על "הגמשת ז'אנרים" ועל טכניקה כמשמעות

ביקור בתערוכתה החדשה של מיה מוצ'בסקי-פרנס "קרוב לקיר" בעקבות זכייתה בפרס אנדי לאומנויות עכשוויות לשנת 2013.

ביקור בתערוכתה החדשה של מיה מוצ'בסקי-פרנס "קרוב לקיר" בעקבות זכייתה בפרס אנדי לאומנויות עכשוויות לשנת 2013.

מאמר מתוך כתב העת "1280 מעלות"

אינני יודעת למה מבקר במוזיאון מצפה כשהוא נכנס לגלריה שכותרתה "הגלריה לאדריכלות ועיצוב" או לתערוכה של זוכה בפרס יוקרתי לאוּמנויות, אך נראה לי שכל מי שנכנס לתערוכתה של האמנית מיה מוצ'בסקי-פרנס מופתע, לפחות ברגע הראשון. גלריה 2 היא חלל גדול (170 מ"ר) והאובייקטים הסדרתיים של מוצ'בסקי-פרנס אינם תופסים שטח, אלא מטר רץ: הם מוצמדים לקירות על מדפים, נשענים על הקיר או מונחים על הרצפה בצמוד לו. אף שאמרתי "סדרתיים" – מושג הקשור לעיצוב תעשייתי או לקדרות יצרנית – הריבוי בתערוכה זו מתרחק משתי הפרקטיקות הללו, ובו זמנית מגדיר מרחב, מסמן אופק ומנכיח זמן. יחד נוצר מקום.

ראשית מוצ'בסקי-פרנס מסמנת את השטח שלה, "תובעת" מרחב. האובייקטים הבהירים, בגוונים של לבן ופסטל, צמודים לקירות, מרחיבים את החלל ומטשטשים את גבולותיו. לכל האובייקטים נוכחות שקטה, אך בדרך שהם מוצבים, באופן הפרדוקסלי שהם מסמנים גבולות מטושטשים, הם יוצרים אצל הצופה תגובה הדומה להתפעמות מנוף, סוג של נשגב. אותם קווים האמורים לסמן גבול – גבול כמשהו חד משמעי המבדיל בין פנים לחוץ – יוצרים גבול עמום, ניתן לחלחול.

פרנס יוצרת מולנו נוף מלאכותי ("עד כאן" 2013). על גבי מדף באורך 18 מטר, צבוע סיד כצבע הקיר, היא מעמידה 77 אובייקטים – צורות שניתן לראות בהן רגבי אבנים או סלעים. כל האובייקטים טבולים עד גובה אחיד באותו סיד לבן (17 ס"מ). עתה, בגובה 17 ס"מ מהמדף, הקיר צבוע בפס אפור. קצות האובייקטים שלא נצבעו בסיד ונותרו בצבע הצהבהב של החומר, על רקע הצבע האפור, מופיעים כקימורי הרים. מול הצופה הניצב בפתחה של הגלריה נוצר מיצב "פוסט-מינימליסטי": עבודה הנדמית שקטה ומועטה בחיבורים, אבל בעצם מוצעות בה לפחות שתי רזולוציות קוטביות. רזולוציה נמוכה, מבט ממרחק, שממנה נגלה מראה אחיד, נקי, של קווי רוחב; ורזולוציה גבוהה, תקריב, שבו כל אובייקט נבחן מקרוב ומציע מגוון של פרטים. המבט ממרחק, שממנו נראה נרטיב אחדותי, מתפרק לכמה נרטיבים שאינם כרונולוגיים.

