מידות רעות

אותנטיות, טוטאליות וסערה רגשית מציבות רף גבוה מאד לקריירה אמנותית ארוכה. אחרי עשור של הצלחה, התערוכה החדשה של חן שיש מגלה סימני חולשה.

הציירת חן שיש, שתערוכתה "לא היה לי לב להעיר אותך" מוצגת כעת בגלריה גורדון, זוכה במשך למעלה מעשור של קריירה אמנותית לחיבוק חם מעולם האמנות המקומי. מתערוכה לתערוכה, מפרס לפרס ומכתבה לכתבה, מאגדת שיש קהילת אוהדים. אלו מקפידים להדגיש את המימד הרגשי והאקספרסיבי בעבודתה של האמנית, ומתארים את עבודתה כתוצר של שילוב בין רגשות מבעבעים לעשייה טוטאלית. יהיה מעניין לבדוק פעם מתי ואת מי מתייג עולם האמנות המקומי בצורה כזו. לשאלה מדוע רבים משתכנעים מן התיוג הזה כבר יש תשובה ברורה: הוא מבטיח אמנות שמעניקה רגש בעולם מנוכר וחותם של אותנטיות בעולם של ייצוגים משועתקים. זו אמנות הכוללת מוסר עבודה, אקסצנטריות ויחידאיות, בד בבד עם ביטחון והמשכיות, ונדמה שזה כל מה שצריך בכדי ליצור מותג אמנותי יציב ומניב. מותג אמנותי כזה בונה מיתוס אמנותי, שבתורו בונה ערך כלכלי, שבתורו מחזק את המיתוס שמחזק את הערך הכלכלי, וכן הלאה וכן הלאה.

חן שיש - "מה יש לדבר", 2013-2012. צילום: יותם פרום

חן שיש – "מה יש לדבר", 2013-2012

המבנה המשולב הזה לא חייב להיות מתכון לאמנות גרועה, כמובן, אולם חשוב לשים לב לקשיים שהוא מציב בפני מי שמבקש לנתח ולבקר את העבודות באופן שחורג מאפיון כלכלי וסוציולוגי. לקידוש האינטואיציה הציורית האימפולסיבית-אך-ממושמעת יש תפקיד חשוב בטרפודה של הביקורת, כי מה כבר אפשר לומר נגד ציורים המוצגים כיצירתה של חיה פצועה? שנהמות הכאב שלה נשמעות בסולמות לא נכונים? שכעבור כמה שנים של האזנה השמיעה מתחילה לקהות? שכשהציירת קמה או הולכת לישון בארבע לפנות בוקר כדי לצייר זה כנראה לא מספיק מוקדם או מאוחר? במילים אחרות, הצבתה של אמנות על בסיס של אותנטיות רגשית ומסירות גבוהה מעמידה חומה בפני המבקר. הוא יכול לעבור את החומה ו"להתחבר" לציורים, או להישאר מעבר לה ולהיחשב אטום. אוצרים ומבקרים המבקשים בכל זאת לספק נקודת מבט שיפוטית ומרוחקת מעט פונים לניתוחים פורמליסטיים והיסטוריים, או לחילופין מנסים לזרום עם הכיוון הטוטאלי והביוגרפי ולדבר על מאגיה ורוחניות בעבודותיה של שיש. בכל המקרים ניכר שהאמנות מנכיחה את הסובייקטיביות הביקורתית לא פחות מאשר את הסובייקטיביות הציורית.

אותנטיות, טוטאליות וסערה רגשית מציבות רף גבוה מאד לקריירה אמנותית ארוכה. יש אמנים שעמדו בו. המבחן של שיש  – בת 43 בסה"כ – עדיין לפניה, אולם אחרי עשור של נסיקה התערוכה החדשה מגלה סימני חולשה. על פניו יש בה מרכיבים רבים שהופיעו גם בעבודותיה הקודמות: דימויים חוזרים של עיניים, לבבות וציפורים, שימוש מרובה בצבעי זהב, וורוד, שחור ולבן, ציור תהליכי המדגיש מחוות ציוריות כטפטופים וחריטות, משיכות צבע שהונחו על הבד בתנופה גופנית מול נגיעות עדינות. לכך נוספות כותרות כמו "לב הופך לפחם בגללך" או "קמתי בבוקר ועזבתי", התורמות לאווירת הרגש המפעפע וזורם הישר מן הלב אל הבד.

חן שיש - זה לא היה הרחוב שאהבתי, זה היה אתה. 2013

חן שיש – "לא את הרחוב אהבתי, אלא אותך", 2013

רוב הציורים מצויירים ב"קנה מידה גורדוני" – ציורים גדולים יחסית אך לא גדולים מאד, בגובה של 1.7-2.0 מטר. שיש אינה הראשונה שעוברת לצייר בפורמט כזה בעקבות העבודה עם הגלריה, וגם לא הראשונה שעבודותיה נפגעות מכך. אין במידות כאלו את האנינות הביתית-בורגנית של ציורים קטנים ולא את ההיקף הציבורי/נדל"ני או האנטי-מסחרי של ציורי ענק. אלו ציורים שנראים כאילו צויירו בהתאמה לדירות מרווחות מאד. ככאלו, מדובר על ציורים במידות נובורישיות להחריד. יתכן שהפורמט הזה נמכר טוב, אולם לפחות עבור הציור של שיש זה פורמט נוראי. הוא לא פתוח ופרוץ כמו ציורי הענק שיצרה בעבר, אך גם לא תמציתי וממוקד כפי שאיפשרו עבודותיה הקטנות. כפועל יוצא מכך הן התנופה והן העדינות המזוהות עם שיש נבלעות על ידי הבדים הגדולים, נדחסות יחדיו בבליל דימויים ומחוות מנייריסטיות שאמורות ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים אך נכשלות בכל פעם מחדש.

שיש פועלת במגרש מסוכן. היא פורעת את הסדר הציורי בעידן של סדר ציורי פרוע מלכתחילה, ומציעה אמנות המבוססת על רגש אינטואיטיבי ואינטנסיבי בעידן של מסחטת רגשות מוגברת. קשה להצביע על הדבר שמקנה לעבודותיה כוח שכנוע, אבל קל להבחין כשהדבר הזה נעדר.

חן שיש – לא היה לי לב להעיר אותך
גלריה גורדון, עד ה-16.11.13

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

2 תגובות על מידות רעות

    הצדק עם יונתן אמיר כמובן, אך דומה כי המבקר עדין וזהיר מידי…כבר ב"צבע טרי" העבודות של שיש בתצוגה של גורדון היו על סף הקיטש המביך- ואפילו מעבר לו, מנייריזם פתייני ושטיחות. ולא יעזרו עלי התאנה של השמות הפאתיטיים ממש שהוענקו לחלק ניכר מהעבודות ב"גורדון"(כולל שם התערוכה), ולא "ציור מהבטן" או הקשר בין הזהב לאיזה "נשגב" ושאר בירבורי סרק בראיון שנתנה שיש ל"הארץ", למשל (לאיתן בוגנים ב"גלריה".) מה שמעציב הוא, כפי שקורה לעיתים, שתערוכת נפל מהסוג המוצג עתה מביאה את הצופה הסקרן למבט לאחור, ואז גם עבודות קודמות מגלות את אותות החולשה: האמנם מישהו "עבד עלינו" מלכתחילה? חבל!

    ביקורת לא הוגנת. יונתן אמיר מדד את גודל הקנבסים עם מטר מהבית או שפשוט הציץ באתר הגלריה? מזכיר את גרבוז שטרח וספר את כל השאלטרים בביתו החדש של רפי לביא. אותה קטנוניות משועשעת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *