, הטבוע בתפקיד הדפס, לימד אותי, לאחר שנים של עבודה בסדנה, להיות קשובה ולהתאים את היחס שלי גם כמורה לסטודנטים שלי, שגם הם שונים זה מזה.

המאמר מבוסס על הרצאה שהושמעה במסגרת השקת הספר "100 שנות אמנות הדפס בישראל", שהתקיימה בבית לאמנות ישראלית, 17.7.15