מיה מוצ'בסקי-פרנס - מתוך התערוכה. צילום: אריאל קן

מיה מוצ'בסקי-פרנס – מתוך התערוכה. צילום: אריאל קן

התבוננות מקרוב חושפת את המלאכה, את העשייה – הטחת גוש החומר בכיוונים שונים להשגת צורה ואגב כך יצירה של קמטים, שקעים וקיפולים, הנותרים כמזכרת לתהליך העבודה. האמנית משתמשת במאפיין המוכר של הקרמיקה הלא מזוגגת, שיותר מכל חומר גלם אחר יוצרת קשר עם האדמה והסביבה. התבוננות מקרוב באובייקטים חושפת על אחד מהם עקבות נעל שננעצה, על אחר אצבעות ידיים שמשכו. אין קשר כרונולוגי בין הופעת ה"מזכרות הללו", והן אינן מצטברות לכדי סיפור שלם, מובנה. האמנית מציעה לנו סיפור מפורק, מקרי, המושתת על קשרים של יחסיות בין רזולוציות ועל קשר מרחבי בין הרכיבים.

מוצ'בסקי-פרנס פועלת מתוך הקרמיקה, מהמחויבות לחומר, מהתהליכים ומהטכניקות שהוא כופה, וחושבת במונחים של עולם האמנות. היא איננה חוששת להשתמש בטכניקה רפלקסיבית החושפת את המלאכותיות שבאובייקטים ומזכירה לנו שמדובר בחומר: לחיצה, טביעת כף היד, צורת האובייקטים המשמרת את היותו של כל אחד מהם חבילה אחת של חומר תעשייתי. בייחוד בתחום הקרמיקה השימוש ברפלקסיביות זו חוזר ונשנה, וקל ליפול למקום של קלישאה, אך לא כך קורה באובייקטים של מוצ'בסקי-פרנס. בהקשר זה משרת אותה ריבוי הרזולוציות. האמנית איננה מספרת סיפור על קרמיקה בדיוק כמו שאיננה מספרת ביוגרפיה. הסיפור נותר פתוח לחיבורו של הקהל.

בכל הנוגע לפרקטיקה האמנותית מוצ'בסקי-פרנס מצטרפת לשורה של אמניות ישראליות (טליה טוקטלי, עירית אבא, הדס רוזנברג ניר ועוד) שנקודת המוצא שלהן היא המחויבות העמוקה לחומר, ומשם הן "מגמישות ז'אנרים" – רותמות לטובתן מאפיינים השייכים לז'אנרים אחרים בתרבות החזותית, ובראשם האמנות. המונח "הגמשת ז'אנרים" מושאל מהמונח Gender Bending, "הגמשת מגדר" – שאילת סממנים חיצוניים של מגדרים שונים (דראג, פם, בוץ') ובכך ערעור על התפיסה הדיכוטומית המצמצמת "גבר/אישה" (ובהקשר שלנו אמנות/אומנות). המושג "הגמשת ז'אנרים" מציג מצב של שימוש בסממנים, חיצוניים או פנימיים, בלי שז'אנר אחד מוצב מעל האחר. ז'אנר האמנות רחב דיו להכיל את האמניות הללו, ויכולנו לשחרר אותן להתעופף במחוזות אלה בלי להצמיד להן את "משקולות" הקראפט; אבל הסיבה להתעניינות ולהתבוננות בעבודתן דרך פרספקטיבת הקראפט היא מומחיותן הגדולה בחומר ונאמנותן לו, מאפיינים שבתחום האמנות מעוררים חשד.

נחזור לתערוכה – על קיר אחר מוצג מדף לבן באורך 5.4 מטר ועליו פס ורדרד-כתום ההולך וצר, הולך ומתבהר, משמאל לימין. גם בעבודה זו ("1985‑2013") מופעלת הפרקטיקה הפוסט-מינימליסטית היוצרת את הקשר הישיר צופה-עבודה-חלל. זו הרזולוציה הרחוקה. ברזולוציה הקרובה מתגלה לנו כי הפס הוורדרד מאוכלס בשורה של אובייקטים המתבררים כשכפול של מכשיר רדיו-טייפ ישן (וליתר דיוק – משנת 1985). הקרמיקה משכפלת זה מאות שנים כדים, פסלונים, רעפים, אך מה לה ולמכשיר רדיו-טייפ הקשור לתעשיית האלקטרוניקה והפלסטיק? הבחירה ליצוק אובייקט שלם, על כל כפתוריו ולחצניו, והבחירה בצבעוניות זרה לו, דהויה ואבקתית, צורמת. האובייקט כשהוא לעצמו נותר לא פתור.

האמנית משתמשת במאפיין מהותי של הקרמיקה – התכווצות החומר. היא מייצרת מחדש תבנית גבס לאובייקט שהתכווץ וכך יוצרת סדרה של אובייקטים דומים ההולכים ומתכווצים ביחס קבוע; שמונה עשר שכפולים של מכשיר רדיו-טייפ ההולכים ומבהירים, הולכים ומתכווצים, ופרטיהם מיטשטשים בהתאמה. לכל אובייקט צורה וצבעוניות משלו. בעבודה זו מוצ'בסקי-פרנס מגמישה את הז'אנרים קראפט ואמנות ויוצרת שני תהליכים: בריחות הצבע הופכות מ"פגם בייצור" למבע אמנותי; ומאפיין ההתכווצות החשוב של הקרמיקה בצירוף הסדרתיות של בית המלאכה הופכים בעזרת ההצבה בחלל למייצב שבו הריבוי מופיע כמשמעות וקבוצת האובייקטים כעבודה כולית אחת.

מיה מוצ'בסקי-פרנס - מתוך התערוכה. צילום: אריאל קן

מיה מוצ'בסקי-פרנס – מתוך התערוכה. צילום: אריאל קן

על קיר שלישי נשענים ארבעה מקבצים של חישוקים ("40 חישוקים", 2012), גם הם בצבעי פסטל, עשויים חומר יציקה בקוטר של כ-60 ס"מ כל אחד. גם כאן אסטרטגיית הסימון מופעלת כשהאמנית משעינה על הקיר חישוקים, משמע אומרת "קיר זה שלי". ברזולוציה הנמוכה אנו רואים ארבעה עיגולים משורבטים שוב ושוב, עיגול בתוך עיגול, מין חזרה בעיפרון צבעוני על מתאר של עיגול ובכל פעם "יציאה מהקווים". ברזולוציה הגבוהה נראים מקבצים של חישוקים בצבעים של ורוד, צהוב ותכלת, רכות פסטלית עם מרקם משיי של קרמיקת יציקה. שבירותה של הקרמיקה מוסיפה לדימוי התמים – החישוק של גן הילדים – מתח, שכן החישוקים המושענים, ללא חיזוקים, עלולים להחליק ולהישבר לרסיסים. האובייקטים השבירים אינם מוגנים כחפצי נוי, אינם על מדף או על פדסטל. הצבה זו, המתאפשרת הודות להגמשת הז'אנרים, מרחיבה את היחס אוביקט-אדם המתקיים בקראפט (ובחישוק הפלסטיק המקורי) אל עבר יחס אובייקט-חלל–אדם, המתקיים בעולם האמנות.

עד כה עסקנו במרחב שבין נוף, מראה כללי, פרטים קטנים וסיפורים לא ערוכים. ואולם בתוך חלל קטן יותר מוצגות שתי עבודות רצפה, המכניסות אותנו פנימה, אל הביתי, התחום, המאורגן. אחת העבודות ("פולה ולייזר", 2012) היא תשליל עשוי גבס של שטיח צמר מהסוג שפעם היו מכינים בבית, מרשת וקשירת לולאות. אל הגבס נדבקו מעט משערות השטיח, ומקצתן נצבעו בצבעוניות שלו. התשליל נהפך לאובייקט, בעל מרקם וצבעוניות, רמזים של שערות שנתלשו מה"מקור" ועתה הן בגדר חיבורים בתוך השלם החדש. פרקטיקת תשליל הגבס השגורה בעולם הקרמיקה, התבנית הנוקשה, מתגמשת באווירת הגלריה ונהפכת לעבודה מרגשת המנכיחה זמן, תהליך וסיפור.

מיה מוצ'בסקי-פרנס במוזיאון תל אביב, מאי 2013
אוצרת: מאירה יגיד חיימוביץ

1 תגובות על “על "הגמשת ז'אנרים" ועל טכניקה כמשמעות”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *