באמת "איך זה שהקומץ שולט בנו"?

לימודי פיסול ניאו-קלאסי בשלהי המאה ה-20, כפי שהציע בית-הספר בסיס בשנותיו הראשונות, הם אמנם אנכרוניזם שמרני, אולם כששמרנות צומחת על רקע העדר מסורת, יכול להיות בה משהו מרענן. אבל מה חדש או "מערער" בזכריות האשכנזית הישנה שמוצגת בקמפיין החדש של בית-הספר מלבד הפיכתה לקלאסיקה בפני עצמה?

הסערונת החדשה בעולם האמנות המקומי נוגעת לקמפיין החוצות של בית-הספר לאמנות בסיס. הטענה הראשונה נגד המוסד נובעת ממספר הנשים הזעום בין אנשי הסגל (3 מרצות בלבד מבין 22 – סטטיסטיקה שמזכירה תקופות אפלות שכבר אי-אפשר למצוא בשום בית-ספר לאמנות בארץ). הטענה השנייה, שאינה בלתי קשורה לראשונה, נובעת מעצם השימוש בדמותו של מנהל תוכניות התרבות בבית-הספר יאיר גרבוז בכרזות הפרסום של המוסד. גרבוז מוצג בכרזות כסמל של ביקורתיות חתרנית, כאילו לא עלה לכותרות רק לא מזמן בזכות ״נאום הקומץ״ המביך בהפגנת השמאל ערב הבחירות.

כרזת פרסומת לבית-הספר בסיס. תצלום מעמוד הפייסבוק של אופיר טובול

כרזת פרסומת לבית-הספר בסיס. תצלום מעמוד הפייסבוק של אופיר טובול

בית-הספר בסיס, שנוסד בשנת 1993, הציע מלכתחילה לימודי אמנות ניאו-קלאסיים. בזמן שהאמנות הישראלית בדיוק עברה מתפיסת הדיקט הקיבוצי לתפיסה חדשה של דיקט עיצובי, בבסיס לימדו רישום מודל, סיתות באבן ובניית קונסטרוקציות גיאומטריות. רבים מן המורים במוסד לא היו ידועים בסצינה המקומית, אך פסלי חוצות שלהם עיצבו את המרחב הציבורי. אם לשפוט לפי הפרסומים, כעבור 22 שנה מה שהשתנה בביה״ס המתחדש אינו הגישה הניאו-קלאסית של המוסד, אלא העובדה שהדיקטיות הישראלית כבר הפכה לקלאסיקה.

ובכל זאת יש הבדל בין בסיס מודל 1993 לבית-הספר המחודש מודל 2015, כי לימודי פיסול בנוסח רודן פינת טאטלין והנרי מור בשלהי המאה ה-20 הם אמנם אנכרוניזם שמרני, אולם כששמרנות צומחת על רקע העדר מסורת והבנה של חומרים, טכניקות וכיו"ב (כפי שנעשה גם בבית-הספר לציור ורישום שישראל הרשברג הקים באותו עשור בירושלים), יכול להיות בה משהו מרענן. אלא שלהציג את הזכריות האשכנזית הישנה כבשורה חדשה או "מערערת", כפי שאומר גרבוז בפרסומת, זה מרענן כמו מגבון לח שבושם בספריי לטיהור אוויר.

אפשר לומר שזו ביקורת לא הוגנת כי גרבוז, יעקב דורצ'ין, מיקי קרצמן ויתר חברי הסגל מלמדים בבית-ספר לאמנות בזכות האמנות שלהם, ובאמנות הזו יש יותר מאשר אוסף עדויות של מגדר ומגזר. יכול להיות. אבל הקמפיין של בסיס אינו מציג את האמנות של דורצ'ין, גרבוז וקרצמן, אלא את הפרצופים שלהם, וקשה להאמין שמישהו במשרד הפרסום שיצר את הקמפיין לא נתן את הדעת על הדימוי שהפרצופים הללו מציגים.

אני מתבונן בפרסומות של בית-הספר ומנסה להבין אל מי המקום הזה פונה. נשים לא יבואו לבית-הספר כי הוא מזלזל בהן, דתיים לא יבואו כי הוא לועג לאמונותיהם, מזרחים וערבים לא יבואו כי הם בכלל לא בתודעה שלו. מי נשאר? מכל הדברים שבעולם הקמפיין הזה מזכיר דווקא את קמפיין ההפחדה של ביבי. הוא בונה על גברים יהודים אשכנזים מדור מסוים, שייבהלו מכל הנשים, המזרחים והדתיים שכותבים כמויות של סטטוסים מוחים בפייסבוק, ייצאו מהחורים ויירשמו בהמוניהם ללימודים.

3 תגובות על באמת "איך זה שהקומץ שולט בנו"?

    גם עם מסע פרסום היה יוצא מהכלל ועונה על הציפיות של ככככולם, מדובר בעוד בית ספר לאמנות וזאת הבעיה היחידה. כל השאר צעקנות שבעודה פורצת לעולם וכבר היא גריאטרית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *